כשהעבר והעתיד נפגשים

(סשה פצ'רסקי מימין וסמיון רוזנפלד)         (סמיון רוזנפלד משמאל ואנדרטה לזכרו של סשה פצ'רסקי)

​

מחנה ההשמדה סוביבור, היה מחנה ההשמדה שמספר היהודים שנספו בו כ-250,000 איש, היה הקטן ביותר, ביחס לשאר מחנות ההשמדה.מספר הניצולים(אשר ברחו בעזרת המרד), שנותרו ממחנה זה לאחר מלחמת-העולם ה-2, הינו הקטן ביותר מבין כל המחנות האחרים, כ-50 איש בלבד.העובדה כי מספר הניצולים כה קטן, מסבירה גם את מיעוט העדויות לזוועה שהתרחשה במחנה זה וכן את מיעוט הפרטים הידועים על המחתרת והמרד הגדול שהתרחש בו ב-14 באוקטובר 1942.מחנה סוביבור, שמטרתו ההתחלתית והיחידה הייתה השמדה של יהודי הגנרלגוברנמן, במסגרת מבצע ריינהארד, הוקם בחודש מארס 1942.בתקופת פעילותו, שהו בו כמה מאות של אסירים יהודים, שנבחרו ממשלוחי המוות שהגיעו אליו. תפקידם של אלה, היה תחזוקת המחנה, מתן שירותים שונים לסגל המחנה הגרמני והאוקראיני, כמו-גם, תפקידים שונים בניהול הסדר והתפעול של ההשמדה.מתוך קבוצת אנשים זו, שלקראת ימיו האחרונים של המחנה מנו 600 איש, קמה המחתרת, שהביאה לביצוע המרד הגדול.הקמת מחתרת שכזו, הינה בעייתית ביותר. בנוסף על הצורך למצוא דרך פעולה פשוטה וקלה יחסית, היה צורך במנהיג חזק, היכול לארגן ולתכנן פעילות שכזו.

רעיונות שונים הועלו במשך החדשים הרבים בהם פעל המחנה והיו אף מספר ניסיונות בריחה, שבחלקם הגדול לא הצליחו, דבר שהבהיר בצורה חד-משמעית, שיש לפעול רק במסגרת מאורגנת, אחידה ולמען כולם. השאלה העיקרית אותה אנסה לבחון ועליה אנסה לענות בעבודת מחקר זו היא מדוע הצליח ניסיון המרד החמישי, בעוד ארבעת הניסיונות הקודמים נכשלו. באביב1943 הנהיג פלדהנדלר קבוצה קטנה של אסירי מחנה סוביבור, אשר התוו תוכנית בריחה מהמחנה. תוכניתם המקורית הייתה להרעיל מספר שומרים במחנה ולתפוס את נשקם, אך האס אסחשפו את הרעל וירו בחמישה אסירים יהודים כתגובה. תוכניות אחרות כללו הצתת המחנה באש, ובריחה בחסות ההמולה שתיווצר, אך המוקשים שהקיפו את המחנה, שהונחו על ידי האס אס בקיץ 1943, הפכו את התוכנית ללא מעשית.

הגעתו של אלכסנדר פצ'רסקי, קצין בצבא האדום, בסוף ספטמבר, במשלוח של שבויי מלחמה סובייטים, נתנה זריקת עידוד לתוכנית הבריחה. בתור חייל מנוסה, לקח על עצמו מיד פצ'רסקי את תפקיד הנהגת קבוצת הנמלטים-לעתיד, וביחד עם פלדהנדלר כסגנו, יצרה הקבוצה תוכנית בריחה אשר כללה הריגת סגל אנשי האס אס במחנה, שליחת שבויי המלחמה הסובייטים לפשוט על מחסני הנשק, ובריחה דרך השער הראשי של המחנה תוך כדי לחימה. המרד, אשר התרחש ב-14 באוקטובר 1943, התגלה כבר בשלביו הראשונים, לאחר ששומר גילה את גופתו של קצין אס אס אשר נרצח על ידי האסירים. אף על פי כן, כ-320 אסירים יהודים הצליחו לברוח אל מחוץ למחנה בחסות הקטטה שנגרמה כתוצאה מהמרד. 80 אסירים נהרגו במהלך הבריחה או מיד לאחריה. 170 נתפסו במהרה ונרצחו, כמו גם כל שאר דיירי המחנה אשר לא השתתפו בבריחה. חלקם של אלו שהצליחו להמלט, הצטרפו אל הפרטיזנים. מתוכם, 90 נהרגו בקרבות או על ידי משתפי פעולה ואנטישמים. 62 יהודים מסוביבור שרדו את המלחמה, מתוכם 9 אשר נמלטו קודם לכן.

