כשהעבר והעתיד נפגשים

מבוא

השואה גזלה מהילדים היהודים את ילדותם, לעתים קרובות הם נאלצו להתבגר מהר מהצפוי, לקבל על עצמם אחריות כבדת משקל לגורלם ואף לגורל בני משפחתם. פעמים רבות הם נאלצו להתמודד לבדם עם המצוקות שכפתה עליהם המלחמה.

​

בפרויקט שלי אחקור איך הילדים היהודים שהיו בשואה הלכו למסגרות חינוך, בתי ספר בתוך הגטאות, איך הם הצליחו ללמוד ולהתחנך שם על אף הפחד, הרעב, המגפות והמצודים שהיו כלומר על אף תנאיי המחייה שהיו בגטאות ובשואה עצמה, וזו שאלת המחקר שלי.
מטרת הפרויקט היא לחקור על ההשפעה של השואה כלפי החינוך והלימודים בבתי הספר.
אחקור על הלימודים בשואה בתקופה שהיו הגטאות, מבחינת הגילאים; בתיכון, כיוון שזהו הגיל שלי, כלומר אני בתיכון כרגע.

​

פרק 1: פרוץ המלחמה

השואה הייתה תקופה של מעשי רצח עם ורדיפות קשה, שבוצעו לפני ובמהלךמלחמת העולם השנייה על ידי גרמניה הנאצית בהנהגתו של אדולף היטלר, עוזריה ובעלי בריתה, מטרתם הייתה בהתחלה פגיעה ביהודים, ובהמשך השמדתם השיטתית של כל בני העם היהודי (הפתרון הסופי). 

בדברי הימים של העת החדשה מוכרת השואה כגדול הפשעים נגד האנושות.

ה-1 לספטמבר הוא לא רק יום פתיחת הלימודים, אלא גם היום בו פרצה מלחמת העולם השנייה.

​

בפרוץ המלחמה, ניזוקה תשתית הקיום בפולין ושובשו כל תחומי החיים של האוכלוסייה המקומית. רבים מהמנהיגים ביניהם אנשי חינוך נמלטו מחשש מפני הגרמנים ובתי הספר חדלו מלהתקיים.

​

באותה תקופה, התפוררו כל המוסדות החינוכיים, הייתה בריחה למזרח, כלומר מורים ותלמידים רבים ברחו ועזבו הכל, בגלל הפחד מפגיעת הנאצים בהם.

​

בנוסף לכך מבנים קרסו, ציוד הוחרם ע"י הגרמנים, מבנים של בתי ספר ששרדו לאחר כל ההפצצות פעלו כקליטת פליטים של היהודים. למשל בוורשה, אף על פי כל המצב שהיה, המנהלים החליטו להפעיל את בתי הספר למרות הכל, בצורה אי לגאלית.

 

יצחק רודאשבסקי, נער יהודי מהעיר וילנה, תיאר ביומנו את המצב:

"עכשיו יום שלישי, 24 ביוני […] אני מתקרב לביֿת-הספר והוא עומד סגור וחתום. אני פוגש חבר ואנחנו הולכים כמו זרים ברחובות רחבים. הצבא הגרמני עובר. אנחנו עומדים שנינו בראשים מושפלים… ברק שחור של טנקים, אופנועים, מכוניות. […] נכנסתי אל המורה מירה. היא ישבה מודאגת. הבנו זה את זה. היא אמרה לנו להסתיר היטב את העניבות. ניגשתי אל חברי בֶּניה נַייר. מצאתי אותו מסיק את הכיריים, בעיתונים, בספרים, במחברות. כשחזרתי הביתה הסקתי גם אני את הכיריים. החבאתי את העניבה. היום הראשון תחת שלטון הכובש הגרמני חלף. בלילה אני שוכב וחושב כמה אנחנו חסרי מגן, מנותקים זה מזה, תלויים בחסדם של ההיטלריסטים"

 

בשבועות הראשונים לכיבוש הנאצי, לאחר שנהרסו בניינים ורחובות שלמים והרדיפות כנגד האוכלוסייה נמשכו, נעשו ניסיונות לשקם את המסגרות החינוכיות על מנת להשיב ולו במעט את שגרת החיים.

