כשהעבר והעתיד נפגשים

סקירה  היסטורית של היחסים בין האיטלקים ליהודים לפני מלחמת העולם השנייה

יהדות איטליה במאה העשרים ידעה עליות ומורדות, הכניסה למאה ה 20 של יהדות איטליה הייתה אופטימית, יצירתית, מגובשת עם סובלנות מצד הממשל, הרגשה של עתיד טוב יותר בקרב הקהילה היהודית באיטליה. נבנו מספר לא מבוטל של בתי כנסת באיטליה לרבות בית כנסת הגדול של רומא ב- 1904. יהודים אשר היו בטורקיה, מצריים או טוניס חזרו לאיטליה בגאון וקיבלו את הממשל החדש בברכה, היהודים החלו עובדים במשרות ציבוריות והופכים לאנשים מקובלים בחברה המקומית.

 

1922 מוסוליני עולה לשלטון, בתחילה יחס חם ואוהד לציונות, ב 1924 נערך כנס בליבורנו אשר בצפון מערב טוסקנה, כנס ארגון ציוניי איטליה, היהודים באיטליה הפכו לפעילים ואף הקימו בית ספר ימי בצ'וויטווקיה. 1931 הוקם  " איחוד הקהילה היהודית האיטלקית " איחוד זה הוקם בשיתוף של גורמים ממלכתיים איטלקים והקהילה היהודית, כל יהודי היה חייב להיות רשום באיחוד זה, האיחוד עמד כמתווך בין הקהילה היהודית לבין הממשל, כמו כן הארגון היה בעל סמכויות רבות בקרב הקהילה היהודית באיטליה.

1922  כפי שנאמר המפלגה הפשיסטית עולה באיטליה ובראשה בניטו מוסולני, בהתחלה היה מצבם של היהודים טוב, אך מצב זה לא נשאר להרבה זמן, ב 1934 החל המצב להידרדר, קבוצה של יהודים אנטי פשיסטים נעצרו, מצב שהוביל לתקיפת יהודים וציונים בתקשורת, האשמה של היהודים בעמדה אנטי ממשלתית, דרישות של העם והתקשורת שהיהודים יעזבו את האיחוד הקהילה היהודית באיטליה ויהיו נאמנים למדינה.

 

ב 1938 תפנית נוספת וכואבת ליהודי איטליה, " חוקי הגזע " . חוקי הגזע נועדו להבדיל את האיטלקים כגזע טהור ומובחר מהיהודים כנחותים, מספר חוקים וסנקציות הוטלו כלפי הקהילה היהודית באיטליה, הקהילה היהודית באיטליה מאוד התאכזבה מהממשל וממוסולני, ההתקרבות של השליט למדיניות גרמניה, מה גרם לתפנית המאכזבת שגררה אחריה את כל איטליה וגרמה ליהודים לפחד על מיקומם בקהילה האיטלקית ועל מיקומם הפיזי.

​

סקירה היסטורית של היחסים בין האיטלקים ליהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה באיטליה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו באיטליה כ-50,000 יהודים. על אף המדיניות האנטישמית, לא נשלחו היהודים להשמדה. אמנם עם הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם השנייה בשנת1940 לצידו של היטלר, הוחמרו הגזירות כנגד היהודים, אך המשטר הפאשיסטי התעקש לשמור על אזרחי המדינה היהודים, ויהודי איטליה היו אמנם קורבן להשפלות, לגזרות כלכליות וחברתיות, אך היו בטוחים בחייהם. איטליה אף הגנה על היהודים מהשמדה בשטחים שהיו בשליטתה ביוגוסלביה, יוון, צרפת וצפון אפריקה.

בנות הברית נחתו בסיציליה ביוני 1943. ההפצצות הכבדות של ערי איטליה, כמו גם השלכות נוספות של המלחמה, גרמו לירידה בתמיכה במוסוליני עד שאיבד את השלטון ביולי 1943. כאשר יורשו חתם על הסכם הפסקת-אש עם בעלות הברית בספטמבר 1943, כבשו הגרמנים את איטליה והשתלטו גם על שטחי הכיבוש שלה. מוסוליני הוחזר לשלטון והקים משטר פשיסטי רדיקאלי. בחסות הגרמנים והמיליציות הפשיסטיות החל גירוש היהודים לאושוויץ. את גל הגירושים הראשון מאיטליה, שנערך באוקטובר 1943, הובילו הכוחות הגרמניים, אך כבר בנובמבר היו אלה המיליציות האיטלקיות שהחלו לאסור יהודים, להעביר אותם לידי הגרמנים ולהחרים את רכושם.

