עבודת מחקר - ציורים מתקופת השואה
עבודת חקר במגמת "מידענות סייבר"
שם העבודה: ציורים מתקופת השואה
שם כותבת העבודה: אנאל דרעי
שם המנחה: מרה קופלר
שם בית הספר: אורט יד – ליבוביץ
תאריך הגשה: 17.5.2016
מבוא
בתקופת השואה היו יהודים שחלקם היו אמנים ואפילו אנשים וילדים רגילים שאהבו לצייר שבתוך כל התקופה הנוראית והאפלה הזאת חיפשו דרך לשמור על שפיותם וזהותם. הדרך שלהם הייתה להמשיך באהבתם והם התחילו לצייר דברים שחוו בשואה או מראות מזעזעים שראו.
יש המספרים שהיה להם דחף פנימי לצייר זה היה המאבק שלהם נגד הנאצים, לשמור על הזהות שלהם, הם הביעו דרך הציור את רגשותיהם ודעותיהם. יש שעשו זאת כתיעוד כל רגע שקרה שם, ויש כאלה שבזכות הציור הם ניצלו, למשל, שרלוטה בורסובה שעבדה בסדנת האמנים בגטו טרזינשטט התבקשה לצייר את האם הקדושה מריה על ידי קצין גרמני שהתרשם מכישרונה האמנותי, הוא אמרה לה שכל עוד היא תעבוד על הציור ולא תסיים אותו היא לא תשולח בטרנספורט מהגטו.
בנושא זה קיימת סוגיה כבר שנים רבות והיא, האם ניתן לראות במכלול היצירה בתנאי הגטאות והמחנות מעשה אמנות או רק כביטוי תיעודי. אם אמנות מאפיינת את רוח האדם, אם היא ביטוי ליכולת יצירתו, הרי אותן יצירות אמנות שנוצרו בתנאי מחסור חמור וניתוק מוחלט מהסביבה ובאווירת דיכוי הרוח והגוף, מבטאות את אי הכניעה של היוצר ואת המיטב שבאדם.
בעבודה אחקור שתי שאלות והן:
-
מהם המניעים העיקריים של היהודים בשואה לצייר אותה במהלכה, אם זה לתעד או שזאת דרך הלחימה שלהם בנאצים, שמירה על הזהות שלהם אותה ניסו להעלים ?
-
אילו משמעויות נסתרות מתגלות דרך הציורים?
המחקר יספר על ארבעה סגנונות עיקריים של ציורים והם דיוקן, דמות האישה בציורים, תיעוד חיי היום יום וקריקטורה, ומהי המשמעות של כל אחד מהם ומדוע השתמשו בכל סגנון. בנוסף יצורפו ניתוחים של מספר ציורים ואת התשובה לסוגיה.
שיטת המחקר היא מחקר איכותני . מחקר איכותני הוא רחב וכולל מספר אסטרטגיות וזרמים של מחקר כמו, חקר מקרה, מחקר אתנוגרפי, ביוגרפיות או סיפורי חיים, מחקר פרשני, מחקר היסטורי ולעתים מחקר פעולה. המחקר איכותני החוקר עצמו הואו כלי, לא ניתן לדעת מראש לאן העבודה תוביל, זה משהו שקורה תוך כדי הפרויקט, אנחנו צריכים לאסוף המון מידע ורק אז למיין אותו למה שרלוונטי ומה שלא, המידע הנאסף הוא הממקד בהמשך את אופי המחקר. הכלים שישמשו למחקר זה אתרי אינטרנט, כתבות וספרים.
רקע
השואה התרחשה בין השנים 1933-1945 היא הייתה שורת רציחות עם ורדיפות אתניות שבוצעו לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה על ידי גרמניה הנאצית שבראשה עמד אדולף היטלר, עוזריה ובעלי בריתה, כשבהתחלה תכנונם היה פגיעה ביהודים, ובהמשך השמדתם של כל בני העם היהודי. מספר הנרצחים היהודים בשואה וכתוצאה ישירה ממנה נאמד סביב שישה מיליון.
במהלך התקופה הזאת, תקופה אפלה ליהודים, היה צורך גדול יותר מהרגיל בסממנים של אנושיות. אחד מהדברים שנתנו להם את התחושה הזו היא האמנות: קונצרטים, אופרות, קברטים, הצגות אמנויות ציבוריות וחברתיות, ואמנויות אינטימיות כמו כתיבה וציור. בשני הסוגים התופעה היא בהיקפים ניכרים ביותר, בתחום הציור לפחות מבחינת היקף החומר שנמצא, הנשים היו יחסית מיעוט לעומת הגברים, תופעה שהייתה קיימת גם בעולם שלפני המלחמה. רוב העשייה האמנותית הייתה סוג של ביטוי לצורך נפשי או חברתי, מדובר בצורך הישרדותי, מקום ההמלטות שלהם לחיים נורמליים, התנתקות מהמציאות הקשה, כל דבר שבו ניתנה להם האפשרות להביע כאב או ההפך, להביע צחוק ואירוניה כדי לברוח מהמציאות. זה היה אמצעי שנאחזו בו, כדי להביא לידי ביטוי את תמצית כישרונם. בחלק מהמקרים הכישרון האמנותי עזר לנשים גם בהישרדות הפיזית, ולעתים שימש כישרון הציור יתרון מסוים מול הנאצים כאשר היו כאלה שמאוד אהבו את סגנון הציור אז הם ביקשו מהקורבן לצייר להם כדי שיישלחו למשפחתם, בתמורה לכך הקורבן ניצל זאת לכמה רגעים של חסד, ולעתים אפילו בקבלת אוכל.
פרק ראשון – ניתוח ציורים מנקודת מבט אישית
הלגה וויסובה ילדה בת 13 שבזמן שהותה בגטו ציירה יותר מ-100 ציורים. ציור זה הוא הציור האחרון שציירה בסדרת הציורים שלה והוא מתאר את היציאה מגטו טרזינשטט.
גטו טרזינשטט היה עיר מבצר בצפון מערב צ'כיה, ובנובמבר 1941 הפכו הנאצים את העיר לגטו שבו נכלאו יהודי צ'כיה, יהודים קשישים ובעלי זכויות מרחבי הרייך וכמה אלפי יהודים מהולנד ומדנמרק. הגטו נוהל על-ידי הס"ס, למעשה זה היה מחנה מעבר למחנות השמדה.
