עבודת מחקר - משחקים וצעצועים בתקופת השואה
עבודת חקר במגמת "מידענות סייבר"
שם העבודה: משחקים וצעצועים בתקופת השואה
שם כותבת העבודה: דניאל כהן
מבוא
תקופת השואה ידועה בעולם כולו כתקופה אכזרית וקשה מאוד כלפי היהודים, השלטון היה נוקשה ואנטישמי מאוד ליהודים בעיקר, הייתה שנאה גדולה מאוד שהשפיעה עוד יותר על היחס שניתן כלפי היהודים.
לכולנו סיפרו שזו הייתה מלחמה ותקופה ארורה ונוראה ואנו נוטים לחשוב שהמבוגרים והילדים בעיקר בעצם גדלו ללא ילדות, וקשה להאמין שלמרות הסבל וההשפלות שספגו היהודים בגטאות עדיין היה להם את הכוח לאסוף את עצמם ולעלות את המורל ולחזק את נפשם על ידי צחוק, הנאה משחק והתנתקות מהמציאות והסבל היומיומי שעברו.
היו ילדים שמצאו את מקור ההנאה שלהם במשחקים והצעצועים שהיו להם, והמשחקים הפכו לדבר חיוני להם במהלך היום ובמהלך התקופה.
מי שנשאר והצליח לשרוד עלה ארצה ועלו איתו הרבה זיכרונות, אך לא רק זיכרונות אלא גם יש כאלה שחזרו עם משחקים וצעצועים שהכינו, ייצרו או קיבלו במהלך התקופה, הם היו דברים שלא יכלו להיפרד מהם והם היוו חלק משמעותי מאוד בחייהם.
המשחקים והצעצועים היו המקום מפלט היחיד שהיה לילדים בעיקר באותה התקופה מהמציאות השוררת והמרה שהם עברו במהלך תקופת השואה, כשהם היו משחקים הם בעצם היו מתנתקים לכמה רגעים מהעולם המציאותי ונכנסים לתוך עולם דמיוני משלהם.
המשחקים והצעצועים היוו לאותם הילדים סוג של גדר הפרדה בין המלחמה לבין זמן הפנאי שלהם לשחק להנות עם המשחקים והצעצועים שקיבלו, הכינו או סתם אפילו המציאו גם אם זה לא באופן פיזי ממשי לדוגמא כמו תופסת או מחבואים.
משחקים וצעצועים בתקופת השואה:
"אין זה הולם להתבייש בשום משחק. אין משחקים ילדותיים. זו שגיאה מצד מבוגרים להגיד – ומצד החכמים שבין הילדים, לחזור אחריהם – 'נער כה גדול, ועודנו משחק כתינוק; נערה כה גדולה, והיא עדיין משחקת עם בובות.' הדבר החשוב אינו עם מה משחק אדם, אלא כיצד הוא עושה זאת, ומה הוא חושב ומרגיש בעודו משחק. יכול אדם לשחק באופן חכם בבובה או לשחק באופן ילדותי ומטופש בשח-מט. אדם יכול לשחק, בעניין ובדמיון רבים, כשוטר, לבנות רכבת, להיות צייד או אינדיאני – ואדם יכול לקרוא ספרים ללא כל מחשבה או עניין."
(לקוח מספרו של יאנוש קורצ'אק- "חוקי החיים")
למרות כל השנאה והקושי שהיו קיימים בתקופת השואה כלפי היהודים במהלך השואה הם הצליחו למצוא מקום מפלט וקצת לנסות לברוח למציאות שונה שתשכיח את התקופה הקשה שהם עברו, מקום המפלט והבריחה של היהודים בתקופת השואה (במיוחד הילדים) היה המשחקים והצעצועים באותה התקופה.
מרוב שהיה להם חוסר מעש ולכן הם התחילו לייצר משחקים מחומרי גלם שמצאו והיו בסביבתם הקרובה בהישג ידם.
בעקבות מלחמת העולם השנייה המשחקים הפכו לחלק בלתי נפרד מחייהם של הילדים, הילדים נקשרו אליהם מאוד ולא היו מוכנים לעזבם.
הילדים היו נמצאים במשך כל היום בתוך הגטו בתנאים לא ממש טובים וקשים, חלקם לבד וחלקם עם אחיהם ומשפחותיהם, כדי לעודד את המצב ולנסות לשפר אותו החליטו ההורים להביא לילדיהם משחקים שונים או שהילדים היו מכינים או ממציאים בעצמם משחקים שונים שינעימו את זמנם ויצליחו לשמור עליהם שקטים בתוך הגטו שהנאצים לא ימצאו אותם ואת משפחתם ויהרגו אותם ועוד משפחות שונות בגטו.
המשחקים באותה תקופה היו לצידם של הילדים, הילדים אחזו בהם לכל אורך המלחמה והם אלו שעזרו להם להיאבק והיו מקור לעידוד במהלך השואה.
המשחקים היו מחולקים לכמה סוגים, חלק מהמשחקים היו בנויים מעץ, חלקם מנייר, והשאר היו עשויים מבגדים או צמר שמהם הכינו בובות שונות.
בנוסף היו גם משחקים שלא קשורים לחומר גלם מסוים כמו מחבואים, משחקי כדור, תופסת, תפירה, משחקי שלג (אם היה באותו אזור מושלג) וכו'..
חלק מהמשחקים היו קשורים לחיי המציאות שלהם בגטו וסיפקו מידע, כלומר הם התקשרו למה שהיה בתקופת המלחמה והיו כאמצעי למידה לילדים שהיו עוסקים ומשחקים בהם וחלקם היו משחקים שהיו חבויים בהם דברים שונים ששימשו להצלה.