יהודים רבים מצאו מקלט אצל איטלקים. קרוב לוודאי שהעובדה שבנות הברית היו כבר על אדמת איטליה וניצחונן הפך לוודאי, תרמה לנכונות לעזור לנרדפים. מאידך, היו המצילים היו בסכנה גדולה לא

רק מצד השלטונות, אלא גם מצד מלשינים.

7,680 מתוך 44,500 יהודי איטליה נספו בתקופת השואה.

שאלת המחקר שמעלה סוגיות שונות היא : מהם המניעים והסיבות השונות של חסידי אומות העולם שבגללן הם סיכנו את חייהם למען הצלת היהודים.

 

הסוגיות השונות שעולות הן :

• באירופה, הגרמנים איימו על האוכלוסייה שמי שיעזור ליהודים גזר דינו יהיה מוות. היו הרבה מקרים של הוצאת הורג לאחר שאנשים כאלה נתפסו על ידי השלטון הנאצי- מדוע אנשים אלה עדיין רצו לעזור ליהודים?

• ישנם מספר דרכים עיקריות שחסידי אומות העולם עזרו ליהודים :
  מתן מסתור- מדובר בהסתרת הניצול במקום כלשהו בבית המציל, או בקרבת מקום לביתו, בפינה נידחת ומוסתרת היטב כך שלא יעלה על הדעת של אף אדם שמישהו מתחבא שם.
  התחזות ללא-יהודי- עזרה ליהודי להתחזות ללא-יהודי; כלומר, לסייע לו באימוץ שם בדוי, ללא צליל יהודי, עזרה בהמצאת סיפור חיים חדש, ולימוד מנהגי המקום, בעיקור מנהגי הדת הרווחת באותו מקום.
  בריחה והברחה- עזרה ליהודי לברוח ממקום מסוכן למקום פחות מסוכן, בשטחים שבשליטת הנאצים ומשתפי פעולה, או עזרה בהברחת גבולות.
  ילדים במסתור- כאשר הורים גורשו למחנות, נכנסו למסתור, התחזו ללא-יהודים, או ברחו ממקום למקום – בכל אחת מאלה, כדי להציל את הילדים, היה צורך בהפרדה בין הורים לילדים. חסידי אומות העולם קיבלו את ילדיהם ועזרו להם להתחבא בזמן שהוריהם ברחו מהנאצים עד לגמר המלחמה.

 

בשנת 1953 חוקק החוק שבו ניתן התואר "חסיד אומות העולם " למי שאינו יהודי ופעל למען הצלת יהודים בתקופת השואה תוך סיכון חייו. עד היום הוענק התואר ליותר מ25000 אנשים.

​

עדויות

דון מרטינו מיקלונה 
הוכרז כוהן הקהילה הקתולית במורנסנגו, באזור מונפרטה באיטליה, כחסיד אומות  העולם על ידי שלטונות יד ושם ב-8 במאי בגלל שהסתיר משפחה יהודית בימי השואה.

דון מרטינו מיקלונה (1907 – 1979) היה הכוהן האחראי בעיירה קטנה בשעה שבא לעזרתה של משפחת סגרה. הכוהן היה לקוח אצל ריקרדו סגרה, סוחר בדים בעיירה, טרם הכיבוש הנאצי באיטליה אשר איים על חייהם של היהודים. דון מרטינו הזמין את ריקרדו, אשתו אנג'לה, בנם הפעוט ליצ'יאנו ודודה אלווירה, לבוא ולהסתתר בכנסייה של הקהילה הקתולית בעיירה. שם בני המשפחה הסתתרו במשך שלוש שנים, מ-1943 ועד 1945, במקום מסתור בגג הכנסייה שהכין להם הכוהן. הכוהן בעצמו היה תחת איום מתמיד מכוחות כיבוש הנאצי בגלל תמיכתו לפרטיזנים האיטלקים ונאלץ פעמים רבות להימלט ליערות ושם נעזר על ידי חברי הקהילה בעיירה.