הציור כנראה צויר בפחם, הצבע השחור שולט בציור גם הרקע שחור וזה נותן תחושה אפלה, של עצב, דיכוי וקושי ובעצם מראה איך היו החיים בגטו, כל שמחת החיים שלהם נלקחה, הצבעים, האושר, הכל הפך לעצב וכאב. שתי הדמויות בציור מצומקות, רזות מאוד אחת בוגרת ואחת ילדה קטנה, העיניים שלהן גדולות מאוד ועצובות, הן נועצות במתבונן מבט שאי אפשר להתחמק ממנו ומכניס לתחושת מועקה של עצב וכאב על מה שהם עברו, היד שמחזיקה את הילדה הקטנה גדולה ביחס לשאר הגוף וזה מראה שהיא מחזיקה בה בחוזקה, שהיא מגנה עליה ושומרת שלא יקרה לה דבר ביציאתם מהגטו, שהיא תמיד איתה. בנוסף, הפתקים שתלויים על צוואריהן בחוט, כמו ילד שהולך לאיבוד ומחכה שמישהו ימצא אותו, וזה מראה על כך שהם רק חיכו שיבואו וימצאו אותם ויצילו אותם מהמקום הנורא הזה, מהגטו. פסי הרכבת בתמונה מוכיחים בעצם את זה שהן עוזבות את גטו טרזינשטט.
ציור זה צויר על ידי פליקס נוסבאום ב1940 , רואים בתחתית התמונה את חתימתו ואת שנת הציור. ציור זה בעצם מתאר את החיים בגטו.
בציור רואים את האווירה העצובה, את זה שאין להם תנאים בגטו, האופק סגור עם גדר תיל ומראה על כך שאין מוצא, הם כלואים שם ולא יכולים לצאת, ברקע רואים את הבלוק בו חיו ושמספרו היה 12. הדמויות שפופות, עם הפנים לרצפה וזה מראה על חוסר הביטחון והפחד שהם מרגישים, על הקושי שלהם להתמודד, שכבר חסר להם כוח.
האדם הקרוב אלינו טומן את ראשו בבד, מיואש, יושב על כיסא מאולתר מעצים ישנים ומסמר אחד בולט החוצה, שתי הדמויות הרחוקות הן בחצי ערום וכל זה מראה שלא היה להם כלום בגטו והם נאלצו להשתמש במה שיש. אולם פה הציור לא שחור ואפל אך הצבעוניות שלו עכורה הצבע חום-צהוב משתלט על הציור וצבע האדמה דומה לצבע השמיים וזה מראה על חוסר תקווה, שהוא כבר התייאש מהחיים בגטו ואיבד את התקווה שכל זה השתנה אי פעם, זה מראה על העצב והכאב שהוא חש.
ציור זה צוייר על ידי ילדה מגטו טרזיינשטט אווה מייטנר, ובו מתואר ליל הסדר.
בציור אפשר לראות את הגעגועים למשפחתיות, לחגים, הישיבה סביב השולחן,כל המשפחה ביחד. אחד הדברים הבולטים בציור ,הוא מראה הכלים הריקים, השולחן ללא אוכל והילדים שפיותיהם חתומים ומצוירים בקו אחד נוקשה אין להם מה לומר והם אינם מחייכים. בנוסף ניתן לראות את המסורת המשפחתית וההיררכיה המשפחתית הבולטת והכל כך חשובה באותה תקופה. הבדל החשיבות והמעמד בולטים כאן במיוחד האב מצויר גדול מכולם, יושב זקוף , ובעל מגבעת המסמלת חשיבות וחוכמה. האם עומדת לידו גם היא חובשת כובע ובעלת כתפיים רחבות וזוויתיות שמעניקות לה כוח ועוצמה. ואחריהם יושבים הילדים.
כשאנו מסתכלים על הציור אנו חשים חמימות, לאור הישיבה המשפחתית סביב השולחן, אווה מוסיפה בניסיון ליפות את המצב, קישוטים קטנים כמו, סרטים בשיער של הבנות, כפתורים וצווארונים בחולצותיהן. גם התמימות מודגשת בציור, הפמוטים וציור המפה הלבנה המסמלים קדושה, וטוהר. האופטימיות שלה באה לידי ביטוי בצביעת שמלותיהן של הבנות בצבעים שונים ובולטים. יש לשים לב שכל הדברים האלה בולטים אל מול הרקע הכהה והקודר של כל הציור שמראה על העצב .
פרק שני – עילות שונות לדחף הציור במהלך השואה
בתקופת השואה צוירו יצירות רבות על ידי יהודים וגם כאלה שלא היו יהודים שנאסרו בגלל תמיכתם ועזרתם ליהודים. הגרמנים ניסו לשבור להם את רוח האדם, למחוק את זהותם באמצעות סימון, השפלה, עינויים ואיומי מוות ובכך פגעו ביכולת היצירה ומנעו מהאמן מגע עם החברה ועם חבריו. אמנים רבים הפסיקו לצייר, אבל רבים מהם המשיכו מתוך דחף שלא היה ניתן לדיכוי, מתוך רצון אדיר לתעד, להביע ולבטא עצמם ולמרות הקשיים המשיכו אמנים ליצור ולהביע בתנאים לא תנאים כל עוד היה ביכולתם לעשות זאת. הם תיעדו את המציאות אליה נקלעו, יצירתם חושפת מראות, רגשות, חלומות וגעגועים לעבר.
במשך שנים מתנהל ויכוח לשאלה אם אפשר לראות ביצירות שצוירו בתנאי הגטאות והמחנות מעשה אמנות או ביטוי תיעודי בלבד. נראה שאם האמנות מאפיינת את רוח האדם, אם היא ביטוי ליכולת יצירתו אז היצירות אמנות שנוצרו בתנאי מחסור וניתוק מוחלט מהסביבה, מהחיים הקודמים ובאווירת דיכוי הרוח והגוף, מבטאות את אי הכניעה של היוצר ואת ההתנגדות שלו כלפי הנאצים.