אחד מהמשחקים שהילדים שיחקו בהם בגטו היה עשוי מנייר והוא משחק המונפול.
המונפול היה משחק שהוכן בגטו טרזין.
המונפול היה מורכב מלוח משחק, התחנות שהיו במשחק המונפול היו קרויים על שמות הרחובות והבניינים שהיו בגטו והבנק שבמשחק המונפול היה בדומה לבנק בגטו.
משחק המונפול היה רעיונו של אוסוולד פוק והוא גם הוכן על ידיו, מטרתו בהכנת המשחק הייתה לשעשע את הילדים בגטו בזמן התקופה הקשה שהם עברו ובנוסף למשחק עצמו ולהנאה של הילדים החדיר בהם מידע על החיים בגטו. במונופול משורטטת מפת הגטו ומקומות מרכזיים בו נבחרו לתחנות במשחק: בית הסוהר, קסרקטיני מגורים, המבצר, המחסן, המטבח, מקום קליטת המגורשים ועוד.
קלפי משחק המונפול:
בנוסף היה עוד משחק שולחן שהיה עשוי מנייר והוא השחמט. משחק השחמט היה מורכב מלוח משחק משובץ בשחור ולבן והיה מונחים עליו חיילים ששימשו למהלך המשחק.
יקותיאל ורחל שטרן ברחו מהגטו והוחבאו בתוך הבית של מריה ויאן מאטולה במשך ארבעה חודשים, במהלך הזמן הזה כדי להעביר את השעמום מצאו תעסוקה חדשה- גילוף כלי שחמט באולר חומרי הגלם שהיו לרשותם היו חתיכות עץ שמצא בחצר ואת הלוח ואת כלי השחמט צבע בדיו שנקנה לשם כך.
הבית שבו הוכנו וגולפו כלי השחמט:
היו גם ילדים בזמן תקופת המלחמה שלא קיבלו משחקים מהוריהם או משפחתם, ולא יצרו בעצמם משחקים שונים אך מצאו דרכים רבות ליצירת משחקים שונים ששיחקו בהם ביניהם ונהנו מאוד.
לפי עדותו של שלום אילתי ״לחצות את הנהר״ מסופר כי הוא וחבריו ניסו למצוא משחקים רבים להעביר את זמנם במהלך המלחמה. בחורף כשהיה מושלג הם בנו אנשי שלג והם עשו מלחמות שלג אחד נגד השני, הם בנו מזחלות שלג עשויות קרש שנשען על שני קורות צרות הם החליקו בהם בשלג תוך כדי מתן תנופה והחלקה על השלג ֿבקיץ נהגו לשחק במשחקי כדור למיניהם ושלום אמר כי כדורים באותה תקופה היו נדירים למציאה.
בנוסף למשחקי השולחן שהיו עשויים מנייר היו לילדים בשואה גם בובות ששימשו לתעסוקה ולהעברת הזמן כששהו בגטו למשך זמן ארוך.
אחת הבובות הייתה ״הבובה ז׳וז׳ויה״ שהייתה עם הילדה יעל בתקופת המלחמה, יעל קיבלה את הבובה מאמא שלה שהייתה אחראית להציל את הילדים בזמן המלחמה, היא הבריחה אותם מחוץ לגטו במטרה להציל אותם ולהעביר אותם לצד הארי.
בזמן שאמא הייתה מצילה את אותם הילדים יעל נאלצה לשהות הרבה זמן במרתף לבדה, כתוצאה מכך אמה החליטה להביא לה בובה שתספק לה חברה ותעביר לה את השעמום בזמן שהיא הייתה נעדרת מהמרתף.
באחד מהימים אמה של יעל נפצעה ולא יכלה לחזור אל המרתף בגטו, לכן ביקשה שיעבירו לה את בתה יעל אליה, כשהייתה יעל בדרך לאמה היא נזכרה ששכחה את הבובה שקיבלה מאמה היא החלה לצרוח מה שגרם לאותו אדם להחזיר אותה לגטו כדי לקחת את הבובה.
אפשר להסיק מכאן כי באותה התקופה יעל נקשרה אל הבובה הזאת והרגישה טוב רק כשהיא הייתה איתה, והיא לא הייתה מוכנה לוותר על המתנה שקיבלה מאמה כיוון שהייתה לה יקרה כל כך.
עוד דובון צעצוע שהיה שייך לפרד לסינג. פרד שהה בצל המלחמה אצל משפחה נוצרית בהולנד, זה היה מקום המסתור שלו. הוא הרגיש שם שהחבר היחיד השותף שלו והחבר שלו לסוד הוא הדובי שלו, בנוסף הדובון של פרד לסינג שימש לו כמקור היחיד לנחמה ולתקשורת.
בתום המלחמה הדובון נשאר עם פרד עד שפרד הסכים להעביר אותו ליד ושם אבל לא כל כך מהר כמו שציפו, פרד ביקש לשקול את הרעיון אך בסופו של דבר העביר פרד את הדובון ונפרד ממנו במילים האלו: "דיברתי עם הדובי שלי והסברתי לו שבפעם הראשונה אי-פעם יהיה עלינו להיפרד. הסיבה הייתה שעליו למלא משימה חשובה – עליו לנסוע לישראל כדי ליטול חלק בתערוכה עם צעצועים אחרים מתקופת השואה, ושם הוא יספר את סיפורנו לילדים שיבואו לצפות בתערוכה."