​

לטו קזיני
לטו קזיני, הידוע כדון לטו קזיני (באיטלקית: Leto Casini;‏ 16 באפריל 1902פירנצואלה – 1992 פירנצה) היה כומר קתולי איטלקי שנודע כחסיד אומות העולם בגין

פעילותו למען היהודים הנרדפים בימי השואה. לאחר מותו, הוענק לו עיטור

הזהב להצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (2004).

פעילותו בשנים של  הכיבוש הנאצי בשנים 1937 – 1947 עבד קזיני ככומר של פארוכיית סן פייטרו בוורלונגו, על יד פירנצה. למחרת הכיבוש הנאצי באוקטובר 1943, הקרדינל של פירנצה, אליה דאלה קוסטה הטיל על קזיני את המשימה לסייע ליהודים הנרדפים. יחד עם הרב של פירנצה, נתן קאסוטו, עם רפאלֶה קנטוני וקבוצת מתנדבים יהודים ונוצרים, הקים קזיני ועד מחתרתי לסיוע שפעל כזרוע של הארגון היהודי לסיוע "דלאסם" (DELASEM) שהוצא מחוץ לחוק מיד עם הכיבוש והמשיך לחלק אמצעי עזרה שנשלחו על ידי גורמים מחו"ל. "דון קזיני", כפי שכונה, פעל להשגת מקומות מסתור, אספקת מזון, תעודות זיהוי מזויפיות וכו'.

ב-26 בנובמבר 1943, סוכן שהסתנן לתוך רשת הסיוע גרם למעצרם של כל חברי הוועד. חברי הוועד היהודים, לרבות הרב קסוטו נשלחו בהמשך לאושוויץ. לאחר תקופה קצרה של מאסר, שוחרר קזיני מן הכלא וחידש במרץ את פעילותו המחתרתית לטובת התושבים היהודים באזור. הוא המשיך לעשות זאת

אפילו אחרי מעצר ומחבוש נוסף, עד לרגע השחרור מן השלטון הנאצי-פאשיסטי.

מחוות כבוד- בשנת 1966 הוכר לטו קזיני "חסיד אומות העולם" על ידי המוסד יד ושם על מעשי ההצלה שלו לטובת היהודים בתקופת השואה. עץ נשתל לזכרו בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם. ב-25 באפריל 2004 נשיא איטליה, קרלו אזליו צ'אמפי העניק לדון קזיני, עיטור הזהב של הרפובליקה לאחר המוות.

​

אריגו בקרי וג'וזפה מוראלי (Arrigo Beccari and Giusseppe Moreali)

אריגו בקרי, כומר איטלקי בעיירה נוננטולה שליד מודנה באיטליה וג'וזפה מוראלי, רופא העיירה, הצילו 120 יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה, רובם ילדים.

בילוי 1942 הגיע לנוננטולה קבוצה ראשונה של 50 ילדים יהודים, שזמן מה שהו באזור הכיבוש האיטלקי בצפון יוגוסלביה והופרדו מהוריהם. כשגברה ביוגוסלביה פעילות הפרטיזנים פנו השלטונות האיטלקיים, שיחסם ליהודים היה ידידותי, ליוסף איתי, מדריך קבוצת הילדים והציעו לו לעבור למקום בטוח יותר באיטליה. בסיוע D.A.E.E – סוכנות הסעד היהודית בה הכירה הממשלה הפשיסטית, שוכנו הילדים ב'ווילה אמה' שבנוננטולה – שם הצטרפו אליהם עוד 50 ילדים פליטים. כשכבשו הנאצים את צפון איטליה ב-8 בספטמבר 1943, לא היה עוד המקום בטוח לילדים, וצריך היה לפעול מהר כדי שלא יפלו לידי הנאצים. אריגו בקרי, שלימד אז בסמינר קתולי בקרבת מקום והתיידד עם איתאי, לא שאל את פי הממונים מעליו במודנה ופתח את שערי הסמינר לילדים. אחרים שוכנו בבתי איכרים בכפרים הסמוכים, והמזון בשבילם הוכן בין כתלי הסמינר. כאשר ראה רקטור הסמינר לראשונה את הילדים, וביניהם בנות, הצטלב וקרא בקול: "זה אלף שנים לא דרכה כף רגלה של אישה במקום זה, אך יעשה רצון האל."