​

עניין זה לא היה פשוט כלל ועיקר; במקומות רבים נאסרה פתיחה מחדש של בתי הספר היהודיים ותלמידים יהודים הורחקו מבתי הספר הפולנים שהוקמו מחדש בפקודת השלטונות.

​

נוכח המצב ניסו מחנכים להקים מסגרות חינוכיות חלופיות, לעתים באופן מחתרתי.

 

לסיכום, פרוץ המלחמה הייתה תקופה משמעותית לבתי הספר, למורים ולתלמידים.
בתקופה זו היה אנטישמיות רבה כלפי היהודים, ולכן מורים החליטו לעזוב את עבודתם בבתי הספר וכך השפיעו על התלמידים ועל בתי הספר עצמם, היו כאלה שניסו לתקן את המצב שהיה, אך ללא הצלחה, אולם לעתים מורים הקימו מסגרות חינוך באופן מחתרתי.
אך האם אפשר להתקיים ללא לימודים, חינוך, עבודה וכל מה שמוסדות החינוך מציעים? זאת אחקור בפרקים הבאים.

 

פרק 2: בתי הספר התיכוניים/ קבוצות הלימוד בגטאות

כאשר קמו הגטאות; בשטחי הכיבוש הנאציים במזרח אירופה נאספו יהודים אל מתחמים שנקראו "גטו". 

המתחמים הוקמו על ידי שלטונות גרמניה הנאצית בשיתוף פעולה עם המקומיים, ובמקרים רבים בשכונות וברובעים יהודים ובסמוך להם. כ-20% מתושבי הגטו מצאו את מותם ברעב, במחלות ובירי על ידי חיילים גרמנים.

​

בעקבות המעבר לגטו השתנה עולמם של הילדים מן הקצה אל הקצה – הבית שבו גרו, החברים שאיתם הם שיחקו, בית הספר שבו למדו – דבר לא נשאר כפי שהיה.

 

בגטאות היו קשיים רבים, היהודיים היו צריכים למצוא דרכי התמודדות איתם; ניהול חיי היום יום בגטאות הופקד בידי "מועצות יהודים" – יודנראט. כמו כן, שימש כגוף מקשר בין השלטונות הגרמנים לאוכלוסייה היהודית כדי לאכוף את החוקים הנוקשים שהוטלו, ולספק מכסות יהודים לעבודות כפייה לפי דרישת הגרמנים. בגטאות הגדולים הוקמה "המשטרה היהודית" או "שירות הסדר היהודי"; בגרמנית: Juedische Ordnungsdienst.
היודנראט, שבתחילה עמדו בראשו נבחרי הקהילה, טיפל בהסדרת ענייני הציבור בתחומי הגטו –חינוך, בריאות ודיור; אולם במשך הזמן נאלצו אנשי היודנראט להתמודד עם תנאים שנעשו קשים יותר ויותר; ראשי ההיודנראט הבינו שנעשו כלי שרת לתעשיית מוות; חלקם התאבדתו, או בחרו מרצון ללכת למחנות ההשמדה עם אנשי הגטו.

 

למרות תנאי החיים הקשים בגטו, ניסו היהודים להמשיך ולקיים שגרת חיים נורמלית ככל האפשר.
וחלק משגרת החיים של ילדים הם כמובן הלימודים בבתי הספר, באופן רשמי יכלו היודנראטים לפתוח כיתות יסוד בלבד, אך בתנאים הקשים ששררו בגטאות לא ניתן היה לקיים לימודים סדירים. המורים בגטאות היו נחושים בדעתם שחייבים לקיים לימודים כדי לשמור את הילדים במסגרת נורמאלית ולהסיח את דעתם מהתנאים הקשים. המורים ארגנו מערכת חינוך ענפה מעבר לכיתות היסוד שאפשרו הנאצים. קבוצות לימוד קטנות, נוסדו בבתים פרטיים ובהם לימדו: ספרות, תנ"ך היסטוריה יהודית בצד מתמטיקה ומקצועות ריאלים אחרים. (בעיקר גילאי תיכון, כי לימודי בתי ספר תיכוניים נאסרו לעומת יסודיים.)

 

בחלק מהגטאות אפשרו ליהודים להקים בתי ספר, ובחלקם הם נאלצו ללמוד בסתר;

 

הקמת בתי ספר תיכוניים נאסרה מכל וכל.