גם מכאן אפשר להסיק כי פרד נקשר מאוד לדובון שלו במהלך המלחמה, הוא הפך לחברו הטוב ביותר הוא הרגיש שהוא יכול לסמוך עליו יותר מכל השאר ומצא בו מקום נחמה ועידוד כשהיה צריך.
אווה מודבל הייתה גם היא ילדה בשואה שגורשה מביתה בסנט ג׳יורג׳י לאווה הייתה גם כן בובה שליוותה אותה לאורך כל התקופה הקשה ששררה באותו הזמן וגם לפנייה.
אווה מצאה בבובה שלה כחברה ועמיתה ועדה לכל מה שעבר על משפחתה לפני התקופה הקשה-לפני המלחמה.
יד ושם ביקשו אישור מאווה לקחת את הבובה אליהם לתערוכה ולהנצחה ואווה נפרדה מהבובה במכתב מרגש ועוצמתי מאוד, ומכתב שנראה ממש לא ברור מאליו לכתוב אותו לבובה, ניתן לראות שמכתב היא התייחסה לבובתה שליוותה אותה כמו אל משפחה או חברה טובה.
המילים שלה במכתב ביטאו הרבה רגשות ואפשר לראות שהיא הייתה קשורה מאוד לבובתה במשך כל התקופה שהיא שהתה אצלה.
אפשר לראות גם שיש הרבה עצב בדבריה של אווה, אבל יחד עם זאת היא אוחזת בתקווה שלא יחזור דבר ארור כזה ושאף ילד בעולם לא יצטרך לעבור את הטרור שהיא עברה בילדותה.
קלודין שוורץ-רודל הייתה גם ילדה בשואה שברחה עם הוריה מפריז לדרום צרפת בעקבות השואה.
הוריה של קלודין הביאו לה את הבובה קולט כשהייתה בת 4 לפני שעזבו מפריז. קלודין אהבה מאוד את הבובה והתגאתה בה כי זה לא היה ברור מאליו לקבל בובה בתקופת השואה ותמיד הוריה דבקו בה לשמור על הבובה ולהתנהג בזהירות רבה, לא לשבור ולא ללכלך אותה, קלודין לא הבינה למה הוריה כל כך לחוצים ומייחסים לבובה תשומת לב כל כך גדולה.
רק מאוחר יותר כשגדלה הבינה קלודין כי הבובה קולט שימשה ככספת למשפחתה, אביה של קלודין היה פותח תא מוחבא שהיה בבובה ולוקח משם כסף ודברי ערך אחרים שהיה צריך באותו הרגע, הבובה הזאת בעצם הייתה ה״גלגל הצלה״ של המשפחה, היא הייתה הדרך שלהם לחופש שלהם שחיכו לו במשך הרבה זמן.
כשהגיעו ליעד לאחר כל מה שעברו שערה של הבובה קולט נשר ולכן החליטו הוריה של קלודין לגזור את שערה של קלודין ולהכין ממנו פאה חדשה לבובה.
היום קלודין גרה בירושלים והיא עובדת במוזיאון יד ושם.
עדותו של מיכאל אוריך מגטו ורשה:
בעדותו מספר כי לא היה להם עם מי לשחק, וכל הזמן היה בהם את הפחד לצאת החוצה לשחק ביחד ולכן נשארו בביתם ולא בזבזו את האנרגיות שלהם ביציאה מהבית. בעקבות זאת כל אחד היה מכין לו מחומרים שמצא או שהיו בביתו והיה משחק עם מה שהכין/קיבל או מה שהיה בביתו.
בעדותו אמר שלא היו להם צעצועים מוכנים, הם היו צריכים לייצר את הכל, והם בעיקר הצליחו לייצר משחקים מעץ שגילפו אותו. בנוסף הם היו משתמשים בבדיל אותו היו מרתיחים על הגז הוא היה הופך לנוזל ואותו היו שופכים אל תוך גילופי העץ ומזה מצליחים ליצור חיילים או מכוניות, ציורים שונים וחיות שונות.
משחק ה״דורקה״ עדות מפי בלה אדלברט:
במסגרת ההתנדבות האישית- פרויקט מחוברים והמפגשים שלי עם בלה ויהודית ניהלנו שיחות שונות אם בהקשר לשואה ואם לא.
בלה התחיל לספר מה שהוא זוכר מאותה תקופה ואז סיפר שהיה משחק שהם היו מכינים אותו בעצמם ששמו ״דורקה״, את המשחק בלה וחבריו היו מחדדים מקל מטאטא באורך 50 ס"מ מקפיצים אותו ומעיפים את המקל בעזרת היד, מי שמעיף הכי רחוק מנצח.
בלה אמר שזהו היה משחק כיף מאוד שהוא מאוד אהב ומשחק זה היה מעביר לו את הזמן.
בנוסף ציין ואמר שהיו עוד משחקים שהם היו משחקים בהם שלא היה צריך להכין אותם בכלל, כמו לדוגמה במשחק התופסת, המחבואים ובכדורגל, בלה סיפר שהכדורגל היה משחק שהוא אהב מאוד ותמיד כשהיה כדור בקרבתו ובקרבת חבריו הם היו משחקים במשחק הכדורגל, והחוקים והכללים היו בדומים למה שיש היום.
בנוסף בקרבת המקום שהיה מתגורר היה נחל, באותה התקופה בטרנסילבניה שם הוא וחבריו היו שוחים ועורכים תחרויות שחייה שונות ביניהם.