כאשר הגבירו הנאצים את חיפושיהם אחר יהודים מסתתרים, הוכנה תכנית להעביר את הילדים ואת המדריכים הממונים עליהם, 120 איש סה"כ, אל מחוץ לאזור הכיבוש הגרמני. תחילה חשבו להבריחם אל מעבר לקווי החזית, לשטח שבידי בעלות הברית, מדרום לרומא, אך משהתברר שהרעיון אינו מעשי, הוחלט להעבירם לגבול שוויץ ומשם צפונה. בעזרתו של ד"ר ג'וזפה מוראלי הונפקו תעודות זהות מזויפות לכל 120 הילדים ומדריכיהם והם הועברו ברכבת לגבול שוויץ. בערב יום הכיפורים 1943, עברו את הגבול לשוויץ. סכנות רבות ארבו בדרך לשיירת הילדים בעלי המראה הזר ולמדריכיהם. כך למשל, הילדים, שברובם נולדו ביוגוסלביה, קיבלו שמות איטלקיים ואף נשאו מסמכים איטלקיים אך בקושי ידעו לדבר מלה באיטלקית.

לאחר מעשה, גילה הגסטפו את דבר בריחת הילדים לשוויץ, תפס את בקרי וחקר אותו כדי שיגלה את שמות המעורבים בפעולת ההצלה ואת מקום מחבואם של יהודים אחרים. בקרי עמד בעינויים האיומים של הגסטפו ואחרי ישיבה של חודשים ארוכים בכלא בולוניה, הידוע לשמצה, שוחרר. ב-1964 העניק יד ושם לכומר אריגו בקרי ולד"ר ג'וזפה מוראלי את תואר 'חסידי אומות העולם'. 

​

אידה בְּרוּנֶלי-לֶנטי (Ida Brunelli-Lenti)

יוּצי גלמבוש,  רקדנית יהודייה יפיפייה, הייתה בת 17 כאשר התאהבה בזמר הונגרי לא-יהודי בשם קלמן טוֹט. בשנת 1930 הצטרפה אליו לסיבוב הופעות באיטליה. הם חיו כאומנים נודדים, עוברים מעיר לעיר, מהופעה להופעה. בשנת 1935 כבר היו להם ארבעה ילדים. ב-1940 הודיעו השלטונות האיטלקים לתושבים הזרים שעליהם לעזוב את הארץ. בין העוזבים היה גם קלמן טוט שחזר להונגריה והתגייס לצבא ההונגרי. עקב בעיות-בריאות אושפז בבית חולים וב-1942 חדלו להגיע ממנו מכתבים. גורלו לא נודע עד היום. לאחר שבן זוגה עזב, נותרה יוצי לבדה עם שלושה מילדיה (ילד רביעי נמסר לאומנת לאחר לידתו). אמה, לואיזה גלמבוש, חיה בווינה, משם גורשה בפברואר 1941 לאוֹפּוֹלֶה שבמחוז לובלין, פולין. היא המשיכה תקופה מסויימת להתכתב עם בתה, עד שגם משם פסקו המכתבים מלהגיע. לא ידוע היכן ומתי נרצחה.

יוצי עבדה כמתרגמת ונתנה שיעורים פרטיים בגרמנית. היא גרה עם שלושת ילדיה בקסטיליון פיורנטינו (ארֶצוֹ) שבטוסקנה, בדירה שכורה בבית-חווה מבודד, שבו לא היו אפילו מים זורמים. נערה צעירה, שנשכרה כשמרטפית, גרה אתה ושמרה על הילדים. אידה ברונלי (לימים-לנטי) הייתה בת חמש עשרה כאשר החלה לעבוד במשק הבית ולטפל בשלושת הילדים: אלסנדרו-סנדרו (לימים – צבי ינאי, לשעבר מנכ"ל משרד המדע  והטכנולוגיה), אחותו, פיוֹרֶנצָה ( אחר כך יהודית אדלר) וליזֶטה. בשלב ראשון יוצי הסתירה את מוצאה היהודי אפילו מפני השמרטפית והטבילה את הילדים לנצרות.