​

הוקמה בחלק מהגטאות מערכת חינוך מחתרתית: בחשאי אורגנו לימודים בבתי ילדים, במעונות ובמוסדות הזנה שבגטו; בתי ספר תיכוניים פעלו בסתר והחינוך התורני התנהל ברובו בחשאי. חלק מבתי הספר אף הרחיבו את תחומי אחריותם וחילקו תוספות מזון עבור התלמידים. מעטים בעלי יכולת שכרו מורים פרטיים לילדיהם. מורים רבים ערכו ביקורי בית אצל תלמידים ובדקו את מצבם.

 

בווארשה ובגטאות אחרים התפתחה צורת-למידה, שכונתה לימוד ב"קומפלטים". מורים מבתי-ספר תיכוניים שנסגרו היו עוברים בבתים פרטיים ומלמדים בסתר, בקבוצות קטנות, בנות 4-5 נערים ונערות. והנוער למד, על אף הפחד, הרעב, המגפות והמצודים, שהיו מעשי יום-יום. התלמידים אף התכוננו לבחינות.

 

דיטה קראוס, מתוך תכנית הרדיו "מורים לחיים- סיפורם של המחנכים היהודיים בשואה", בה היא מספרת על המורה שלה בגטו טרזנישטט, ובין לבין סיפרה על הלימודים בגטו.

​

"…אחרי עבודה היה לימודים, כמובן זה לא היה רשמי, אסור היה ללמד, בגטו שהיו לימודים, היינו צריכים להיות על המשמר, אם יהיה בדיקת פתע, היו כאלה, כדי שלא יגלו שמלמדים אותנו, תמיד  מישהו היה ליד הכניסה ומזהיר אותנו כשמישהו מתקרב."

 

גם המטבחים הציבוריים להזנת הילד, מיסודה של חברת "צנטוס", היו, למעשה, בתי-ספר מוסווים, שבהם קיבל הילד היהודי, נוסף על צלחת מרק ועל מנת הלחם, גם שיעורים במקצועות המקובלים בבתי-ספר, קצת בידור ומרגוע לנפשו, העייפה מחיי הזוועה של הגטו. בפעולת "המטבחים" השתתפו חברי תנועות נוער – במשחק, בשירה, בסיפור ובקריאה בצוותא.

 

רשת בתי-הספר בגטו לודז' הייתה בחסות היודנראט, כלומר, כמעט לגאלית, הייתה גם שם דרושה לילדים ולנוער גבורה רוחנית רבה להתמיד בלימודים בתנאי הרעב האיומים ששררו בגטו ובצפיפות הרבה בחדרי הלימודים.

​

היו קיימים 209 חדרי לימוד, ולמדו בהם 14,000 תלמידים, מ-52 מוסדות הלימוד זכה רק אחד לבניין של בית-ספר, 9 שוכנו בבתים מותקנים לכך והיתר – בבקתות קטנות של שכונות-העוני מארישין.

​

הילדים היו באים לבית-הספר רעבים, ללא בגדים חמים וכמעט יחפים, ואף-על-פי-כן למדו בגטו לודז' בשנת 1941 כ-13 אלף ילדים בבתי-ספר עממיים ולמעלה מאלף בבתי-ספר על-יסודיים.

 

בגטו ו' היה איסור לימוד בבתי-ספר. ראש היודנרט צ'רניקוב פנה כפעם בפעם לשלטונות הגרמניים ותבע להרשות פתיחת בתי-ספר. ב-1941 ניתנה רשות לפתוח שנת לימודים לילדים בכמה כיתות של בתי-ספר יסודיים. שנת הלימודים ה'סדירה' ההיא, היחידה שנתקיימה בגטו ו', נפתחה באוקטובר 1941. ערב סיום שנת הלימודים למדו 6,700 תלמידים ב-19 בתי-ספר, שהיו מסונפים לזרמי חינוך השונים שפעלו בו' היהודית לפני המלחמה.