מתוך עדותו של הילד לולק הרב ישראל מאיר לאו:
במהלך העדות נשאל האם יוכל לספר על צעצועים שהיו לו באותה התקופה, בתגובה ענה כי לא היה לו צעצועים בתקופת השואה, טען כי לא היה זמן לדברים האלה והילדים שהביאו צעצועים ודברים שונים מביתם לא הספיקו לשחק איתם בכלל. וזאת מפני שהיו עסוקים כל היום בעבודות בגטו ולא יכלו להתפנות לדברים אחרים.
מקס דה יונגה בן ה17 בנה צעצועי עץ בזמן שהותו במסתור בהולנד עם משפחתו.
כל בני המשפחה היו בעלי כישרון וכל אחד מהם התחיל ליצור דברים שונים מהעץ שהיו בעליית הגג.
לאחר שסיימו להכין דברים שונים מעץ אנשי המחתרת לקחו את אותם צעצועים והעבירו אותם לילדים שהיו מוסתרים בבתים אחרים וכך גם אותם ילדים יכלו להעביר את הזמן שלהם בצורה מהנה יותר.
כבר ציינו שהילדים בשואה היו ממציאים משחקים. חנה פישל הייתה מדריכה בגטאות במחנות והיא החליטה לשנות קצת את משחק הזיכרון שהיה קיים כבר עוד לפני, היא רצתה להפוך אותו למעניין יותר ומאתגר כלפי הילדים.
הכללים החדשים שהיא כתבה הם:
" 1) יושבים במעגל. אחד החניכים חושב על דמות היסטורית.
2) המשתתפים חוקרים אותו בשאלות שעליו לענות רק כן או לא. את השאלות שואלים על פי סדר מוגדר מראש.
3) במהלך שאלות אלו היו החניכים נעים במהירות מתקופה לתקופה, היינו כאשר הראשון שואל, השני עסוק בהכנת השאלה שעליו לשאול. כך הוא מחפש את הדמות ההיסטורית. דמות זו מתחלפת לאחר תשובת הבוחר.
שינו זה חייב לעיתים שינוי בפתרון עליו חשב השואל הבא. הכול נעשה במהירות ופיתוח בו זמנית: שליטה בדמויות היסטוריות, זיכרון, מתח ועניין. משחק זה נמשך לאורך שעות".
(2 מאי, 2011 בכללי מאת admin, מאת חנה גולד)
עד עכשיו ראינו כי המשחקים לא היוו תוכן אנטישמי בתוכם ולא כללו בתוכנם דבר העלול לפגוע ביהודים ולבוא נגדם בצורה רעה פוגעת ומעליבה, אך הנה דוגמא למשחק אנטישמי ששמו היה ״יהודים החוצה״ ״juden raus״ המשחק בנוי לפי מסלולים שונים שבהם היו עסקים יהודיים, המעבר במסלולים וכניסה לתוך העסקים של היהודים זיכו את אותו המשתתף בחייל משחק שהוא דמות עם כובע יהודי.
בתמונות ניתן לראות את המסלולים שהמשתתפים היו צריכים לעבור במהלך המשחק ואת חיילי המשחק שכונו ״יהודים עם כובע יהודי״.
מתוך עדותו של רואלד הופמן:
בעדותו מספר כי היו מוסתרים בעליית גג מדומה כלומר עליית גג זו הייתה מעל העליית גג האמיתית, בה היה חלון המשקיף לבית ספר ״היה זה בית ספר גדול- משחקים בחוץ״ אמר בעדותו, תמיד רואלד כילד היה מסתכל בחלון ורואה משם ילדים משחקים, כאב לו הוא היה עצוב כי ידע שהוא כבול, הוא לא יכול לצאת החוצה לשחק יחד איתם כי הוא מתחבא ואסור שיתפסו אותו.
במהלך השהייה בעליית הגג אימו המציאה משחקי שהצליחו לשמור על השקט. המשחקים הזכורים לו הם משחקי גאוגרפיה, אימו הייתה מציינת נקודה או ארץ כלשהי בעולם והוא היה צריך להביא דרכים שונות בהם היה עובר במהלך מסלולו ליעד אליו רצה להגיע.
״למשל סן פרנסיסקו, ואני הייתי צריך לספר כיצד הייתי מגיע מז'לוצוב לסן פרנסיסקו. בדיוק איך הייתי נוסע: הייתי לקוח את הרכבת עד לדנציג, הייתי עולה על אונייה, ואז הייתי צריך לנקוב בשמו של כל ים בו הייתי עובר… זה היה כיף לא נורמלי.״
המשחקים שאימו המציאה העסיקו אותו במשך 15 חודשים, וכפי שניתן לראות הוא נהנה מהם מאוד ויחד עם זאת העשיר את הידע שלו מהם, והצליח להעביר את הזמן בצורה מהנה וכיפית.
מתוך: Roald Hoffmann, “Soliton”, Truman State University Press, Kirksville 2002.
סיכום עדויות מתוך סדרת טלוויזיה שנקראת ״הבובה שהצילה אותי״ בערוץ חינוכית:
סטלה קנובל-
סטלה קיבלה את הדובי בגיל 7 ליום הולדתה לפני פרוץ המלחמה.
הבובה הייתה עשויה מחומר עור וצמר כבשים, גובהה היה 41 ס״מ ורוחבה היה 20 ס״מ.
היא מספרת כי הדובי עזר לה לשרוד היא תמיד הייתה מדברת איתו ומשתפת אותו, היא ראתה בו כבן אדם חי לכל דבר- ״משפחה חיה״.