ניסיונות בריחה מהמחנה היו לאורך כל תקופת קיומו. רובם נכשלו והאסירים נתפסו ונרצחו מיידית, או שהובאו בחזרה אל המחנה והוצאו בו להורג יחדיו עם אסירים נוספים. לפי עדותו של דב פרייברג, הצליח אסיר יהודי אחד להימלט מן המחנה בקרון רכבת שנשאה את רכוש הקורבנות לגרמניה.

שטנגל (מפקד המחנה) הנהיג סדרי אבטחה חמורים, דבר שהקשה על הבריחה מהמחנה. על אף זאת ידועות מספר בריחות, האחת בליל חג המולד בלילה שבין ה-26-25 בדצמבר 1942, חמישה אסירים יהודים, ובהם שתי נשים ושני שומרים אוקראינים , ברחו מלאגר 3.  ב- 20 ביולי 1943 עזבה "קבוצת היער" את המחנה בליווי שומרים אוקראינים. שני אסירים, מלווים בשומר אוקראיני , הלכו להביא מי שתייה. השניים ניצלו את ההזדמנות , תקפו את השומר , וברחו . כשנודע האירוע לשאר אסירי הקבוצה , הם חששו מפעולת תגמול של הגרמנים והחליטו לברוח, ברחו 18 יהודים פולנים, שניים נהרגו במהלך הבריחה, שלושה נמלטו ו-13 נתפסו. כתגמול נרצחו כל יהודי פולין מ"קבוצת היער".

בעקבות מעשי הבריחה החליט מפקד המחנה להניח מוקשים סביב המחנה . הנחת המוקשים הסתיימה בסוף יולי 1943. סביב שדה המוקשים נחפרה תעלת מים. ביוני 1943 הגיעה רכבת של אסירים יהודים ממחנה ההשמדה בבלז'ץ, לאחר שסיימו שם את פירוק המחנה ושריפת הגופות. עם הגיעם לסוביבור האסירים החלו להתמרד ונורו למוות. כמה מהם השאירו פתקים ברכבת וסיפרו על ההשמדה במחנה בלז'ץ ועל חיסולם. אסירי סוביבור מצאו פתקים אלו והבינו את חומרת גורלם.

משלוח אחר ובו אחרוני היהודים בגטו ולודבה התמרד בהגיעו למחנה וחלק מאנשיו התקיפו את הגרמנים בבקבוקי זכוכית ומקלות. גם האנשים במשלוח הזה נורו על הרציף למוות במכת אש שהונחתה מצד הנאצים והמסייעים האוקראינים. בקיץ 1943 התחזקו ניסיונות בריחה של אסירים יהודים. רבים מהאסירים נתפסו והוצאו להורג, יחד עם אסירים אחרים. במקביל, נחפרה מנהרהבאותו קיץ אל מחוץ למחנה ויעדה היה לעבור את שדה המוקשים ולהגיע אל היער, אולם היא נתגלתה ועשרות רבות של אסירים שהועסקו באזור ההשמדה הוצאו להורג בעריפת ראש.

בין היהודים שהגיעו באחד המשלוחים ממינסק בספטמבר 1943 הייתה קבוצה של חיילים יהודים שנפלו בשבי, והועסקו במינסק בעבודות כפייה. חלקם לא נשלחו באופן מיידי לתאי הגז כשאר היהודים, אלא הוצאו מהמשלוח והועסקו בעבודות כפייה בסוביבור. תוך זמן קצר נוצר קשר בינם לבין המחתרת שהתגבשה במחנה בפיקודו של לאון פלדהנדלר, שהיה ראש היודנראט בגטוז'ולקייבקה בפולין. ראש קבוצת החיילים היהודיים – אלכסנדר פצ'רסקי (שהיה קצין בדרגת סגןבצבא האדום), הפך למנהיג הצבאי של המרד.