 

בגטו וילנה פעלו בתי-ספר רבים. הם קמו ביוזמתם של המורים עצמם. בספטמבר 1941 נרשמו שם 2700 ילדים מגיל 7 עד 14. אולם היו ילדים שלא נרשמו, כי ההורים חששו מפני מזימה: רצון האויב לגלות את מספר הילדים בגטו וכתובותיהם. אף רבים היו הילדים חסרי הורים וחסרי בית. בבתי-הספר בגטו וילנה נעשתה פעולה חינוכית ענפה ומעמיקה.

שפת ההוראה הייתה יידיש. אך בכל הכיתות לימדו תנ"ך, לשון וספרות עברית, ותולדות עם ישראל. המורים ביקשו לעורר בקרב התלמידים גאווה לאומית לעומת ההשפלה והדיכוי וללמדם להתייחס בבוז לנוגשיהם. בעבודה החינוכית בגטו נתנה את נפשה המורה הוותיקה מירה ברנשטיין.

 

פעולה חינוכית ענפה, בעיקר בשפה העברית, התנהלה גם בגטו קובנה שבליטא. בראשה עמד הד"ר חיים נחמן שפירא, מי שהיה בשעתו ראש הקתדרה לסמיטולוגיה באוניברסיטה הלאומית הליטאית. שם פעלו בתי-ספר בעברית וביידיש ובית-ספר מקצועי-תיכון.

 

שלום (קפלן) אילתי נולד בקובנה שבליטא בשנת 1933.
שלום מספר בעדותו, על הלימודים שלמד:

​

"חוגי הלימוד היו חשאיים. הם הוקמו בהסכמה שקטה של הקומיטט בידי הורים ומורים שיזמו את חידוש הלימודים במקום בתי-הספר בפקודת הגרמנים. החוגים התקיימו מספר פעמים בשבוע בשעות לפני הצהריים בדירות מגורים שונות, והתלמידים שובצו בהם בהתאם לרמת ידיעותיהם ולפי שפת הלימוד המועדפת על-ידיהם – יידיש או עברית. כעת אמא כבר לא התנגדה ללימודי בעברית. אולי גם מפני שחוג הלימודים בשפה זו התקיים קרוב לביתנו, בדירתם של ארקע ומיימקע. ביום רגיל היו לנו שלושה-ארבעה שיעורים, כשבין האחד למשנהו הפסקה של כרבע שעה, לאפשר למורים להגיע לכיתותיהם ממקומות ההוראה האחרים. אינני יודע מי היה אחראי למסגרת כולה – כנראה ד"ר חיים-נחמן שפירא – ומה היה מספר החוגים שהתקיימו במקביל ברחבי הגטו, אולם המערכת פעלה בדיוק רב והתנהלה כך קרוב לשנתיים."

 

כפי שאפשר להבין מפרק זה, בגטאות האנשים היהודים, ובעיקר הילדים, ניסו לשמור על התנהלות רגילה של חיי היום יום שלהם, ובחיים צריך ללמוד ולהתחנך, ובשביל זה הקימו אנשי היודנראט בתי ספר, בעיקר יסודיים, כיוון שהקמת בתי ספר תיכוניים נאסרה, לרוב היו מסתובבים מורים פרטיים ללמד ילדים בגיל תיכון, או שהתלמידים היו הולכים לבית ספר תיכון חשאי.

​

בדוגמאות הרבות של בתי הספר ומוסדות החינוך שבפרק זה, רואים שבתי הספר היו לא רק בשביל לימודים, אלא שם התלמידים המורים וכל צוות החינוך היו מנהלים חיי חברה, הם גם היו אוכלים שם ומחלקים אוכל ככל שיכלו, הם ניהלו חוגים וכל זה בבתי ספר שהיו מקלט לתלמידים ולמורים ובפרקים הבאים במחקר, נחקור על הרגשות שלהם, האם הם אהבו את הבית ספר, וכדומה.

  

פרק 3: התלמידים

בתחילת המלחמה הייתה אנטישמיות קשה בבתי הספר כלפי התלמידים, לאחר מכן גורשו התלמידים מעיירותיהם ומבתי ספרם לגטאות, אז שם, הם למדו בבתי ספר חשאיים, או עם מורים פרטיים וכו'. 
אך מה התלמידים הרגישו? כיצד התמודדו עם המצב הזה?