שמו של דובי היה ״מישו״ והוא היה הצעצוע היחיד שלקחה איתה ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה. סטלה מאוד רצתה אח או אחות ותמיד ביקשה זאת מהוריה אך בגלל התקופה הנוראה והלחוצה שהייתה זה לא התאפשר, בעקבות זאת סטלה ראתה בדובי הזה חבר, אח, אחות, משפחה בעצם היא ראתה בו הכל, כל מה שהיא רצתה לראות היא מצאה בו.
במעברים בין מקום למקום מישו תמיד היה לצידה, בתוך הסלסילה שהייתה איתה, לעולם לא נפרדה ממנו או עזבה אותו.
את סטלה הציפו מחשבות שהטרידו אותה מאוד, היא תהתה מה יהיה לאחר שהיא תמות, מי יטפל בו, הרי אין לה אחים או אחיות, היא לא נשואה ואין לה ילדים שיוכלו להמשיך לטפל בו במקומה.
היא אמרה שאם מישהו ימצא אותו בתוך הארון שלה הדבר הראשון שהוא יעשה הוא יזרוק אותו לפח ״אם יזרקו אותו לפח אני ארגיש כאילו זורקים חלק ממני״.
סטלה שמחה מאוד שידעה כי יד ושם יכולים הם לטפל במישו בצורה הטובה ביותר, והם ישמרו עליו.
כשהיא נסעה למסור אליהם את מישו אמרה כי בחיים לא בכתה ככה, היה לה מאוד קשה לעזוב אותו, להיפרד ממנו.
והיא תמיד תתגעגע אליו ותהיה גאה בו.
אגאטה רוסלר (כיום מירים פרומר)
אגאטה קיבלה את הבובה לפני המלחמה. הבובה הייתה עשויה מחומר פלסטי, גובהה היה 23 ס״מ ורוחבה היה 15 ס״מ.
לא היה לבובה של אגאטה מירים שם מיוחד, מירים אמרה שתמיד הייתה בשביל כל המשפחה ״הבובה״ מכיוון שהיא הייתה הצעצוע היחיד שהיה לה באותה תקופה.
הנוכחות של הבובה נתנה למירים הרבה כוח במהלך התקופה, הבובה הייתה דבר שהייתה נשענת עליו כשהייתה צריכה.
אחותה של מירים מספרת שבזמן שהיו מתחבאים בבורות מתחת לאדמה תמיד הייתה מירים מחזיקה ומחבקת את הבובה, היא הייתה מנענעת אותה על ידייה,שרה לה ומדברת אלייה, תמיד התייחסה אלייה כאל דבר חי, בן אדם חי.
לקראת סוף המלחמה לקחו את מירים ומשפחה לבית הסוהר והבובה לא הייתה איתה, היא נשארה בבור, מה שגרם למירים להיות עצובה מאוד והיא קיוותה שתוכל לראות אותה לפחות עוד פעם אחת.
היא לא וויתרה והלכה לחפש את הבובה בכפר, ומצאה אותה והחליטה גם היא להעביר אותה ליד ושם.
מלכה שפרינגר
מלכה קיבלה את הבובה לפני המלחמה, גובהה היה 7.5 ס״מ ורוחבה היה 4 ס״מ.
בובתה של מלכה הייתה לה כחברה, מלכה ציינה ואמרה שהיא הייתה בשבילה לאשת סוד, היא יכלה לספר לה הכל ולדבר איתה כאל חברה הכי טובה.
כאשר פינו אותם מהבית ביקשו מכולם למסור את המפתחות לבית ואת כל הדברים, למלכה היו הרבה בובות אבל היא החליטה לקחת את הבובה שלה מכיוון שהיא הייתה הכי קטנה והייתה יכולה להיסחב איתה לכל מקום. במשך כל תקופת הנדידה והעברה הבובה של מלכה הוסתרה בכיסה.
יום אחד מלכה הלכה לאיבוד ביער והבובה שלה הייתה איתה, היא החזיקה אותה חזק במשך כל הדרך והיא התחילה להילחץ, מלכה התחילה להילחץ ולצעוק וחיבקה את הבובה יותר חזק כדי להירגע. פתאום הבובה כמעט נשמטה מידה של מלכה ומלכה ראתה כי היא מושיטה את היד שלה וראתה בהושטת יד הזו סימן ללכת בעקבות הסימון של היד שלה, מלכה החלה לרוץ ביער לכיוון אליו הצביעה הבובה ולפתע ראתה כי היא הצליחה לצאת מתוך היער הסבוך וראתה כי מחכים לה מחוץ ליער כי שמעו שילדה הלכה שם לאיבוד. בעצם הבובה הזאת הצילה אותה באותו הרגע.
אורי אורלב
״עד שהילדים לא גוססים מרעב הצורך לשחק הוא כמו הצורך לאכול ולישון״ כך אמר.
אורי ואחיו היו משחקים ביניהם במלחמה, לכל אחד מהם היה צבא גדול מאוד, את השמות של הגנרלים במשחק לקחו מהספרים שהיו קוראים.
הם היו עשויים מעץ ואורי החליט לצייר עליהם פרצופים שונים (תמונה להמחשה).
היו עוד חיילים במשחק שאורי הכין אותם מבריסטול בהשראה מתמונה שראה.
לפי הסיפורים והעדויות שהצגתי ומצאתי אני מסיקה ומניחה כי המשחקים היו חלק בלתי נפרד מחייהם של הילדים, הם לא יכלו להתמודד ולהצליח לשרוד תקופה כל כך ארוכה כזאת ללא תעסוקה, הם היו מתחרפנים מחוסר מעש.