אנשי המחתרת חשבו על ניסיון בריחה לכלל האסירים. לשם כך הם תכננו הריגה של כל אנשי האס אס הגרמנים שניהלו את המחנה, אספת כל אסירי מחנות 1 ו-2 למסדר, ולאחריה יציאה מסודרת של האסירים מחוץ למחנה דרך השער הראשי, באופן שימנע ירי לעברם מצד הזקיפים אוקראינים ששמרו על המחנה. תאריך הבריחה נדחה פעמים אחדות בשל סיבות שונות. לבסוף, היום בו הייתה הבריחה נקבע בשל היעדרותם של כמה מאנשי הסגל של המחנה, ביניהם מפקד המחנה פרנץ קרל רייכלייטנר וסגנו, גוסטב וגנר.

המרד נקבע לשעה 4 אחר הצהריים של 14 באוקטובר 1943, סמוך לשקיעה. הרג אנשי האס אסהחל שעה קודם. הם התבקשו להגיע לצריפים מסוימים על ידי הקאפואים של המחנה ושם חוסלו וגופותיהם הוטמנו. האסירים היהודים הצליחו אף לגנוב נשק מצריפי המגורים של הזקיפים האוקראינים ולחלקו בין האסירים. משימת ההריגה של אנשי האס אס לא הושלמה במלואה ורק 11 מהם חוסלו בחשאי על ידי האסירים. אסירי מחנות 1 ו-2 נעמדו במסדר אולם מכיוון שהדבר התגלה על ידי שלושת אנשי האס אס שנותרו בחיים, תוכנית היציאה המאורגנת לא הצליחה לצאת לפועל. ליאון פלדהנדלר ואלכסנדר פצ'רסקי ביקשו מהם לברוח כל עוד הם יכולים על מנת לשרוד ולספר לעולם על השמדת היהודים במחנה. לאחר אות זה מאות אסירים פתחו בריצה מבוהלת לכל הכיוונים, כאשר השומרים האוקראינים המבוהלים מנסים להתעשת ולירות בהם. במהלך הבריחה נהרגו שלושה שומרים אוקראינים נוספים. האסירים היהודים רצו לכל כיוון ופרצו את השער הראשי ואת הגדרות. 400 מתוך 600 האסירים הכלואים במחנות 1 ו-2 הצליחו לפרוץ אל מחוץ למחנה, אולם רבים (לפחות 80 איש) נורו למוות בניסיון הבריחה או שעלו על מוקשים. לפי הערכת הגרמנים כ 320 אסירים שניסו לברוח הצליחו להגיע אל היערות, אולם קרוב למאה מהם נתפסו במצוד שנערך ביערות הסמוכים ביומיים שלאחר מכן, עשרות אחרים הוסגרו במרוצת הזמן לחיילי האס אס, או שנרצחו על ידי האוכלוסייה המקומית.

חלק מהאסירים היהודים שלא ברחו מן המחנה המשיכו להתנגד והתבצרו בתוך הצריפים. אולם יום למחרת פרוץ המרד התנגדותם דוכאה בכוח. 400 אסירי מחנה 3, בו היו ממוקמים תאי הגז ומוקדי השריפה, לא השתתפו כלל במרד. וכפי הנראה נרצחו בידי הנאצים זמן קצר אחריו יחד עם שאר האסירים שנותרו במחנה. יוזם רעיון ההתנגדות בקרב אסירי מחנה סוביבור הוא ליאון פלדהנדלר, איש בשנות השלושים לחייו, בנו של רב וראש היודנראט בגטו ז'ולקייבקה. האירוע , שהאיץ את יוזמות ההתנגדות , היה משלוח אסירים , שחיסלו את מחנה בלז'ץ ונרצחו במחנה סוביבור ביוני 1943. אחד הרעיונות הראשונים היה להרעיל את אנשי האס.אס באמצעות מורפיום. באוגוסט 1943 עלה רעיון להעלות באש את המחסנים, לנצל את המהומה , לפרוץ את הגדרות ולברוח. תוכנית אחרת הייתה לחפור מנהרה באורך 130-120 מטר מצריפי מגורי האסירים בלאגר 1 אל מחוץ לגדרות המחנה ושדה המוקשים. שיתוף פעולה בין ליאון ואסיר יהודי מהולנד בשם יוסף יעקובס הוליד רעיון להתקוממות. הרעיון היה לשתף פעולה עם שומרים אוקראינים, להכנס בחשאי למחסן הנשק, לגנוב נשק ובעזרתו לפרוץ את השער הראשי ולהמלט ליערות. בימי הכיבוש הגרמני בעקבות הלשנה של שוטר אוקראיני  נאסר יעקובס ונחקר בעינויים קשים. יוסף לא גילה דבר לחוקריו והוצא להורג, יחד עם 72 אסירים הולנדים נוספים.