​

בעוד שלמדו התלמידים היהודיים בבתי הספר הרגילים עם חבריהם הלא יהודים וגם היהודים, כבר אז הרגישו אנטישמיות.

​

חבריהם לכיתה פתאום לעגו להם, על כך שהם יהודים, הם התרחקו מהם, לא רצו לשבת לידם בכיתה, וכתוצאה מכך המון תלמידים יהודיים התביישו כל כך מהרדיפות ומעשי ההשפלה כלפיהם, אז הם עזבו את בית הספר כי לא יכלו לסבול זאת יותר.

​

אך גם כאלה שנאלצו לסבול זאת, לבסוף הצטרכו לעזוב כיוון שגירשו אותם.

​

הילדים היהודיים שגורשו לגטאות, ניסו ללמוד שם, לרובם היה שם טוב, כי שם לא הייתה אנטישמיות כלפיהם, היה שם חברות אמת שנוצרה בבתי הספר, לפעמים אפילו בין מורים לתלמידים.

​

בתי הספר בגטאות שימשו עבור הילדים מפלט, מן הקשיים של השואה, הם היוו אי של שפיות ונורמטיביות בתוך ים הצרות והקשיים איתם נאלצו הילדים להתמודד במפתיע. 
בתי הספר עזרו לילדים היהודיים להתגבר על בדידותם.
בעבור הילדים הוא היה מקום מקלט שבו אפשר היה להיפגש, ללמוד, לשחק ולפעמים לקבל מעט אוכל.
אך לא לכל הילדים היה מקלט שהיו יכולים ללכת אליו בגטו, לא לכולם היה את האפשרות ללכת לבתי הספר.

​

חיי היומיום גבו מהילדים את ילדותם ואלה נאלצו לשאת יחד עם המבוגרים בעול ובפרנסת המשפחה. יתרה מכך, ילדים רבים מצאו עצמם, שלא מרצונם, אחראים להשגת מזון עבור משפחתם תוך לקיחת סיכון רב, עד כדי סכנת מוות בהברחת מזון לגטו. הילדים הפכו למבוגרים בן לילה.

ילדים רבים מילאו תפקידים חשובים בבית: דאגו להחזקת הבית, בישול והכנת ארוחות להוריהם ששבו הביתה בתום יום עבודה ארוך, הופקדו על הניקיון והסדר ועל טיפול והשגחה באחיהם הצעירים.

 

למרות הקשיים עשו תלמידים מאמצים גדולים להגיע לבתי הספר.

​

התלמידים למדנו ברצון, הם התעניינו כל כך, כי המורים לימדו בצורה פשוטה, החיו את החומר הלימודי.

​

בשתי העדויות הבאות מתוארת חוויה דומה, אף על פי שהעדויות שונות אחת מהשנייה, באחת מהעדויות כותב מנהל ובשנייה כותבת תלמידה.

בשתי העדויות מסופר על הרעב של התלמידים, ובנוסף מסופר על הרצון העז ללמוד כמה שיותר.

​

• אפרים דקל שניהל בית ספר בגטו שבלי שבליטא, מתאר את אווירת הלימודים בבית הספר בגטו בתור מורה ומנהלו:
  "התפקיד שלי היה ניהול בית הספר בגטו. היה זה בית ספר יחיד במינו. צוררינו אסרו עלינו את חינוך ילדינו, על כן ייסדנו את בית ספרנו במחתרת: סידרנו את הילדים בכיתות קטנות ופיזרנום על פני כל חדרי הגטו […] כיתות כיתות היו מתגנבים ילדינו אל בית ספרם, היו מצטופפים בחדרים אלה ושומעים במשך שעתיים תורה מפי מוריהם ויוצאים אחר כך בהיחבא על מנת לפנות מקום לכיתה שנייה.רעבים ועירומים היו באים ללימודים, ומוריהם יכולים היו להמציא להם רק פעם אחת בשבוע, ביום ו', אחרי רחיצה באמבטיה חמה, גם פרוסת לחם מרוחה בריבה. ואף על פי כן לא היו עוד מעולם תלמידים מסורים לבית ספרם, למוריהם וללימודים כילדי הגטו. במשך כל עשרות שנות עבודתי לא היה לי ריכוז כזה של ילדים מוכשרים כמו בבית הספר לילדי עוני אלה."