הם התייחסו אל המשחקים והצעצועים שלהם כאל דברים חיים, ראו בהם בן אדם חי לכל דבר. הבובות שימשו להם אוזן קשבת, חבר ומשפחה בעת הצורך, היוו להם מקום מפלט.
הם הצליחו להעביר איתם את הזמן בצורה הכי מהנה וכיפית שיכולה להיות, נהנו להיות בקרבתם זה מה שעשה להם טוב.
במהלך המלחמה הם שיחקו מעט, היה לילדים קשה לדמיין צעצועים ולכן הם הכינו אותם מכיון שלא היה להם אמצעים לרכוש צעצוע נורמלי.
הם היו עושים בובות מחימר, מסמרטוטים והכינו הרבה דברים מנייר. הצעצוע האהוב עליהם ביותר היה בובות מסמרטוטים.
בעקבות הצעצועים בשואה וההשפעה על הילדים:
יד ושם החליטו להקים תערוכות שונות בהן מוצגים כל המשחקים הצעצועים והבובות שניצלו במהלך המלחמה ואותם ילדים החליטו להעביר אותם ליד ושם כי אמרו ששם הם ישמרו בצורה הטובה ביותר ושם זה המקום שלהם, שם הם צריכים להיות כי זה מה שמגיע להם בסופו של דבר.
ובנוסף לכך אנשים שונים יוכלו לבוא להתרשם מזה מאוד ואף ללמוד מזה המון.
אני חושבת שהם עשו צעד נכון מאוד עם כמה שזה קשה להיפרד מדבר שהיה חלק גדול מחייך או אפילו כל חייך מכיוון ששם הם יודעים שהם במקום בטוח ותמיד יהיה מי שיטפל ויהיה שם לצידם, התערוכות פתחו והראו צד אחר של תקופת השואה, צד טוב יותר כלומר הם פתחו חלון לעולמם של הילדים בשואה.
לרובם היה קשה מאוד להיפרד מהמשחקים שלהם וזהו דבר שטבעי לחלוטין בעיניי, פתאום להחליט לעזוב משהו שהיה צמוד אלייך בתקופה הכי קשה ששימש לך מאיין גדר הפרדה בין המציאות לחיים טובים יותר ושקטים, חיים בטוחים, שמחים ומהנים.
כמה מהתערוכות נקראו כך:
״לאסוף את השברים״
״כוכבים בלי שמיים״
״אין משחקים ילדותיים״
בתערוכות היו מוצגים הדברים שהיו הכי יקרים לליבם של אותם ילדים שאולי עכשיו הם כבר לא ילדים בגיל ובמראה אבל תמיד יהיו ילדים בנפשם ואותם הילדים מבפנים וכשיראו את משחקים וצעצועים אלו יתחברו לצד הילדותי שבהם ויזכרו בזיכרונות כל כך יפים ובלתי נשכחים בעיניהם.
השפעת המשחקים והצעצועים על אורח החיים בשואה:
כפי שניתן לראות המשחקים והצעצועים היוו חלק גדול ומתמשך מאוד בחייהם היומיומיים הקשים בתקופת השואה.
הם ליוו אותם לאורך כל התקופה הקשה שלהם ובלעדיהם לא היו יכולים לשרוד ולהתמודד עם השעמום והחוסר מעש ששרר כאשר היו צריכים לשבת בשקט, לפעמים לבד ולפעמים ביחד.
המשחקים והצעצועים שמרו על הילדים שקטים והצליחו להעסיק אותם, היו מקום אליו ״ברחו״, כשרצו לעשות הפסקה והפרדה מהחיים המציאותיים הנוראיים שעברו.
הילדים באותה התקופה הפכו את המשחקים לאמצעי ההישרדות היחידי שהיה להם והוא היה חשוב להם לא פחות מצרכים אחרים לצורך הקיום והחיים שלהם, הם הפכו להיות כמו אוכל ומים, דברים שבלעדיהם האדם לא יכול להתקיים.
היו לצעצועים ולמשחקים השפעה רבה על מצב הרוח של הילדים, אומנם ליוו אותם במהלך המלחמה אבל המשיכו ללוות אותם גם אחריה, גם לאחר שהכל חזר להיות כמו קודם ככל שאפשר עדיין המשחקים נשארו בליבם, לא עזבו ולא יעזבו אותם בחיים. תמיד תהיה להם פינה גדולה ואפילו מאוד בליבם.
הבובות משחקי השולחן והמשחקים בכלל לקחו חלק מאוד משמעותי ומילאו את החסר, כלומר הילדים הצליחו למצוא בהם דבר שישלים אותם דבר מעודד, ואף ציינו שהם הרגישו כאילו המשחקים הפכו לחלק מהם והם ראו בהם דבר חי, כמו אח, אחות, חבר, בעצם ראו במשחקים ובצעצועים משפחה.
המשחקים והצעצועים הצליחו לשמח את הילדים, להכניס בהם שמחת חיים ככל שאפשר.
תמיד זה טוב שיהיה איתך מישהו שיהיה אפשר לשתף אותו ולספר לו כל דבר שעל ליבך, או אפילו לדעת שיש מישהו שתמיד יהיה שם, בצד, יקשיב לך תמיד ויבין אותך בצורה הכי טובה גם אם הוא לא ידבר או יתקשר בחזרה, הוא יעזור תמיד.
