כשהעבר והעתיד נפגשים

פרק ב' – דפוסי התנהגות בקרב דור שני לשואה

פרק זה יחקור את דפוסי ההתנהגות  שהועברו מהניצולים לדור השני

רקע

"בבית הספר, כשהייתי מסיימת מבחן לפני הזמן, או כשחלמתי בהקיץ בדרך הביתה, העולם הבטוח היה נעלם ולמשך כמה רגעים הייתי רואה דברים שידעתי שלאף ילדה קטנה אסור לראות. דם ושברי זכוכיות; ערמות של שלדים ופיסות בשר אדם דבוקות לחוטי תיל חרוכים, כמו זבובים מעוכים הנדבקים לקירות; מזוודות נערמות בגבעות, הרים של נעלי ילדים; שוטים, אקדחים, מגפיים, סכינים ומזרקים… פורצים ורוצחים- מילים אלו באו תמיד כצמד- שרצו בכל מקום, מוכנים לפרוץ למסיבה או לכיתתי, או אף להוציא שלושת אלפים איש מאולם קרנגי. הקלגסים היו מסתערים מן הפתחים במגפיהם ובמעיליהם השחורים, יורים באקדחיהם או רק מאיימים בהם על אנשים וצועקים 'החוצה, החוצה!' עד שהאחרון עזב והמקום התרוקן ."

(האס אהרון, – השואה הדור השני, הד ארצי הוצאה לאור, ישראל, תשנ"ט-1999 ,עמוד 36).

 

בסיפורה של הלן, בת לניצולי שואה, מתוארת סיטואציה בה היא חולמת חלום. בחלומה היא חוזרת אל מאורעות השואה אותה חוו הוריה, אך לא היא עצמה. הדור השני לשואה, הוא השם בו מכונים בניהם ובנותיהם של ניצולי השואה, שנולדו לאחר השואה וגדלו בצל זיכרונה. כאשר אנו באים לחקור את מהות הדור השני לניצולי השואה, עלינו לקבל קודם את ההנחה כי השפעות ההורים הניצולים על ילדיהם הן בלתי נמנעות ומחייבות המציאות, החל מרגע הולדתם של הילדים ועד קץ ימיהם. כלומר: אף שבני הדור השני לשואה לא חוו ישירות את מאורעות השואה, הרי השפעת הטראומה שעברו הוריהם ניכרת בהם, החל מהדברים הקטנים ביותר, לדוגמה: בביתם לעולם לא זורקים אוכל, לא מדברים על המספר שעל היד, מתייצבים תמיד לטקס יום השואה, ועוד.

אין ספק כי המטען הפסיכולוגי של ההורים מועבר לילדיהם דרך כל פן באורח חייהם כמשפחה.

 

סטיב, בן לניצולי שואה, מספר: "התקשיתי לקבוע גבולות בחיי.אם מישהו צריך ממני משהו, אני חייב להיענות לו. הוריי ניסו לחיות דרכי ודרך אחותי. הייתה להם נטייה לחדור לפרטיות שלי. היינו הסיבה לחייהם, כדי שהיטלר לא ינצח. וכך עבר אלינו טעם החיים שלהם. קיבלתי את המסר שאיני יכול לסמוך על שיקול דעתי ועל האינסטינקטים שלי ובכל דבר נזקקתי לאישורם. מצד שני, הוריי אמרו לי, שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה. המצב היה בפשטות שהם לא רצו להיפרד ממני. לעיתים חשתי שאני ההורה של הוריי ." (אהרון האס, "בצל השואה- " הדור השני , הד ארצי הוצאה לאור, ישראל, תשנ"ט-1999, עמ' 48)

ניצולי השואה, שביקשו לפתח חיים נורמטיביים לאחר שחוו טראומות איומות, נתקלו בקשיים רבים. ראשית, מעצם היותם עדים לזוועות, עולמם התערער עליהם. כשעלו לארץ ציפו לקבלת פנים חמה ומחבקת, ונתקלו ביחס מזלזל וקר, שהשתנה בעיקר לאחר משפט אייכמן. שנית, מהסיבה הפשוטה שהם הגיעו לארץ כמהגרים, ועליהם הייתה מוטלת חובת ההסתגלות אל המנהגים והתרבות המקומית. יחד עם מטען רגשות זה, היו צריכים הניצולים לגדל ולחנך את ילדיהם על ערכים ואידיאליים שונים. (יש לציין כי לעיתים נעשה חינוך ילדי הדור השני באופן מודע בגלל טראומת העבר, ולעיתים נעשה באופן לא מודע בצורה מובהקת).

 

תופעות התנהגותיות אצל בני הדור השני

בני הדור השני לשואה גדלו במשפחות שעברו טראומות קשות ביותר.  הספרות המקצועית חלוקה בדעותיה באשר למאפיינים הייחודיים של בני הדור השני לשואה, ואף מציינת גיוון רב בבעיות בהן נתקלים בני הדור השני בפן הקוגניטיבי, האישי והחברתי.