מאיפה היה להם את הכוח להמשיך וליצור בתקופה קשה הזו שבה איבדו את השליטה על חייהם? מאיפה השיגו את כוחות ה"אני" שלהם בשביל לשרוד ולהתמודד עם המציאות? ויקטור פרנקל, שהיה אסיר במחנה, טען "אוי למי שלא ראה פשר בחייו, לא מטרה, לא תכלית, ומשום כך לא ראה טעם להמשיך לחיות אין לך דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכל, כמו הידיעה שיש פשר לחייו." בשבילם הייתה היצירה שאיפה לטוב, היא העניקה לחייהם משמעות, הציבה בפניהם מטרה, להשאיר לדורות הבאים משהו אישי, משהו שלהם בלבד שאי אפשר לקחת להם אותו באמצעות תיעוד ההתרחשויות. היצירה הרחיקה אותם מהמציאות, לקחה אותם אפילו אם זה רק לזמן קצר אל עולמות אחרים, שמרה והגנה על זהותם הקודמת כאדם וכיוצר. יצירת האמנות היוותה בשבילם סוג גשר בין העבר, שניסו הנאצים למחוק, לבין העתיד הלא נודע. התיעוד היה בשבילם חלק מהנצחת ההווה ומסירת ניסיון החיים במחנה לאלה אחריהם. היצירה ביטאה את תגובת, דעתם על המציאות, הם העבירו לאחרים לא רק מסר אלא גם הצהרה קיומית. החתימה הסופית בסיום יצירתם הפכה אותם לנצחיים גם לאחר מותם. היצירה היוותה גם ביטוי של התנגדות רוחנית נגד מעשי הנאצים והצהרה חד משמעית על קיומו כאדם וכאמן. אומר אלכסנדר בוגן "מה מניע אדם שהולך למות, או הולך להילחם בתנאים לא תנאים אלה, בחידלון, באבדון מוחלט איך הוא יוצר? ומצאתי כמה תשובות, הדבר הראשון זה כעין שריון רוחני, יש אמרה בלטינית האומרת כל זמן שאתה חושב אתה קיים; כשאתה יוצר אתה קיים. זה שריון רוחני לעמוד מול הזוועות האלה או להתייצב מול האויב הנאצי. אני חשבתי שהנימוק השני הוא שבתת ההכרה איפה שהוא היה רצון להעביר לעולם הנאור, להעביר להם את העדות מה שקרה…"
לצד האמנות המודרנית, הגדיר המשטר הנאצי את האמנות היהודית כאמנות “מנוונת”, ולכן אסורה. האמנות היהודית שנעשתה בגטאות ובמחנות הריכוז נקראה “התנגדות רוחנית”, כך טענה מרים נוביץ’, המייסדת והאוצרת הראשונה של בית לוחמי הגטאות. המונח מתייחס ליצירה שנעשית מתוך הלך רוח של סירוב אקטיבי לאובדן הצלם, כאקט של התמרדות הנפש, כקריאת תיגר על הייאוש ועל המשטר. רוב היצירות הן רישומים פיגורטיביים המתארים את מציאות הגטו או המחנה, את הבלוקים, הטרנספורטים, בהם רישומי דיוקנאות רבים, עצמיים ושל אחרים, וברוב המקרים בעלי תפקיד תיעודי חשוב, באין מצלמה. הנאצים רצו לשמור על שתיקה, להעלים את מעשיהם מן העולם, שלא ידעו. יצירות האמנות שוברות את השתיקה, משמיעות את קולן דרך משיכות המכחול, שרבוטי הדיו, רישומי הנוף, ציורי הדומם ותיעוד חיי היומיום במחנות. תנאי החיים הקשים לא אפשרו לאמנים להשיג החומרים אליהם נדרשו בשביל ליצור, היו חומרים בכמויות קטנות והם אזלו במשך הזמן, למרות זאת, האמנים החליטו שבשביל להמשיך בעבודתם הם יצטרכו לגנוב חומרים מסדנאות בהן עבדו בשביל הגרמנים, יצרו צבעים מצמחים ועשבים או עפרונות פחם על ידי שרפת עץ, הם השתמשו במצעים ובכל מה שהצליחו להשיג בסביבתם, ניירות, בדים, עצים, פיסות עיתון וכל חומר שהיה אפשר להשתמש בו שימוש משני, שיכול להיות משטח לציור. כדי להימנע מבזבוז חומרים ולהאריך את משך השימוש בו ערבבו צבע ודיו במים, דרכים אלה של התמודדות עם המציאות מראים עד כמה גדול היה הצורך להמשיך ליצור. "הבעיה הייתה לא רק להישאר בחיים מבחינה פיזית" ,חווה פרסבורגר, היה ביצירה "משהו תת הכרתי, שהדחף היצירתי היה חשוב יותר מערך החיים", אלכסנדר בוגן . לכן, גם בתנאי הסכנה, במחבוא בצריפי המחנה, בעליות גג וביערות, המשיכו אמנים ליצור למרות הסכנה שהייתה להם, הצורך שלהם להותיר חותם, להנציח את יצירתם על ידי העברתה לאחר, לספר את סיפורם לאחרים הביא אמנים להוציא את יצירתם בהסתר אל מחוץ למחנות וגדרות התיל, בעזרת הצלב האדום, קבוצה של ארגונים העוסקים בסיוע הומניטרי, שמטרתה הגנה על החיים וכבוד האדם של קרבנות סכסוך,מכרים ואנשים זרים שהיה באפשרותם לעשות זאת. מי שלא הצליח החביא את היצירה בין קירות עץ ואבן כדי שיום יבוא והיא תימצא. האמנות אפשרה להם בריחה מהמציאות הכואבת לעולמות של פנטזיה, נתנה להם את היכולת לבטא את עצמם באופן חופשי, שלא התאפשר במציאות היומיומית ובעיקר, אפשרה להם את חופש הבחירה במקום בו החופש נשלל ממנו. הבחירה העניקה להם אפשרות להגיב על החוויות הקשות, להתמודד עם בעיות ולתת פורקן למצוקות. כך שימר האמן את עברו, את הידע ואת ההתנסות האמנותית שלו בעבר ולהתמודדויות עם בחירות סגנון והעדפות אמנותיות כמו אקספרסיוניזם, ראליזם, ציור אקדמי, קומפוזיציות, פרוטוטיפים ועוד.