בשנת 1943 לאחר שהגרמנים כבשו את איטליה, חלתה יוצי במחלת לב קשה, ובינואר 1944 נפטרה. על ערש מותה ביקשה מאידה שתדאג ליתומים, שהיו בני 9, 12 ו-13, וגילתה לה שהיא וילדיה יהודים. יוצי הפקידה בידי הנערה את התעודות והמסמכים של המשפחה. למרות הקשיים הגדולים מולם ניצבה הנערה הצעירה שהפכה בחטף לאחראית בלעדית לקיומם ולשרידתם על שלושה ילדים נרדפים, לא נרתעה אידה לנטי, לא נטשה את בני חסותה, והייתה להם כאם. הנערה הצעירה נשאה על כתפיה אחריות לגידולם של שלושה ילדים מבלי שיהיו לה אמצעים כלשהם, תוך שהיא נאלצת להסתיר את סוד יהדותם ולהתמודד עם הפחד שמא הגרמנים או המיליציה האיטלקית יגלו את זהותם האמיתית. במר ייאושה לקחה אותם אל אמה, מדלנה, שגרה בכפר מוֹנסֶליצֶ'ה שבחבל פדובה בצפון איטליה. הם הוצגו כפליטים הונגרים ואיש לא ידע כי הם יהודים. מאחר שאידה לא יכלה לספק את צרכי הילדים בכוחות עצמה, פנתה לראש העיר לעזרה. היא גילתה לו את זהותם האמיתית של הילדים, והוא היה מוכן להעניק להם סיוע. שלושת הילדים נקלטו במוסדות נוצריים שונים בסמוך לפדובה. אידה הציגה את עצמה כאפוטרופוס היחיד שלהם, ביקרה אותם באופן סדיר ובילתה אתם את כל ימי הראשון. במשך כל תקופת המלחמה נהגה אידה ברונלי, נערה צעירה וחסרת ניסיון שבידיה הופקדו שלושה ילדים, בבגרות יוצאת דופן. היא זכרה את בקשתה האחרונה של אמם הגוועת, ועל מנת לקיים את הבטחתה, קיבלה על עצמה כל עבודה קשה. לאחר המלחמה הסתייעה בראש העיר על מנת ליצור קשר עם חיילי הבריגאדה היהודית שחיפשו ילדים יהודים יתומים בכל רחבי אירופה. אחד מן החיילים, שלמה (סבר) רוביץ זכר היטב את אותו יום בחודש יוני 1945, בו הופיעה אידה בת ה-18 במחנה הצבאי בסנטה קולומבה שליד סיינה, אוחזת בידיהם של שלושה ילדים. הנערה ספרה כי אלה ילדים יהודים, ותיארה בפניו את אשר עבר עליהם. רוביץ בילה מעט זמן בחברת הילדים כדי לאמת את דבריה. שנים אחר כך סיפר שהתרשם עמוקות מן האומץ והמסירות של אידה. למרות שמצאה את אנשי הבריגדה, היססה אידה להשאיר את הילדים עם החיילים היהודים במחנה. היא רצתה לוודא שיגיעו בשלום לסיפון אוניה, שתצא מנאפולי ותביא אותם לארץ ישראל. על כן נדדה אתם במשך חודש שלם ממחנה למחנה, ורק כאשר הייתה בטוחה שהם בידים טובות ויגיעו למחוז חפצם, נחה דעתה.

בשנת 1950 כתבה אידה מכתב לרב הראשי של רומא וסיפרה לו את סיפורה. השבועון האיטלקי-יהודי  ישראל פרסם כתבה תחת הכותרת: "עניין של מצפון".

אידה ניהלה חיים צנועים ביותר, התחתנה מאוחר ולא זכתה שיהיו לה ילדים משל עצמה. בשנת 2008 הלכה לעולמה.