במאמרה "דור שני לניצולי השואה במחקרים פסיכו-סוציאליים", מביאה תקוה נתן את ממצאיהם של חוקרים שונים:

• בתחום הלימודי– מראים מחקרים אחדים קשיי למידה וחוסר מוטיבציה ללימודים אצל ילדי הניצולים באחוז גבוה יחסית לילדים שאינם בנים לניצולי שואה. לעומתם, מראים מחקרים אחרים את ההפך הגמור, ובו קיימות פחות בעיות לימודיות אצל ילדי הניצולים. יתר על כן, ישנם חוקרים המצביעים על שאפתנות אינטלקטואלית בקרב בני הדור השני, אלא שזו עולה לבנים במתח רב ובחרדת בחינות.

• בתחום האישי– מחקרה של הלן גיא, "שמחת חיים, אינטימיות ומיניות אצל דור שני לניצולי שואה" מביא מחקרים הטוענים כי בני הניצולים סובלים מרמה נמוכה של "סינדרום הניצול", אשר מאפייניו – דיכאון, אשמה, קונפליקט סביב תוקפנות ועיכוב צמיחה אוטונומית- מופיעים אצל בני הדור השני גם כן. בנוסף על כך, מדגיש אחד המחקרים את הקושי של בני הדור השני בפיתוח דימוי עצמי חיובי. הערכתם העצמית נמוכה, וחלק מן המחקרים ציינו כי קיים עיכוב רגשי בקרב הדור השני הבא לידי ביטוי "בדיכוי חיי הרגש, היצירה והיוזמה האישית, קשיים באסרטיביות, קושי להחליט, חשש מקבלת סמכות ושמירה על פרופיל נמוך" (הלן גיא, שם, עמוד6) . כל אלה גורמים לבני דור השני את הקשיים הבאים:

• בתחום החברתי– המחקרים מציינים קשיים רבים: קשיים בהסתגלות חברתית, המתבטאים בקשרים חברתיים רופפים, בדידות או מנגד, חיפוש מופרז אחר חיבה ונטייה לכעוס. המחסומים הרגשיים איתם התמודדו בילדותם מקשים על בני הדור השני להתפתח חברתית ולהיפתח כלפי אנשים חדשים. לדידה של הלן גיא, כי "כמו כן בלטו קשיים בכינון קשרים מחוץ למשפחה באופן כללי..ילדי הניצולים גילו חוסר אמון וחשדנות כלפי הזולת ועמידה בלתי פוסקת על המשמר שבאה לידי ביטוי בצורך לסווג אנשים כאויבים או כידידים".

לעומת המצדדים בהעברה הבין דורית של טראומת השואה ונגזריה , ישנם מן החוקרים הסבורים כי תפיסה זו אינה נכונה.

מחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה שולל את התפיסה לפיה העבירו ניצולי שואה את הטראומה שחוו לילדיהם ולנכדיהם. החוקר, פרופ' אבי שגיא שוורץ, מהחוג לפסיכולוגיה, מצא שבני הדור השני (ואף השלישי) מתנהגים בצורה נורמלית שאינה שונה מאלו שהוריהם או סביהם לא היו בשואה. גם דוקטור נתן דורסט, העומד בראש עמותת "עמך -" עמותת לרווחת ניצולי שואה, סובר כך. לדבריו: "…מזה עשרים שנה ידוע שבני 'דור שני' אינם סובלים מתופעות פתולוגיות אלא מהשלכות של גדילה בסביבה כאובה... בני 'דור שני' באשר הם, גדלו במשפחות שסביבתן ה'טבעית' היא השואה, ולכן הם חוו בחייהם תודעה היסטורית אחרת. המשותף הוא חוויה קיומית משותפת של גדילה בבית הורים שעברו טראומה וסובלים ממנה, וזוהי סביבת גידול שונה מזו של אנשים שהוריהם לא עברו את השואה ."

מישל קישקה, בנו של אנרי קישקה, ניצול שואה שחזר לבלגיה לאחר מולדתו,שהיה שבוי בזיכרונות השואה ואף פעם לא דיבר עליהם עם בנו מישל מספר בספרו על ההתמודדות שלו עם העבר של אביו על כך הוא מספר בגילוי לב ובהומור את הכאב המשפחתי הבין דורי.

 

לסיכום, ניתן לומר על פי כל הדעות, כי הדור השני גדל במציאות מיוחדת ושונה מילדים אחרים, בין אם ידובר בטראומות של ממש שהועברו לבני הדור השני ובין אם יהיו אלה תופעות שוליות בלבד: חוויות הוריו, החינוך שעל ברכיו גדל, המדינה הצעירה – כל אלה עיצבו את אישיותו וגרמו לדור השני להרגיש שונה בגורלו. הדרך בה יחנך הדור השני את ילדיו, בה יצור ויאמין, יהיו שונים משל הוריו, אך יושפעו עדיין באופן חזק ומשמעותי מתקופת השואה.