חבר במחתרת שהתארגנה במחנה. הגה תכנית למרד ובריחה מן המחנה. במחצית הראשונה של ספטמבר 1943 נרקמה תוכנית התנגדות נוספת בראשותם של שישה קאפויים . בעקבות הלשנה של אחד מהם נעצרו האחרים ונורו לעיני האסירים. ב -23 בספטמבר הגיע לסוביבור משלוח של 2000 יהודים ממינסק ובהם כ-100 שבויי מלחמה סובייטים. זו הייתה נקודת המפנה בפעילות המחתרתית בסוביבור. שמונים איש מהמשלוח, רובם שבויים סובייטים, נשלחו לעבודות בלאגר 4 אחד מהם אלכסנדר פצ'רסקי, קצין בן 34. לאחר ימים ספורים במחנה הבין פצ'רסקי , שסוביבור הוא מפעל למוות וזה מה שהוביל לקשר בינו לבין ליאון פלדהנדלר . פצ'רסקי הציע  לקחת על עצמו את הפיקוד על המחתרת ולארגן בריחה המונית. התוכנית הראשונית הייתה לחפור מנהרה לבריחה מהמחנה. בראשית אוקטובר החלו בכריית המנהרה , אולם עקב גשמים כבדים וב-8 -9 לחודש, נהרסה המנהרה והם נדרשו למצוא תוכנית חלופית.

בסיס התוכנית היה לחסל את אנשי האס אס ולברוח מהמחנה. השומרים האוקראינים לא היוו בעיה מכיוון שנודע לפצ'רסקי, כי לאוקראינים לא הייתה תחמושת, אלא רק לאלו שהיו בתורנות שמירה, וגם זה במנות קטנות. אחד הגורמים להחלטה לפתוח במרד ללא דיחוי היה הידיעה , כי חלק מאנשי האס אס מיועדים לצאת לחופשה בגרמניה והיעדרו של ואגנר, שהיה הנוקשה ביותר מבין אנשי האס אס .

באשר לעיתוי פתיחת פעולות המרד נקבעו העקרונות הבאים: בשעות העבודה , כאשר אנשי האס אס פזורים ברחבי המחנה ובסמוך לרדת החשכה , כדי שהבריחה תהיה בשעות החשכה . השלב הראשון של התוכנית היה שקט ובו תוכנן חיסול אנשי האס.אס בלאגר 1 ולאגר 2 ניתוק קווי הטלפון וחבלה במשאיות שהיו במחנה . השלב השני , בסיום יום העבודה , פריצת הגדרות ובריחה ליערות. השלב הראשון נועד להתבצע בין השעות 16:30-15:30 והשלב השני בין השעות 17:30-16:30 . אסירי לאגר 3 לא נכללו בתוכנית הפעולה היות ולא היה קשר איתם. הכוונה הייתה, שבשלב הראשון יתבקשו בכירי האס אס להגיע לבתי המלאכה של לאגר 1 ולמחסנים בלאגר 2 בטענות שונות ואז, בעזרת לוחמים מוסתרים, לרצוח אותם. שלב ב' של התוכנית נועד להיות בעת מסדר סיום יום העבודה, כאשר האסירים יצאו מהמחנה דרך השער הראשי, היציאה היחידה שלא הייתה ממוקשת. יום המרד נקבע ל-13 באוקטובר . באותו יום הגיעה לסוביבור , במפתיע , קבוצת אנשי אס אס ממחנה העבודה באוסובה.

סיבת הביקור לא הייתה ידועה והוחלט לדחות את יום הביצוע ליום המחרת . פצ'רסקי היה אחראי על הפעולה בלאגר 1 וליאון פלדהנדלר היה אחראי על הפעולה בלאגר 2. עד השעה 17:00 התבצע החלק השקט של המרד כמתוכנן . שניים עשר אנשי אס אס חוסלו, בהם שלושה אנשי מפתח: נימאן, מפקד המחנה בפועל, גריישוץ, מפקד המשמר האוקראיני וגטינגר, מפקד לאגר 3. האסירים הצטיידו באקדחים, שנלקחו מהנרצחים, וברובים, שהובאו על ידי האסיר שמייזנר מהנשקייה. מרגע שכונסו אסירי המחנה ברחבת המסדרים לא ניתן היה לשלוט בהמון, אסירים החלו בורחים לכל עבר. אש שנורתה מאחד המגדלים, חסמה את שער המחנה והאסירים פרצו את הגדרות ונכנסו לשדות המוקשים. מתוך כ-600 האסירים , שהיו ביום המרד מהמחנה הצליחו לחצות לפנות ערב את הגדרות ושדות המוקשים כ-300 ולברוח ליערות. כ- 150 אסירים נתפסו במחנה ונכלאו בצריף, שנשמר על ידי אוקראינים. ביום למחרת נרצחו כולם בלאגר 3 בידי השומרים האוקראינים .