המשחקים והצעצועים בעיניי מסמלים דבר יפה מאוד שאני מתחברת אליו מאוד, בכל משחק יש רגש מסוים ונמצאת בתוכו מזכרת וזיכרון יש זיכרונות טובים ויש שלו אך בכל משחק אפשר למצוא את הטוב ולהתחבר לילדות גם אם היא לא הייתה כל כך מזהירה ומוארת, בכל דבר אפשר למצוא נקודת אור מסוימת ולהחליט להתנהל לפייה, ובנוסף תמיד כיף להתחבר לצד הילדותי ולהיזכר בו כי זוהי תקופה שלא תחזור לעולם והילדות זו תקופה יפה מאוד שחלקנו היינו רוצים לזכור רק לטובה.
השוואה בין המשחקים שהיו בתקופת השואה לבין המשחקים של התקופה העכשווית:
המשחקים מאז ומתמיד היו הדבר הכי קרוב אל ליבם של הילדים מצרך חשוב של הילדים, ותפסו חלק משמעותי מאוד בהתפתחות והגדילה של הילדים, עם הזמן המשחקים הלכו והתפתחו אבל הגרעין של אותו המשחק ברוב בפעמים נשאר אותו רעיון ונשאר על אותו הבסיס והעיקרון, אולי השתנו, התווספו או הושמטו כמה כללים מסוימים.
חומרי הגלם הלכו והתפתחו עם השנים ונהפכו ליותר איכותיים אבל הרעיון נשמר תמיד ועליו נבנו רעיונות חדשים וחדישים שישפרו את המוצר.
לדוגמא: המונפול של התקופה העכשווית שונה מהמונפול שהיה בתקופת השואה, השוני מתחיל בלוח המשחק, הלוח הרבה יותר יציב וקל לשימוש, צריך פחות לשמור עליו ולהתנהג בזהירות שלא יקרע או יתקלקל במהירות, לוח המשחק בתקופת השואה היה מצויר ברוב המקרים והכסף וקלפי המשחק היו בכתב יד בשונה להיום שהכל מודפס ויש הרבה דברים וציורים חדשים שמקשטים את הלוח בצורה הנעימה לשחקן, בנוסף יצא מונפול המשולב יחד עם כרטיס אשראי כלומר יש מכשיר שטוען סכום מסוים והמכשיר הזה בעצם כמו מחשבון, הוא מוריד סכום כסף ומוסיף כלומר הוא מחשב את הכל, מה שחוסך את רעיון השטרות במשחק.
יש גן משחקי מונפול רגילים שעדיין דוגלים באותה השיטה ומשתמשים גם בהם בשטרות ופועלים על אותו העיקרון.
גם במשחקי המונפול העכשוויים יש בית כלא שאפשר להיכנס אליו, בדומה למונפול שהיה בשואה שבו היה בית סוהר שאליו היה אפשר להיכנס.
במשחקי המונפול של תקופה זאת מופיעים חברות שונות, אתרים ואטרקציות שונות בארץ וכו..
משחק המחבואים והתופסת גם הם נשמרו ובהם לא שונו דברים, הכללים הם ברורים וזהו משחק שעבר מדור לדור ונשמר כמו שהוא.
משחק הכדורגל גם נשאר כפי שהוא ולא השתנה, לפי דבריו של בלה המשחק נשאר בדיוק אותו דבר כמו היום.
הבובות שהיו בתקופת השואה מזכירות את הבובות המונחות על המדפים עכשיו בחנויות למכירה, כמובן שיש שיפורים שונים וחידושים של דברים שונים שעדיין לא היו והומצאו בתקופת השואה אך הדמיון ביניהם עדיין קיים, אם זה מבחינת חומרים מהם המוצר מופק ואם זה מבחינה חיצונית.
יש בובות העשויות מצמר יש מחומר פלסטי, חרסינה ועוד..
לבובות כיום יש כל מיני תוספות שונות שבעבר לא היו, יש שיפורים, לדוגמא עכשיו לבובות יש כל מיני בגדים שאפשר להחליף יש תכשיטים, בובות שאפשר לאפר ולסרק בשונה למה שהיה לילדים בשואה, יש בובות שהשיער שלהן היה עשוי מהשיער של אותם ילדים והבגדים שלהן נתפרו מסמרטוטים שונים שהיו בהישג יד ישיר.
משחקי השח מט שהיו והכינו בשואה על ידי גילוף העץ נשמרו עדיין ופועלים על אותו העיקרון, לוח משחק משובץ שחור לבן ועליו מונחים חיילים שונים, השוני עכשיו הוא לוח המשחק שהוא יציב יותר ופחות עדין בדומה למונפול.
מהבחינה הרגשית כיום הילדים הקטנים גם קשורים מאוד למשחקים, לצעצועים ולבובות שלהם בדומה לילדים בתקופת השואה.
זהו חיבור בלתי רגיל שאי אפשר לשנות אותו, כל אחד מאיתנו לא משנה באיזה גיל הוא יהיה חי את עולם הצעצועים והמשחקים, אומנם אצל הילדים המשחקים והצעצועים מהווים חלק משמעותי וחשוב יותר בחייהם וכל ילד לוקח את זה לעולם דמיוני משלו ולפעמים יהיו קצוות שונים מילד לילד ולא יהיה אפילו דמיון בין העולם של ילד אחד בהשוואה לעולם של ילד אחר, כל ילד הוא עולם ומלואו אך יש דבר המשותף לכולם, בסופו של דבר הילד נקשר ומפתח סוג של רגש למשחק ואוהב אותו.