 

• שרה זלור-אורבך שהיתה בת 15 בגטו לודז' שבפולין, נזכרה במורתה גברת זליצקה ובדמותה ומתארת את הלימודים בבית ספר בגטו: "זכיתי להתחמם באורה של מורתנו הנפלאה פ. זליצקה… בידיה עלה לפתוח לפנינו עולם חדש… היינו מגיעות אליה לשיעור. ושם, בדירתה העלובה, דלף הגג… מחמת הקור לא היינו פושטות את מעילינו… תוך כדי הישיבה הממושכת נרדמו רגלינו וגרמו לנו ייסורים, אולם לא העזנו לרעוש ברגליים ולרקוע, כי חבל היה לנו לאבד מילה אחת מן הדברים שהרצתה לפנינו… היא הקרינה עלינו מאוד באישיותה… אחר המגע איתה היה לנו קל יותר. היה לנו קל להתגבר אפילו על הרעב, להתאפק ולא לאכול את המנה שהייתה מיועדת ליום המחרת".

 

יצחק רודאשבסקי נולד בעיר וילנה שבליטא בשנת 1927. הוא היה בן יחיד שאהב מאוד לטייל, לקרוא ולכתוב. בשנת 1940 גורש יצחק עם הוריו לגטו וילנה. בגטו כתב יצחק יומן. יצחק לא ניצל, אולם את היומן מצאה בת דודתו של יצחק. לאחר השואה פורסם היומן.
בקטע זה, הלקוח מתוך היומן, מספר יצחק על החלטתו ללמוד בגטו.

​

"[…]לאחר היסוסים ומחשבות רבות, החלטתי לנצל כל רגע – אני צריך ללמוד, עדיין יש לי תנאים נאותים, לכן אסור לי להפסיק. הרצון ללמוד נהפך אצלי כמעין מעשה להכעיס כנגד ההווה, השונא את הלימודים, האוהב את העבודה, את העמל. לא, החלטתי, אני חי במחר ולא בהווה, ואם מתוך 100 ילדי גטו בגילי יכולים 10 ללמוד, חייב אני להיות בין המאושרים, חייב אני לנצל זאת. הלימודים נעשו לי יקרים עוד יותר מקודם[…]"

​

פולה רוטשילד (pola Rotszyld) ילידת 1926, נערה בזמן המלחמה, כתבה ביומנה:

"שיעורים אלה היו האושר והשכחה שלנו. בחוץ היה מלחמה, נשמעו גניחות של אנשים מתים מרעב הצרחות דמוית חיה של גרמנים מכים  אנשים ברחוב. ואי שם בפינה של חדר, כמה בנות גיל 13-15 שנים עמדו, עם מורתם סביב שולחן הוראה. 
כולם וחפשו את העולם שבו הם חיו גוועו ברעב. "

​

בנוסף, פולה וחבריה יצרו קבוצה עצמית חינוך השואף להתפתחות רוחנית ודתית.

 

נעמי מורגנשטרן, כתבה בספרה על זכרונותיה מהשואה שנקרא "רציתי לעוף כמו פרפר",יד ושם, ירושלים תשנ"ה, עמ' 12.
הקטע הבא הינו קטע מהספר בו היא באה לבית ספרה, אך אסור לה להיכנס, אך ורק בגלל שהיא יהודיה:

 

"מלאו לי שש שנים. הגיע יום פתיחת שנת הלימודים. מארישה, חברתי הפולניה, הציעה שאבוא אִתה לבית הספר, עם עוד רבים מילדי העירה. מארישה נכנסה בשער, ואחריה אני. בוקר טוב"" ברכתי את השוער.

​

" לאן את הולכת? שאל.

לבית הספר, לכיתה א' עניתי בגאווה.

האיש עמד בדרכי. "את לא יכולה!" אמר בתוקף

אבל אני בת שש"…

את יהודייה! אמר, "ליהודים אין זכות ללמוד. בבית הספר הזה אין מקום ליהודים".

ראיתי את מארישה מתרחקת, עד שנכנסה לבית הספר. לא בכיתי! אני יהודייה וזה לא מקומי. שנת הלימודים החלה – בלעדי."