כ-500-400 חיילים ואנשי אס.אס ביצעו סריקות באזור כדי לתפוס את הבורחים . כ- 100 מהבורחים נתפסו וחוסלו. חמישים ושלושה אסירים זכו להגיע ליום השחרור.  

מ- 29 אנשי האס.אס, קצינים וחיילים ששרתו בסוביבור , היו 12 בחופשה בגרמניה. מ- 17 הנותרים במחנה רצחו המורדים 11 . במהלך הבריחה נהרגו עוד 3-2 אוקראינים.

​

פרק ב: עדויות

ממרד סוביבור נשארו כ-50 ניצולים ונמסרו רק כ-15 עדויות סה"כ.  

הנה כמה מהעדויות:  

העדויות נלקחו מאתר sobiborinterviews.nl העדות הראשונה היא של אלכסנדר(סשה) פצ'רסקי.בעדות נראה סשה בריא, מדבר ומשיב לשאלות לעניין.   העדות נמסרת ברוסית. השאלה הראשונה שנשאל סשה היא "איך הכול התחיל ?" סשה מספר שהוועדה המחתרתית החליטה שהמרד יפרוץ בשעה ארבע בצהריים, בסוף יום העבודה. הסובייטים עם הנשקים ירוצו לעבר השער הראשי וכל השאר ירוצו אחריהם ובדרך הם ינטרלו את כל השומרים שיהיו בדרך. בדקה 30:32 נשאלה השאלה " איך התבצעה התוכנית, איך יצאה לפועל ואיך הגיעו לרעיון הזה של התקוממות?" סשה מספר שהייתה פעם אחת שהם שמעו במקלחות הגז ילד צועק "Mama" והאמא צועקת בחזרה בנקודה זו נפל להם האסימון שזהו מחנה מוות וסופם קרב. הם החליטו לבצע בריחה, מרד לא רק בשביל עצמם,אלא בשביל כל האנשים במחנה שיצליחו לברוח ולספר לעולם את האמת, סשה בעצמו אמר שהוא חשב שהתוכנית לא תצלח, התוכנית יצאה לפועל וכל לילה באזור הסדנאות הם דנו על תיכנון הבריחה,איך היא הולכת להתבצע? כל האסירים תכננו למרוד לפני אך אף פעם זה לא יצא לפועל.   הם רק חיפשו את הדרך הטובה ביותר להוציא לפועל את התוכנית. רק לאחר הבנה לעומק של תיכנונם הם גילו שזה יהיה בלתי אפשרי לברוח מהמחנה מפני שיש 250 אוקראינים ו-600 אסירים כלומר חייל אוקראיני אחד לכל שני אסירים וזה בכלל בלי לספור את השוטרים הגרמנים. זה היה בלתי אפשרי אפילו לחלום על בריחה. המטרה הכי חשובה שהייתה לסשה היא להרוג את הנאצים שהיה להם דם על הידיים.  סשה בכלל לא האמין שהמרד יצליח אבל הוא לא סיפר זאת לאחרים כדי שלא יאבדו תקווה. לסשה היה תנאי, האנשים שיהרגו את השוטרים ייבחרו על ידו.הוא יבחר את מובילי המרד. רק כשסשה ופלדהנדלר חשבו על האספקטים הפרקטיים של התוכנית הוא דיווח לוועדה המחתרתית.      סשה אמר לחברי הוועדה שמכיוון שהוא מפקד המרד כל דבר שנראה לו נחוץ כדי שהמרד יתבצע כמתוכנן הוא ידון איתם על זה ויכבד את דעתם אבל המילה האחרונה תהיה שלו. דקה 34:57 – "מי היה בוועדה המחתרתית?" סשה עונה, לאון פלדהנדלר, כל המנהיגים של הסדנאות, החייט, הסנדלר, המסגר..