ב-24 בפברואר 1993 הכירה יד ושם באידה לנטי כחסידת אומות העולם. בשנת 1998 הגיעה אידה לנטי לישראל בתוך משלחת של 50 חסידי אומות העולם, בני ארצות שונות, שהוזמנו לחגיגות יובל החמישים להקמתה של מדינת ישראל.

​

רשת אסיזי (The Assisi Network)

מונסניור ג'וזפה פלסידו ניקוליני

האב אלדו ברונצ'י

האב רופינו ניקצ'י

לואיג'י בריזי ובנו טרנטו

אסיזי היא עירו של פרנצ'סקו מבֶּרנרדונה- הוא פרציסקוס הקדוש מאסיזי- מייסד המסדר הקתולי של הפרנציסקנים ושל סנטה קלרה (היא קלרה המסכנה). מטבע הדברים, זהו המקום מרכזי עבור הכנסייה הקתולית. מן הצד השני, לא ידוע על קיומה של קהילה יהודית באסיזי לאורך ההיסטוריה. באופן פרדוקסאלי, הפעם היחידה בהיסטוריה בה חיו יהודים במספר רב באסיזי היא דווקא בתקופת השואה, שבה העיר על כנסיותיה ומנזריה, הפכה למקום מקלט עבור מאות אחדות של יהודים.

זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני, כאשר החל המצוד אחר יהודים, הורה הבישוף של אסיזי, מונסיניור ג'וזפה פלסידו ניקוליני, לאב אלדו ברוּנַצ'י לעמוד בראש המבצע להצלת יהודים ולארגן מקומות מסתור ב-26 המנזרים של העיר. הבישוף הרחיק לכת ואישר הסתרתם של יהודים במנזרים שאין בהם כל כניסה לזרים בגלל תקנות נזיריות של "פרישות". בזכות ועדת הסיוע אותה הקים ובראשה עמד מונסניור ניקוליני, הפכה אסיזי למקום מקלט עבור יהודים רבים; אחרים, שעברו דרך העיר, קבלו ניירות מזויפים, שאפשרו להם לשרוד במקומות אחרים.

לאחר המלחמה תאר בְּרוּנַצ'י את עמידתו התקיפה של הבישוף אל מול הסכנה: "לעולם לא אשכח עד כמה היו האיומים האלה נחרצים, ולמרות זאת – עד כמה נחרץ היה הכומר. הוא לא הרשה לאיש להרתיע אותו ממה שחש שהוא נדרש לעשות כרועה העדה. אני זוכר היטב את הנחישות שהפגין מונסיניור ניקוליני  כלפי ההתראות החוזרות ונשנות  של הבכירים שחשו חובה להטיף לזהירות יתר ולמתינות. יש תקופות בחיי אדם, שבהן  הוא עלול לבלבל בקלות בין זהירות לבין חיים שלווים; יש תקופות שבהן נדרשת גבורה. מונסיניור ניקוליני בחר בנתיב הגבורה."

האב אלדו ברונצ'י, הכומר של קתדרלת סן רופינו, שימש כראש רשת אסיזי. אחת  מן הניצולים, מירה ברוך, הוזמנה לעיתים תכופות לספרייתו של ברונצ'י, שם לימד אותה לטינית.

ב-17 במאי 1944, חודש לפני שחרורה של אסיזי, הגיעה המשטרה על מנת לעצור את ברונצ'י. הוא ביקש מן השוטר לחכות בחוץ עד שיביא את ספר התפילות שלו. כאשר פתח את הדלת, מצא את בני משפחת ויטרבי היהודייה מחכה לו – הם לא חשו בטוחים במקום בו שהו באותו זמן, ובאו לבקש ממנו עזרה. ברונצ'י הצליח להזהיר אותם בטרם הצטרף אל השוטר שהמתין לו בחוץ. הוא נשפט על ידי בית דין ושוחרר בהתערבות הוותיקן.

האב רוּפינו ניקָצ'י, האב האחראי של מנזר סן דֶמיאנו, מלא גם הוא תפקיד חשוב ברשת. הוא ארגן מסמכים מזויפים ומצא מקומות מסתור במנזרים, כשהוא מסווה את היהודים בבגדי נזירים ונזירות.