​

אבי פישר, שימש כמורה ומדריך בבית הבנים הצ'כים בטרזין:

"הלימודים התקיימו בשעות הבוקר, בלי ספרים […] בלי לוח. הילדים, על פי רוב, רצו ללמוד ואהבו ללמוד. דווקא אולי משום שהרגישו שהדבר נשלל מהם […] הם היו מאוד עצמאיים בהשוואה עם ילדים בתנאים נורמלים. גם בעבודת כפיים, גם בנטילת אחריות על עצמם. הם גם היו אמיצים, אומץ ליבם בהחלט הפתיע […] הם היו מוכנים לכל פעולה חברתית, תרבותית, הופעה פומבית […]"

​

לסיכום, התלמידים בגטו התעלו על הקושי של תנאי המחייה הקשים שהיו בגטו, הם הלכו ללמוד, גם בקבוצות לימוד או שיעורים פרטיים ולא רק בבית ספר, ושם הם הרגישו יותר טוב, שם הם התנתקו לרגע מהמציאות הקשה בגטו, ונפגשו שם עם חברים שהכירו, אכלו קצת, ולפעמים ציירו ועשו הצגות כחלק מהלימודים.

 

פרק 4: המורים והמחנכים

המורים בבתי הספר היו הפנס הקטן עבור התלמידים בתוך כל התופת שהיה בתקופת השואה, הם חלק מהאנשים שניסו להחיות את בתי הספר מחדש בגטאות, הם ניסו לשמור על מסגרת חינוכית וצל של אנושיות.

​

כפי שתלמידים סבלו מהשינויים הקיצוניים בחייהם, כך גם המורים. לאחר שאיבדו את פרנסתם השתלבו במערכת החינוך המאולתרת שנבנתה מחדש. מורים מצאו עצמם אחראים לתלמידיהם מעבר למסגרות בתי הספר. מורים פתחו חוגי ספרות והיסטוריה, הקימו מקהלות, העלו הצגות, בנו תערוכות והפעילו את התלמידים בדרכים שונות ומגוונות על מנת להשכיח מלב הילדים את שמתרחש בהווה הגטו. דמותם שימשה בלב התלמידים עוגן בטחון ונחמה, זיכרון לעולמם של הילדים שאבד, ולעתים אף תחליף להורים שאבדו.

​

"הראשונים שפרנסתם נפגעה היו המורים. מקור מחייתם אבד עם סגירתם של בתי הספר היהודיים, ומאחר ומעולם לא היה באפשרותם לחסוך כסף, הם נאלצו כעת למכור את חפציהם האישיים כדי להשיג מצרכי יסוד. כאשר אזל מלאי החפצים, סחרו בשמן בישול או בכל דבר אחר שבנמצא […] גב' ביגון, מורתנו לחומש לשעבר, החליטה לסחור בשמן ובשאר מוצרי מזון כדי להרוויח מעט כסף. ביקרתי אותה בביתה. החדר המרוהט בפשטות היה מלא – על השולחן ובכל פינה – ערמות של ספרי קודש. היו אלה ספרי "דרך השם" […] אותם הוציא בעלה לאור […] שהיה תלמיד חכם גדול. […] לרוע מזלה, היו הספרים, בתנאים הנוכחיים, חסרי כל ערך מסחרי".
פרל בניש, הרוח שגברה על הדרקון, ירושלים וניו יורק, 1991, ע"מ 44-45.

 

על אף תנאי המציאות הקשים ששררו בגטאות, נאבקו אנשי חינוך/ מורים על חידוש קיומן של המסגרות החינוכיות ועל אופיין. המורים ראו בכך שליחות וקיוו להשיב לתלמידיהם מעט יציבות באמצעות החינוך והלימוד.. 
המחלוקות בין הזרמים השונים של הציבור היהודי, מעידות שהוויכוח על עולמו הרוחני של דור העתיד היה בנפשם של המחנכים גם בתנאי הגטו.

​

מרק דבורז'צקי נזכר:

"בתקופת הגטו הראשונה התפתחה היאבקות תרבותית על אופיים ומהותם של בתי הספר, על מטרותיהם החינוכיות, הרכב מוריהם ותכניות הלימודים. זה היה מאבק על נפש הילד בגטו: מהן המטרות הלאומיות והציבוריות אשר לאורן יתחנך, והן יהוו את מטענו הרוחני, באם יצא לחופשי! מה המקום אשר יש לקבוע בבית הספר האחיד של הגטו לעברית, יידיש, ארץ-ישראל, תנ"ך, קורות ישראל ותולדות ימי העולם; איזו תקופות וגיבורים, דורשים תשומת לב מיוחדת בהוראת הגטו?"