בעולם שמלא בכאוס יכול האמן לפשט את הממשות ולארגן אותה מחדש, לתת ביטוי לעצמו, לעולמו הפנימי וכך לחזור לתחושות השליטה שנגזלו ממנו, גם אם זה רק במהלך היצירה. לאלה שלא הצליחו לצאת מן התופת, היצירה הייתה מימוש רוחני של התנגדותם האחרונה, היא הופכת ליצירת אלמוות שאי אפשר להעריך אותה בערכים אמנותיים אסתטיים אלא לראותה כדוקומנט לדורות הבאים, היא משמרת את הזיכרון ובכך מנציחה את אלה שלא זכו לראות את סופה של המלחמה ולחזור לחיים שלהם שהיו לפניי. קשה להסתכל על יצירות אלה ולבקר אותן לפי המושגים המקובלים מפני שהתקופה הזו של השואה היא חריגה. היצירות מבטאות את מצבו ואת רחשי ליבו של האמן כאדם שיוצר בעת מצוקה, חי במסגרת צפופה, בתנאים תת אנושיים, במקום שיש לו חוקים משלו כדי להשליט סד וצק הקיום היומיומי, קיום הנראה מוזר לאדם שחי את חיי השגרה הרגילים. מתוך ידיעת והבנת המצב בו נמצאים בתקופת השואה והמאבק שנגזר עליהם צריך להסתכל על היצירות האלה כעל הכי טובות שיש.
בנוסף לכל הסיבות שצוינו עד כה חלק מהאמנים ציירו בשביל לשרוד, חיילים שאהבו את כישרון הציור של חלק מהאמנים ביקשו מהם לצייר להם כדי שיישלחו למשפחתם, ובתמורה לכך קיבלו כמה רגעים של חסד או אפילו מזון משופר.לדוגמא, האלינה אולומוצקי כאשר הייתה כלואה בגטו מיידנק, אחראית הבלוק שלה ביקשה ממנה לקשט את צריף המגורים ובתמורה קיבלה אוכל טוב יותר.
כאשר שרלוטה בורסובה עבדה בסדנת האמנים בגטו טרזיינשטט, קצין גרמני התרשם מכישרונה וביקש ממנה לצייר את האם הקדושה מריה ואמר לה שלא תסיים את הציור כי כל עוד תמשיך לצייר אותו היא לא תשולח בטרנספורט וככה היא ניצלה.
עדות של סוניה גרופין אמנית ששהתה במחנות הנאציים בגילאים 14 – 17 מתוך עיתון הארץ, יהב ( 4:2013 ) : “כשהגעתי למחנה ידעתי שהחגים שלהם מתקרבים ושהם נוהגים לשלוח גלויות ברכה למשפחותיהם, אז עלה לי הרעיון להציע לאחד מהם כרטיס ברכה, הוא שאל אותי בספקנות ולגלוג אם אני יודעת לצייר. השבתי בחיוב, בביטחון מלא. בגלל שזה היה כפר ליטאי לא היו שם כרטיסי ברכה בגרמנית, ואני ידעתי לדבר, לכתוב ולקרוא בגרמנית. אז הם נתנו לי מקום בחדר שלהם, וככה ציירתי להם את הגלויות לאותו חג מולד. הם היו מרוצים ואני לא נאלצתי לסלול כבישים כמו כולם. לפעמים אפילו הייתי מקבלת מי גבינה” .
הציור הציל את חייה של סוניה, הוא אפשר לה להעביר מעט אוכל גם לאמה, ולעבור ממחנה עבודה אחד לשני. “כשלבוס הגדול של המחנה היה יום הולדת, החברים שלו ביקשו ממני שאעשה לו פורטרט, לקחתי דף גדול וישבתי מאחוריו כדי שלא ישים לב שאני מציירת אותו. בסוף, כשזה היה מוכן, הם נתנו לו את זה בתור הפתעה. הוא עמד שם ושמח, עם הסיגר שלו והבטן השמנה”. “זה היה כמו עבודה שחורה, לא הכנסתי לזה שום רגשות”, אמרה , “הגלויות שציירתי לגרמנים היו בשביל לשרוד, עניין פרקטי לחלוטין. הייתי צריכה להיות מרוכזת כל העת. לקראת הסוף, כשהרוסים החלו להתקדם לעברנו, הגרמנים אספו את כולם לצעדה האחרונה. היו לי נעליים צפופות שהפריעו לי נורא, מפני שאחרי הסטריליזציה נותרנו עירומים, ומי שיצא פשוט לקח את הנעליים הראשונות שראה. אז ניגשתי לאס.אס אחד ושאלתי אותו אם הוא רוצה כמה כרטיסי ברכה. הוא השיב בחיוב, אז עשיתי לו את הגלויות ושאלתי אותו אם אפשר לקבל נעלי עץ, שהיו מאוד קשות להשגה. אותן נעלי עץ עזרו לי לשרוד את הצעדה, שממנה לאחר זמן מה, נמלטתי יחד עם חברה”. הציורים בשואה התמקדו בכמה נושאים, דיוקנאות, ציורי נוף וציורי דומם, ציורים המתארים את חיי היום יום באופן ראליסטי וקריקטורות. לכל אחד מהנושאים האלה יש משמעות אחרת, דרך שונה של כל אמן להביע את תחושותיו, חלק משקפות את המציאות והכאב וחלק את התקווה לחיים שיהיו כשכל זה יגמר.
פרק שלישי – סגנונות ציור שונים והמשמעויות המתבטאות מתוכם
בציורים רבים האמנים מנסים לשחזר את שיגרת החיים שהייתה להם, חוזרים אל התמונות ואל החפצים המוכרים מפעם ומשחזרים אותם. אך ברוב הציורים הם מתקשים לשחזר את האווירה הבטוחה והרגועה מן העבר, הציור יוצר רושם קר ומרוחק, לחלק ניכר מהבתים אין דלת המאפשרת כניסה. השמטה זו נפוצה בקרב ציורי הבית של ילדי גטו טרזיינשטט, בציורים אחרים ניתן לראות איך הילדים מקפידים לצייר את הבית הקודם לעומת הבית הנוכחי, שם הם מרגישים את הסביבה המוכרת, הבטוחה והמרגיעה.