דוגמא להשוואה בין המשחקים של פעם להיום:
משחק מונפול של פעם לעומת משחק מונפול של היום.
נספחים:
לחלק מהקישורים הגעתי דרך פנייתי באמייל למרכז הפדגוגיה אגף הארכיונים יד ושם.
סיכום והסקת מסקנות:
ראינו שלמשחקים הייתה השפעה חזקה מאוד על הילדות של הילדים ובכלל בתקופת השואה מבחינה רגשית, חברתית ומשפחתית.
הילדים נאחזו במשחקים כמצרך בסיסי לקיומם כמו כל דבר אחר שהיה נחוץ להם באותה התקופה, אהבו את המשחקים מאוד והיו מחוברים אליהם נפשית גם אחרי שנגמרה המלחמה.
המשחקים והצעצועים היו אמצעי עידוד, הרמה ושיפור המצב רוח, הם הצליחו לנתק את הילדים מהמציאות בהם היו נמצאים, והיו גם מקרים שהצעצועים היו אמצעי הצלה מסכנות שונות שעמדו בפניהם.
הגעתי למסקנה כי לא משנה באיזה גיל אין דבר כזה משחקים ילדותיים, בשביל הניצולי שואה הם אף פעם לא יהיו מבוגרים מידי בשביל המשחקים, תמיד יהיה בהם את הצד הילדותי שיוכלו לחזור ולהתחבר אליו.
את המשחקים והצעצועים באותה התקופה הם היו מכינים בעצמם מחומרי גלם שהיו מוצאים בסביבתם, או שהיו מקבלים משחקים וצעצועים מהוריהם או משפחתם.
מהתמונות ומהסרטונים במהלך העבודה ניתן לראות את האהבה כלפי אותם צעצועים ואת הרגש כלפיהם.
היו גם כאלה שלא היו להם משחקים במהלך תקופת השואה, או שהיו אבל טענו כי לא היה להם זמן לשחק, וגם אם הביאו איתם צעצועים הם לא הספיקו לשחק איתם במחנות ובגטו והם היו עסוקים בעבודות ובדברים אחרים שהסיחו את דעתם.
הבנתי כי יש דמיון בין המשחקים שהיו בתקופת השואה לבין המשחקים שיש עכשיו בתקופה העכשווית, אולם היו שינויים במקומות מסוימים והשתפרו כמה דברים אבל הגרעין והרעיון המרכזי בכל משחק נשאר ונשמר בדומה למה שהיו בתקופות לפני.
מרוב שזהו נושא גדול, משמעותי וחשוב נורא חשוב להעצים את החשיבות לגביו כי לא כולם יודעים שיש גם צד כזה למלחמה המתקשר לנושא של המשחקים בשואה, בעקבות זאת יד ושם החליטו לערוך תערוכות שונות להנצחה, זיכרון ושמירה על החפצים האישיים של אותם ניצולי שואה שהעבירו להם את כל הזיכרונות האחרונים שנשארו והצליחו לשמור ולעלות איתם לארץ.
בביבליוגרפיה:
-
http://www.otiyot-sukaryot.com/%D7%A6%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%A2-%D7%91%D7%92%D7%98%D7%95 אתר אותיות
-
http://www.yadvashem.org/yv/he/holocaust/about/01/persecution_object_gallery.asp יד ושם
-
http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/righteous/dyuk.asp יד ושם
-
http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/nochildsplay/intro.asp יד ושם
-
http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/nochildsplay/hiding1.aspיד ושם
-
http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/nochildsplay/before.aspיד ושם
-
http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/bearing_witness/rescue_jonge.asp יד ושם
-
http://www.yadvashem.org/yv/he/museum/artifacts/doll_gerta.asp יד ושם
-
http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/nochildsplay/hiding2.aspיד ושם
-
http://children-in-holocaust.blogspot.co.il/2015/11/blog-post_40.htmlילדים בשואה
-
http://www.edu-negev.gov.il/tapuz/namittp/soah/machvo-buba.htmאתר נגב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
-
http://www.edu-negev.gov.il/tapuz/namittp/soah/machvo-shach.htmיום הזיכרון לשואה ולגבורה
-
http://www.edu-negev.gov.il/tapuz/namittp/soah/geto-dall.htm יום הזיכרון לשואה ולגבורה
-
http://www.p1000.co.il/sales/saledetails.aspx?auid=7747004 מונפול כרטיס אשראי
-
http://www.jci.co.il/he/index.php?cmd=kids.271 מכון יוסף קרליבך
-
http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1121192 נענע 10- ״הבובה הזאת הצילה אותי״
-
https://www.youtube.com/watch?list=PL51YAgTlfPj4Bgj0lQMI1JdFzejeHXdvN&v=J1dd2VprZ4A עדות יוטיוב
-
https://www.youtube.com/watch?v=ALMOl-lViq8&list=PL51YAgTlfPj4Bgj0lQMI1JdFzejeHXdvN&index=1 עדות יוטיוב
-
https://www.youtube.com/watch?v=SqXdszFcz4s&list=PL51YAgTlfPj4Bgj0lQMI1JdFzejeHXdvN&index=4 עדות יוטיוב
-
https://www.youtube.com/watch?v=NwXxTO5fg_4&index=2&list=PL51YAgTlfPj4Bgj0lQMI1JdFzejeHXdvN עדות יוטיוב
-
https://www.youtube.com/watch?v=02dr3glvbEA&list=PL51YAgTlfPj4Bgj0lQMI1JdFzejeHXdvN&index=6 עדות יוטיוב