​

ציבור המחנכים ביקש לשמור על הנוער מפני הגטו ותנאיו. רבים האמינו, כי חומות הגטו עתידות ליפול, ועל הנוער להיות מוכן לחיים, כדי "שבבוא היום העמוד לרשות הציבור היהודי שכבת נוער, בעלת השכלה, שתוכל ליטול על עצמה את הנהגתו" – כדברי המורה מאלוביסט, במחקרו "על הלמידה בשנות הכיבוש" . (ארכיון רינגלבלום א').

 

"המורים היהודים קיוו עדיין שאולי גם בתחומנו ניתן יהיה לסדר משהו, אולם חיש נתגלה, שאין זה בגדר האפשרי. בינתיים הפך מצבם של המורים היהודיים להיות טראגי. רובם, מחוסרי כל חסכונות, רעבו ממש. תמיכה כספית זעירה שנתנה להם מקופת האיגוד המקצועי לשעבר, לא הייתה יכולה לשנות את המצב".
ארכיון רינגלבלום חלק 1. מתוך: ארכיון יד ושם M.10 AR.1 47.

 

רחל רובין נזכרת במורתה, ובלימודים שלמדה בגטו ורשה:
רחל היא ילידת ורשה (Warsaw), פולין, 1928.

​

"אני מאד זוכרת את הילדות ואת הילדים, ואת המורה שלי שהיתה ממש, עד היום היא חיה בתוכי. המורה שריכזה את הקבוצות, עד היום היא חיה בתוכי. זו היתה אישיות בלתי רגילה. היא נתנה לי לכל ימי חיי, מין בסיס איתן של אנושיות וידע. מה שלמדתי בקבוצות האלה זה נשאר אתי וזה בתוכי עד היום."

​

כפי שניתן להבין מעדות זו, המורים היו השראה גדולה עבור התלמידים, ובכלל, קבוצות הלמידה או בתי הספר בתוך הגטו, מה שהם חוו ולמדו שם, נשאר אצלם בלב תמיד.

​

שלום אילתי, מספר על המורים, על האהבה שלו כלפים, ועל העזרה שלהם, שבזכותם הוא עבר את התקופה הקשה הזו בגטו:

​

"המורים העיקריים בחוג שלנו היו שניים- וטרין, המחנך שלנו לשעבר בכיתות א' וב'- וקפיט, מורה לחשבון והנדסה. וטרין היה בזמנו שותפו של אבי ב”אלפון עברי", והוא שלימדנו קרוא וכתוב בעברית. תמיד הפליאה אותי יכולתו לצייר על הלוח את האותיות הגדולות והמרובעות בהצללה צבעונית דו- ממדית. עתה שוב נפגשו שבילינו לתקופת- מה. מפיו ודאי למדנו תנ"ך, ספרות ודקדוק. קפיט היה מחברם הנודע של ספרי לימוד במתמטיקה. פניו היו חדים קפדניים כחוקי תלמודו, אבל יחסו לתלמידיו היה קורקטי וידידותי.

 

[…]חוגי הלימוד – הם המשיכו כמעט שנה נוספת. בזכותם אולי, בזכות עמלם השקט של המורים שלנו, יכול אני לכנות תקופה זו, בת כשנה וחצי, באופן מאוד לא מדויק, "התקופה השקטה"."

 

בקצרה, המורים היהודים בבתי הספר, עוד לפני שהיו גטאות, פוטרו מעבודתם, הם איבדו את פרנסתם בגלל שהיו יהודים, אך הם לא וויתרו, וכשהקימו את הגטאות, הם ניסו לחדש את מערכת החינוך והלימוד.
מי שהשפיע על התלמידים לטובה, מי שחינך אותם, עזר להם להתמודד בתקופה הקשה שהייתה, מי שהיה השראה, מודל לחיקוי עבורם, היו המורים.

 

 

נספחים