הדיוקן –
"אמנות הדיוקן מייצגת את הניסיון הנואש לאחוז במה שאינו בר אחיזה, לשמר את מה שאינו ניתן לשימור, לכפור בחלופיות של בן התמותה ובקיצו של אדם מסוים…" ציורי הדיוקן מראים גישה אמנותית, המעמידה את האדם במרכז ומתייחסת אליו כאל נזר הבריאה, ומכאן בעצם ניתן לראות את מאבקם של האמנים כנגד מחיקת צלם האדם, שביטוי לו ניתן ביצירתם. בתקופת השואה האמנים הרבו לצייר דיוקנאות של עצמם ושל אנשים בסביבתם הקרובה.
לדיוקן יש משמעות עמוקה, במיוחד כאשר הוא מצויר בתקופה בה עוסקים במחיקת זהותו של האדם ובדיכוי אישיותו, כפי שעשו הנאצים. אמן, שצייר דיוקן של עצמו או של חברו לחדר, מנציח בכך את עצמו או את ה"אחר", הוא נותן ביטוי לכוחות הכלואים בו ומשאיר את נוכחותו במרחב ובזמן. יצירת הדיוקן הייתה כהכרזה "אני קיים", "אני חי", משמעותו של הדיוקן היא נוכחות תמידית, גם כאשר האדם הולך לעולמו )לכן לא מפתיעה העובדה שדיוקנאות משמשים גם לצורכי פולחן המת(. בציור הדיוקן האמן מקיים קשר ומגע עם עצמו או עם חברו, חודר למעמקי הנפש של המודל בדרך של הזדהות אישית.
שאלק מלווה, ב1942 נכלאה עם אחיה בגטו טרזין למשך שלוש שנים, היא הייתה אמנית עם שם ידוע ובזמן שהותה בגטו המשיכה לצייר אחד מציוריה היה שהיא ציירה את עצמה מהכתפיים ומעלה בתנוחה חצי פרונטלית, פונה-לא-פונה אל המתבונן. הדגש היה על פניה, התופסים את החלל המרכזי של הציור. העיניים שלה בציור שהן כביכול ראי הנפש, עצומות ואין אפשרות לחדור דרכן. הצורה החיצונית, הרכה, יוצרת אווירה של עצב, חוסר אונים, הדמות הולכת לאיבוד בתוך החלל שנוצר סביבה. הניסיון של הציירת לערפל את תחושותיה הפנימיות חושף את המתח הנפשי, העוגמה והעצב שהיא שרויה בהם.
האלינה אולומוצקי, ב1943 נשלחה עם אמה למחנה מיידאנק, בזמן שהותה במחנה ציירה המון ציורים ונהגה להחביאם במקומות מסתר שונים, האחד מציורים רואים כי הדמויות פרונטליות, הפנים פונים אל המתבונן, העיניים פקוחות ומגלות בבירור את הסבל העובר על הדמויות. קווי העיפרון הרוטטים, גוני האפור-שחור, העיניים הבולטות והמודגשות כל זה בעצם משדר את המתרחש בעולמן הפנימי, עולם של סבל וכאב.
ואן דאם, בזמן הכיבוש הגרמני חי תקופה מסוימת בהיחבא, ליד ברגן, ובסתיו 1942 ניסה לברוח לשוויץ, אך נתפס ליד הגבול הצרפתי ונשלח למחנה דראנסי. מדראנסי נשלח למחנה ההשמדה סוביבור שם הוכרח לצייר דיוקנאות של אנשי הס.ס. ובקיץ 1943 מת במחנה. באחד מציוריו מתאר את דודו בגיל 96 ,משתמש באותו הסגנון של שאלק, הוא עוצם את העיניים נוכח המתבונן, אך המצח הבולט והגדול, חסר הצבע, מרמז על ניסיון וחכמה רבת שנים. הגוף השחוח,הצל הכהה מעל ראש הדמות, מעיק על הראש ומשדר תחושה שמועקת השנים רובצת עליו והוא לא יכול עוד לשאת במעמסת הזמן. ציורי הדיוקן היו כמראה לנפש, תיארו מצבים נפשיים – סבל, בדידות, כאב וגעגועים. אמנים בחרו לצייר ולהציג מהויות פנימיות באמצעים אמנותיים , כל אחד בדרכו הוא. ציורי הדיוקן שימשו גם כדרישת שלום לקרובי האסירים. לפעמים יופו ציורי הדיוקנאות מפני שאנשים היו מעוניינים להזכיר למקורביהם ולעצמם את דמותם שהייתה לפני המלחמה, הם רצו שיזכרו אותם במלוא תפארתם כבני אנוש, הדיוקן שמר על החיצוניות של האדם כפי שנראתה לפני המלחמה, את יופיו ואת אישיותו, הייתה התנגדות ומחאה כלפי אלה שהפכו לצל אדם. ההזדמנות או היכולת לבוא וליצור את עצמו מחדש באמצעות הציור, אפשרה לאמן לשמור על האנושי שבו ונתנה לו במציאות הבלתי אפשרית הזו, להמשיך ביצירה שהייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו בעבר.
דיוקן האישה בציורים –
דמות האישה מוצגת בציורים בכמה מוטיבים שכל אחד מהם מראה אותה בצורה שונה לגמרי.