מעבר לדאגה לביטחונם  של היהודים, עשתה הרשת  מאמצים רבים לספק ליהודים גם חלק מצרכיהם הדתיים. כמאמינים, חשו הכמרים כבוד רב כלפי דתם של אחרים. לאחר המלחמה תאר ברונצ'י את יום הכיפורים, החשוב בין ימי לוח השנה היהודי – אשר נחגג  באסיזי בשנת 1943. הוא סיפר שבאחד המנזרים הכינו הנזירות את הארוחה המפסקת עבור המסתתרים.

מי שלקחו חלק במאמץ המשותף לא היו רק אנשי הכנסייה. ללואיג'י בְּרידזי הייתה חנות מזכרות קטנה באסיזי ובתוכה מכבש-דפוס קטן. בריזי ובנו הפכו לחברים ברשת ההצלה של אסיזי וסיכנו את חייהם בהדפיסם מסמכים מזויפים עבור היהודים הנרדפים. בנו של לואיג'י, טרֶנטוֹ, רכב על אופניו לפוֹלִיניוֹ,  20 קילומטרים מאסיזי, אל חבר שהיה חרט מיומן ויצר עבורו חותמות מזוייפות בהן הוחתמו המסמכים שייצרו הוא ואביו.

משפחת ויטֶרבי הייתה אחת מן המשפחות  שהצליחה לחיות באופן גלוי בזכות המסמכים שאותם הכין בריזי. בתעודות הללו נרשמו כתושבי העיר לֶצֶ'ה. המזייף בחר בעיר זו מפני שבאותו זמן כבר שוחררה על ידי האמריקנים, ואי אפשר היה לערוך בירורים עם מרשם התושבים שם לבדיקת אמינותם של המסמכים. אף כי בני משפחת ויטרבי היו בסביבה שהעניקה להם סיוע והגנה, ולמרות התעודות המזויפות שבידיהם, המשיך לקנן בליבם של בני המשפחה פחד שמא ייתפסו על ידי הגרמנים. גרציה ויטרבי – או גרציאלה ויטֶלי, כפי שהיה רשום בתעודותיה המזויפות – רצתה להבטיח כי אם ייתפסו, יוכלו לעבור את החקירה בשלום. על כן ישבה בספרייה של אסיזי וערכה לעצמה רשימות על לצ'ה, כך שתוכל להפגין התמצאות בעיר ואף לשוחח עליה, אם תתקל במקרה במישהו מבני המקום.

לאחר המלחמה, בהסתכלו לאחור, אמר ברונצ'י: " ההשגחה העליונה, בעזרתו של האל ובתיווכו של פרנציסקוס הקדוש,  הפקידה בידינו 200 יהודים.  איש מהם לא נפל בידי רודפיו… היהודים והנוצרים מעריצים את אותו ספר, התנ"ך, שפרק הפתיחה שלו מזכיר לנו שנוצרנו בצלמו ובדמותו של האל. אלוהים הוא אבינו וכולנו אחים ואחיות זה לזה."

​

לורנצו פרונה

לורנצו פרונה (באיטלקית: Lorenzo Perrone) ‏ (1904 – 1952) היה חסיד אומות העולםמאיטליה. הוא הציל את חייו של פרימו לוי באושוויץ. פרונה נולד בפוסאנו שבמחוז קונאו.

לורנצו פרונה היה בנאי במקצועו. במלחמת העולם השנייה נשלח פרונה מטעם חברה איטלקיתלעבודה בבונה מונוביץ, שלוחה של מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. שם פגש בפרימו לוי, שהיה אסיר יהודי מאיטליה. השניים נפגשו בקיץ 1944 ויצרו קשר בזכות היותם דוברי פיימונטית. פרונה הביא ללוי מזון מדי יום עד דצמבר 1944. לוי ניצל ממוות בעזרת מזון זה, שאף היה בו די כדי לחלק ממנו לחבריו. פרונה סייע ללוי בדרכים נוספות, כגון אספקת לבוש ומשלוח גלויה עבורו, לאמו ואחותו של לוי שהיו באיטליה. כך הצליחו השתיים לשלוח ללוי חבילת מזון ובגדים.