בדקה 53:37 המראיינת אומרת שממחקרים שהיא קראה הייתה גם תוכנית לחפור מנהרה, לאחר מכן שאלה את סשה אם הוא השתתף בתוכנית הזו? סשה אומר שהם העלו את הנושא בוועדה המחתרתית אך זה לא יצא לפועל.  דקה 53:48 למה לא עשיתם את זה? סשה עונה, בספר שקראנו היה רשום שכשנתחיל לחפור תתפוצץ תעלת מים וכל מי התהום יעלו. אף פעם לא באמת התחלנו לחפור, חשבנו על האפשרות הזו של לחפור ואפילו שקלתי את זה עם לייטמן(אדם שפגש במחנה העבודה במינסק ומאוחר יותר נשלחו שניהם למחנה סוביבור) באמצעות לייטמן נוצר הקשר בינו לבין פלדנהדלר.  אי אפשר היה לחפור עמוק שם כי מי התהום היו עולים, וגם אם מי התהום לא היו עולים וחפירת המנהרה הייתה מצליחה הם רצו להבריח את כל אסירי המחנה ולא רק קבוצה קטנה של אנשים, הם היו צריכים לחפור מנהרה באורך של חמישים מטר ולזחול עד אשר יעברו את שדה המוקשים ולאחר מכן להמשיך בזחילה עד היער כדי שהשומרים לא יעלו עליהם. אך לא כולם לא מסוגלים לעשות את זה כי אוטומטית איך שיוצאים ממנהרה המחשבה היא להזדקף ולרוץ וגם לא היה מספיק זמן בשביל 600 אנשים לזחול 50 מטר היו להם רק ארבע שעות, לכן לא היו יכולים לקחת את הסיכון הזה והם לא חפרו את המנהרה.     את הרעיון הזה הם פסלו על הסף לאחר חשיבה מעמיקה. היו אסירים ממחנה ארבע שחפרו מנהרה אבל היא התגלתה וכל מי שלקח חלק בחפירתה נורה למוות. דקה 76:30 – איך היו חייך לאחר המלחמה? האם מצאת קרובי משפחה שחיים לאחר המלחמה? סשה השתחרר משירות צבאי כחודשיים או שלושה לאחר המלחמה. הוא עדיין היה בביה"ח בסוף 1944, הוא מצא את משפחתו, משפחתו פונתה מרוסטוב. כאשר הנאצים הובסו האנשים שבו לרוסטוב. כאשר יצא מבית החולים והחל להרגיש יותר טוב שב לעבוד.  דקה 82:27- מה המטרה הכי חשובה שלך בחיים לאחר המלחמה? סשה משיב, רק סוביבור. סוביבור בדם שלי. הוא לא יוכל לעולם לשכוח את זה. "זה לא רק זיכרון אני עדיין חי את זה".

העדות השנייה היא של ארקדי ווספר שמספר מאיפה בא ועל העברתו למחנה סוביבור. כשהגיעו לסוביבור הם ראו כיצד הגרמנים מתנהגים ליהודים והזדעזעו.דרך התקשורת שהייתה בין החיילים הרוסים לבין הפולנים הייתה רוסית, הפולנים ידעו לדבר רוסית וגם יידיש כך שהם יכלו לתקשר בינהם. בדקה 9:14 נשאלת השאלה "איך שמעת על המרד?" עונה ארקדי, הדרך היחידה שאפשר היה לצאת מהמחנה זה רק על ידי בריחה. הייתה קבוצה של אנשים שרצו לברוח אל מעבר גדר חוטי התיל. הם רצו לקחת את הסיכון ולברוח בדרך הזאת אבל הודיעו להם שהייתה קבוצה שכבר מארגנת בריחה לכל אסירי המחנה.    דקה 10:34- איך הכול קרה? עונה ארקדי, בסביבות השעה 10 ידעתי שהבריחה הולכת להתבצע בשעה 1 אחר כך מועד הבריחה נדחה לשעה 2 הודעה זאת נמסרה לו על ידי שובייב. ארקדי נבחר על ידי אלכסנדר פצ'רסקי בעצמו להרוג חיילים גרמנים. פצ'רסקי הכיר אותו ובטח בו. בראיון שנערך לאחר המלחמה עם סשה פצ'רסקי ותומס בלאט נשאל פצ'רסקי  על ביטחון בהצלחת לקח את המאבק אמר: "לא הייתה לנו ברירה המאבק נתן לנו סיכוי, חלש מאוד, אבל עדיין. הזדמנות, תקווה. כולנו נידונו למוות. כחייל, הבנתי שהתקפת פתע יכולה להיות יעילה בדיוק כמו חלוקת החיילים.