מוטיב תיאורי האם: תיאורים אלה מבטאים את התפקידים המסורתיים של האם, את איך שהיא מגנה ושומרת על ילדיה ועד לסיפוק צורכיהם הבסיסיים. ביצירות רבות רואים את החיסרון בדמות האב והאם נראת כשהיא תופסת אותם בחוזקה כדי להגן עליהם מהרע, שלא יפגעו או ילקחו ממנה על ידי הנאצים. למשל, ביצירתה של לאה גרונדיג מתוארות אימהות אוספות את ילדיהן לחיקיהן בוכות ומגוננות על ילדיהן מהסביב. בתיאורים אחרים ניתן לראות את מצבן הנואש של הנשים שלא יכולות להגן ולשמור על ילדיהן נפולות, זועקות לעזרה והציורים הרבה יותר אפלים, ויש תיאורים בהם רואים את האימהות דואגות ושומרות על סיפוקיהם הפיזיים של ילדיה כמו אוכל. מלווה שאלק ציירה אם וביתה אוכלות בחדר ששימש אותן כמגורים, מטבח, כחדר כביסה, חדר רחצה אי הסדר תופס את העין ורואים את שתיהן יושבות מרוחקות אחת מהשנייה וכל אחת מהן עם האוכל שלה.
דוגמא לציור:
מוטיב האסירה:
מוטיב האסירה מתחלק ל2 סוגים, האסירה מהמחנות והאסירה מהגטאות. הנשים במחנות נהגו לעזור אחת לשנייה ולתמוך וכך סיכוייהן לשרוד היה גדול יותר אחרי שהפרידו אותן מגבריהן ומשפחותיהן. סיביל מילטון חוקרת האומנות טענה כי "נראה שנשים אמניות בגטאות ובמחנות נטו לצייר סצנות קולקטיביות של קבוצות קטנות של נשים העוזרות אחת לשנייה, יוצרות מערכות יחסים ב"יחידות משפחה" קטנות מבוססות על עזרה הדדית אשר הגבירה את סיכוייהן לשרוד."
מלווה שאלק תיארה בציורה את מצוקת המגורים בו רואים נשים רבות, כולן שכובות על מיטותיהן ומרחב המחייה שלהן מצומצם ובכל זאת הן משתפות פעולה ונמצאות יחד. זדנקה איימנובה בדומה לציורה של שאלק מתארת את החיים בביתן המגורים אך אצלה רואים את הנשים מרחקות את מהשנייה וכל אחת מהן ישובה שפופה ומכונסת בתוך עצמה.
לצד כל תיאורים אלה יש גם את התיאורים אשר מראים את הרגשת המוות שהייתה במחנות, התנאים במחנות ובגטאות היו שונים, גדרות התיל הסובבים את המחנה, השמירה האוכל, הנופים מראים שהם לעומת הגטאות מבודדים מכולם, נמצאים במקומות הרריים. לו אלבר שזר ציירה את החיים במחנה ובציורה רואים שלוש נשים מאחורי גדרות תיל במחנה גירס, הן נמצאות במצב של כליאה, הן מרוחקות אחת מהשנייה וכל אחת מהן מנסה להתמודד עם עצמה ובדרכה על מצב הכליאה, הן נראות תשושות ועצובות מאוד.
ישנן יצירות רבות שעוסקות בניקיון האישי של כל אחת מהנשים, הן השתדלו לשמור על היגיינה למרות התנאים הקשים. במחנות ההשמדה והריכוז נגזזו שיערותיהן של הנשים בגסות ובהשפלה, פרנסי אאודל תיעדה את המעשה, ניתן לראות בציור המון נשים עירומות. הנשים מצד ימין מחכות בבהלה לגזיזה והנשים מצד שמאל כבר לאחר הגילוח, בנוסף רואים את הקאפו מצביעה, צועקת וכועסת על מבצעת התפקידים שתזדרז בעבודה.
מוטיב הלוחמת:
ישנם תיאורים מעטים של נשים לוחמות מכיוון שהיו נשים אמניות מעטות בקרב המחתרות הלוחמות או הפרטיזנים. תיאורים אלו של הנשים הלוחמות מראים את הנשים בין הלוחמים כטובות, חרוצות, עם מבט נחושות וכלי נשק בידיהן. בציורה של לאה גרונדיג מתואר מרד בגטו ושם הנשים לוקחות חלק אקטיבי בלחימה וכל אחת מהן עם נשק אחר בידה אבל כולן כאחד יוצאות עם הלוחמים הגברים ללחימה בנאצים.
מוטיב הקורבן:
לאה גרונדינג תיארה את הקורבן הנשי בקרונות המוות, היא מתארת רכבת ארוכה וכדי שניראה מה יש בפנים דופן אחת מהקרון קרועה וניתן לראות ערמות של נשים וילדים שרועים מתים.
היו כאלה שכוחן הנפשי נגמר והן לא הצליחו להתמודד יותר עם התנאים הפיזיים והמנטלים של החיים במחנה אז הן התאבדו על גדר התיל המחושמלת כמו שמתארת בציורה הלגה ויסובה אשר ציירה אישה צעירה רזה מאוד האוחזת בגדר התיל וכל גופה מעוות ביסוריי המוות. מראה זה היה חלק משגרת החיים שהייתה במחנאות.
ציורי הנוף:
נושא ציורי הנוף חוזר אצל האמנים השונים בתקופות שונות ובסגנונות שונים. סגנון זה של ציור מאפשר לאמן להביע את רגשותיו כלפי הבריאה, מחליפות עונות השנה, מן המחזוריות והאינסופיות של התופעות בעולם ומאינסופיות החלל. בציורי הנוף האמן מנסה לפענח את סודות הבריאה, להשתלט על הטבע ולהיטמע בתוכו. ביצירות של אמנים בתקופת השואה אנו מוצאים ציורים של נופים מחוץ למחנות ולגטאות, כמו, נופים של הפירנאים, ונופים המבטאים את חלופות עונות השנה. לצד זה מצויים ציורי נוף המתעדים את גדרות התיל, צריפי המחנה ומגדלי השמירה.
כיצד מסוגל אמן הנאבק על חייו לצייר את יופי הבריאה? להסתכל ולהתפעל מהסובב אותו בעוד חייו אפורים, קשים ותחת איום מתמיד? יעקב צים אומר בעדותו: "אני הייתי מודע ליפי הטבע… לו היו מספרים לי, לא הייתי מאמין, זה כוח החיים, זה כוח היצירה… עצם הדבר שבצעדת מוות כזו ראיתי את היופי של הטבע, זה כוח החיים, זה שמחת החיים, זה הניצחון הרוחני…" דווקא בתוך כל הקושי רואה הצייר את העולם ה"אחר", העולם שאין בו סורגים והכל פורח בו צבעוני מראה על אושר לעומת העולם בו הוא חי. הקושי, הכאב והסבל יוצרים מצב דיכוטומי ומקצינים את ה"יפה". אצל רבים במחנות ובגטאות ציורי הנוף ביטאו את הגעגועים לנופים אחרים, אלה שמחוץ לגדרות התיל והחומות, הם היו ביטוי לרצון הנואש של האמנים להשתלב עם יופי הטבע ולהרגיש כבני אדם חופשיים, כפי שהרגישו פעם. ציורי הטבע והנוף אפשרו לאמן להתרחק מן המציאות הקודרת לזמן הקצר בו מצייר את היצירה, יוצר אשליה של יופי ושלווה.
במהלך היצירה התמזג היוצר בנופים אחרים, בחיים אחרים, וברגעים אלה שכח את מצוקתו וסבלו. במכתב ששלח קרל שווזיג ממחנה סאן סיפראן לסופר אפטון סינקלייר ב 27.8.1940 ,הוא כותב: "הייתי יכול לשכוח את כל הכאב והסבל נוכח יופיים של נופי דרום צרפת, על מטעי הגפנים וההרים שבהם, לו רק הייתי מביא עמי צבעי מים, עפרונות ונייר". ציורי הטבע המנוגדים לתקופה היומיומית של הכאב ביטאו מחאה כנגד סדרי העולם החדשים, במקום שמחאה אחרת הייתה בלתי אפשרית. מראות הנוף הם ביטוי למצבו הנפשי של האמן המצייר. מראות הנוף הקודרים, המתארים עצים בשלכת בצבעים קרים ועננים שחורים המעיבים על המחנה הם מטאפורות למצבם הנפשי, המלנכולי, חסר התקווה של הציירים. לפעמים יופיעו בציורים אלה דמויות אדם מעטות או מרוחקות, כאילו שהן אובדות ברקע. לעיתים יהיה המחנה ריק מאדם ותיאורים אלה מעצימים את תחושות הריקנות של האמן, בדידותו וחוסר האונים שלו. בציורים מסויימים אפשר לראות באמצעות הצבע תחושת חום וקור, ריחוק וקירבה. יכולתו של האמן לשמר את כוח היצירה, לראות עדיין את היופי בעולם שהשתבש, להמשיך ולהשתמש במטאפורות ודימויים ציוריים, לתת ביטוי לתחושותיו, זה בעצם ביטוי לעמידתו הרוחנית, להתנגדות ולמחאה כנגד מי שניסה לגזול ממנו כוחות אלה
תיעוד חיי היום יום:
חלק רב מהציורים שצוירו על ידי ציירים בשואה מתעדים את חיי היום יום במחנות ובגטאות.
אומרת אסתר לוריא: "כל המתרחש סביבי היה כה מוזר… התעורר בי הרצון לצייר מתוך מציאות חדשה זו, למסור את הדברים כפי שראיתים, אני רוצה שיתייחסו אליהם כאל דוקומנטים חיים ומזעזעים של עולם נורא". היא לא רצתה שיהיו עליהם ביקורות אמנות אסתטיות, היא רצתה שיראו אותם כמו שהיא רואה אותם שאלו בעצם חייה הקשים.
חווה פרסבורגר מסבירה את הסגנון הציור הזה כחלק מ "הצורך במסר ברור ובתיעוד של כל הקורה מסביב". הרצון לספר לכולם היה חלק חשוב במהלך יצירתם של האמנים.
היצירה הייתה מלאה במסרים אותם רצו האמנים להותיר אחריהם. הם האמינו שכך הם רושמים את ההיסטוריה האמיתית, ושהיא תהיה חתומה לנצח באמצעות עבודותיהם. למרות כל האיסורים שהגרמנים הטילו על היצירה שברו אותם האמנים, פרצו את המחסומים ואפשרו לכל מי שלא היה שם "לעבור" את גדר התיל ולראות את הסבל, האובדן, בתנאים הקשים במחנות העבודה, בצפיפות, ברעב, בעבודות הכפייה, בחוסר הפרטיות, בעינויים, בסלקציות ובמוות. כך הם הנציחו את ההתרחשויות ואת תהליכי הדה-הומניזציה שהפעילו הגרמנים. באמצעות הנוף האנושי הם מבטאים את הלך נפשם, מחשבותיהם ואומרים אמירה על חייהם. הם מציירים מחנות הומי אדם ולעומתם מחנות כמעט ריקים. מלבד ציורי ההמון מצויים ציורים המתארים בדידות, ציורים הומוריסטיים וציורים של מצבי כאב וסבל. בניסיונם להיאחז בחיים ולשמור על שפיותם הם חוזרים ומציירים פרטים מפעולות יומיומיות כמו, חפיפת ראש, תור לאוכל, שינה ונגינה. הם מתעדים את מהלך חייהם ועל ידי כך חווים מחדש את חוויית הקיום שנגזלה מהם.
הציורים האלה מעבירים למתבונן את הידיעה שאפילו פעולות שנראות כה פשוטות ושייכות לחיי היום יום אינן דבר מובן מאליו. לאנשים החיים בלא תנאים שקיומם נתון בסכנה מתמדת, ציורים אלה המציגים פעילויות שלכאורה שוליות הם אמצעי שמירה על צלם אנוש. בתוך שגרת האימים שהייתה בתקופה חסרת הסיכוי העיסוק בציור אפשר לאמן לשמור על עצמו. האמן נותן משמעות לכל פעולה כדי לשמור על הטעם בחיים, אל מול כוונת הגרמנים לשבור אותו.
הקריקטורה –
"עצם הדבר שהיה לי חוש הומור לצייר את הדברים האלה בצורה קריקטוריסטית זה מה שמפתיע… אני לא יודע אם הייתה פה מחשבה לצייר על נייר שיישאר דוקומנט או פשוט מאוד הצורך לעשות זאת…" אמר יעקב צים. הקריקטורה שימשה לאמנים אמצעי לחימה כנגד הנאצים. עיצוב קריקטוריסטי של דמות הקאפו, הסוהר, הקצין הגרמני, אפשר להם ללעוג ולצחוק על מעשיהם ועל השקפת עולמם, משהו שבמציאות הקיימת לא ניתן היה לעשותו כי היו נענשים על כך וסובלים. הקריקטורה אפשרה לאמנים התמודדות ישירה והבעת רגשות של כעס ושנאה כלפי הרוצח והמתעלל, כלפי הנאצים. היא הייתה אמצעי של התגוננות נפשית, פורקן וביטוי של התנגדות ומחאה כלפי הגרמנים. ישנן גם קריקטורות וציורים סטיריים שבהם האמן צחק ומלגלג על עצמו או על סיטואציות שאליהן נקלע. הצחוק היה גורם משחרר לאמן , שאפשר לו לתת פורקן למתח ולחרדה ולהרגיש חופשי, נותן חופש לרגשותיו לזמן קצר.
"הניסיון לפתח חוש הומור ולראות דברים באור הומוריסטי היה בבחינת להטוט שאדם לומד בשעה שהוא מסגל לו את אמנות החיים. על פי אמנות חיים זו אפשר לנהוג גם במחנה ריכוז, על אף הסבל הממלא את ההוויה כולה רגע רגע ושעה שעה".
סיכום ומסקנות
כפי שניתן לראות במהלך המחקר בתקופת השואה, השימוש של האמנים והאנשים בציור היה לשתי מטרות עיקריות. הם המשיכו לצייר וליצור למרות כל האיומים והפחדים מהנאצים, הם עשו זאת מתוך דחף שלא היה ניתן לדיכוי, מתוך הרצון לתעד, להביע ולבטא עצמם ולמרות הקשיים המשיכו אמנים ליצור ולהביע בתנאים לא תנאים כל עוד היה ביכולתם לעשות זאת.
חלק מציורים שצוירו היו למטרת התיעוד כדי שכולם ידעו מה קורה מסביבם, הנאצים פעלו בשקט, במשך שנים אף אחד לא ידע מה קורה בכל המקומות שכבשו, אז רבים ציירו בשביל לתעד, בשביל לגלות לעולם שיבואו לעזור להם, הם היו מבריחים את הציורים מחוץ למחנות ולגטאות או שהתיעוד היה בשבילם חלק מהנצחת ההווה ומסירת ניסיון החיים במחנה לאלה אחריהם, שידעו מה הולך לקרות להם, למשפחתם, לחבריהם, להזהיר אותם שיברחו כמה שיותר מהר.
מצד שני, מרבית מהציורים הם למטרה שונה לגמרי, הם לא עשו זאת בשביל תיעוד או משהו כזה, הם עשו זאת בשביל עצמם, בשביל נפשם, לשמור על זהותם, על קור רוחם בשביל שלא יאבדו את השפיות שלהם בתוך כל האימה המתרחשת מסביבם, הם נאחזו במשהו מעברם, במקרה זה זה ציור אך היו עוד המון דברים כמו נגינה, כתיבה, כל מה שעשה טוב לאנשים. היצירה הייתה שאיפה למשהו טוב, היא העניקה לחייהם משמעות, הציבה בפניהם מטרה,הם עשו זאת בשביל להשאיר לדורות הבאים משהו אישי. היצירה הרחיקה אותם מהמציאות הנוראה, לקחה אותם אפילו אם זה רק לזמן קצר אל עולמות אחרים, שמרה והגנה על זהותם הקודמת כאדם או כיוצר. יצירת האמנות היוותה בשבילם סוג גשר בין העבר, שניסו הנאצים למחוק, לבין העתיד הלא נודע. היצירה ביטאה את תגובתם, דעתם על המציאות, הם העבירו לאחרים לא רק מסר אלא גם הצהרה קיומית. החתימה הסופית בסיום יצירתם הפכה אותם לנצחיים גם לאחר מותם. היצירה היוותה גם ביטוי של התנגדות רוחנית נגד מעשי הנאצים והצהרה חד משמעית על קיומו כאדם וכאמן. בנוסף היצירה הצילה רבים מהם בכך שהחיילים הנאצים השתמשו בהם למטרות אישיות ובתמורה או שקיבלו מזון טוב יותר או שזכו כל פעם שעוד כמה רגעי חסד.
היצירות מהשואה התמקדו בכמה נושאים, דיוקנאות, ציורי נוף וציורי דומם, ציורים המתארים את חיי היום יום באופן ראליסטי וקריקטורות. לכל אחד מהנושאים הללו יש משמעות אחרת, דרך שונה של כל אמן להביע את תחושותיו, חלק משקפות את המציאות והכאב וחלק את התקווה לחיים שיהיו כשכל זה יגמר.
לדעתי בזכות יצירות אלו ההשקפה שלנו וכל הידע שלנו על השואה גדל, זה עזר להיסטוריונים להבין יותר מה קרה שם, איך הדברים עבדו, את מצב בו הם שרו, תחושותיהם, כאבם, בזכות זה אנו באמת יכולים "להיכנס" לתוך האווירה ולראות את הדברים בצורה קצת אחרת.
ביבליוגרפיה:
-
בא במייל: http://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=28095
-
הארץ-"לצייר בשביל לשרוד": http://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.1987298
-
ויקיפדיה:
-
יד ושם:
-
מאקו-"אחרי 57 שנים במזוודה: הציורים מתקופת השואה נחשפים." בן עמי (5:2011) :
-
ספר יחידת לימוד באמנות : " עמידה יהודית בשואה"
-
עבודה-"יצירה מן המיצר" ( רבקה מישר, אסתר פרבשטין) :
-
עבודה-" עקבות אדם מדריך לאומנות" (פוריה ליצ'י ) :
-
ערוץ 7- ציורי ילדים מתקופת השואה:
-
ציורי ילדים מגאטו טרזיינשטט צ'כיה:
-
http://www.xn——–nxgeagahbgkcadfda5a4bcfch4bspg0dvc0hza7i0a1de.co.il/%D7%97%D7%92-%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%97-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%9C%D7%99%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%9E%D7%92%D7%98%D7%95-%D7%98%D7%A0%D7%96%D7%99%D7%9F-%D7%A6%D7%9B%D7%99
-
-
תולדוט, אתר ההיסטוריה:
-
Modern American Poetry – A Holocaust Art Exhibit :