כשהעבר והעתיד נפגשים

פרק 3 – גורמים אנטישמים והשפעת האנטישמיות על הילדים

דמות היהודי הבוגר והצעיר בתעמולה הנאצית-
על מנת לבסס את האנטישמיות הנאצים פתחו בתעמולה שמטרתה להצדיק את אמירותיהם/מעשיהם המוקיעים את היהודים ומשפילים ומבזים אותם. תעמולה זו זכתה להצלחה בכך שהיטלר ואנשים הצליחו לסחוף את התושבים ולהחדיר בהם את דעותיהם האישיות במסווה של סיפורים שלא בהכרח נכונים לגבי היהודים.

התעמולה היוותה גורם חשוב ומכריע להתפתחות הנאציזם ולגידולה בקרב האזרחים .
עיתונות היוותה אמצעי תעמולה מרכזי שעמד לראשות הנאצים : 
עיתונים אנטישמים רבים מאוד יצאו , חלקם רשמיים וחלקם מחתרתיים. בעיתונות הפופולרית באותה תקופה  היו כתבות מלאות שנאה ודיווחים על פשעי יהודים. כותרת משנה של העיתון אחד מיני רבים הייתה "היהודים הם אסוננו". בכל עיתון אנטישמי בכלל הופיעו קריקטורות רבות, שמטרתן לצחוק ולהשפיל את אויבי הרייך, היהודים.  הקריקטוריסט בחר מאפיינים חיצוניים ידועים אצל היהודים (אף ארוך, שיער שחור), צייר אותם בהגזמה, הוסיף מוטיבים יהודיים ורמז על תכונותיהם היהודיות בקריקטורה, וכך ביטא הצייר את דעותיו על היהודי. 
לדוגמה, בקריקטורה "היהודי המושך בחוטים" שבה ראיתי אדם שמן ומכוער, זיהיתי שמדובר ביהודי על- פי מגן דוד שעליו, והוא מושך בחוטים את כל האנשים שמסביב, זאת אומרת שהיהודי שולט על האנשים, היהודי משתלט על העולם. הצייר משתמש בדימוי של בובה על חוט, מריונטות שנשלטות על-ידי היהודי. דבר שמקומם עבור אדם אחר ועשוי להשפיע עליו בגיבוש התנהגות אנטישמית כלפי היהודים.

בקריקטורה אחרת ראיתי יהודי שמחזיק בידו שוט ובידו השניה מקבץ נדבות. זהו פרדוקס, שכן היהודי גם חזק ושולט וגם מסכן ונשלט. ציירי הקריקטורות לא היו רציונלים במיוחד שכן הם "העניקו" ליהודים תכונות רעות ונבזיות ומצד שני גם תכונות שנחשבות טובות (כוח, חוזק ויכולת להשתלט על העולם). 
קריקטורות אלו היו מאוד פופולריות ותרמו רבות לתעמולת השנאה כלפי היהודים.                                   
היטלר לא הסתפק בשכנוע הקהל הבוגר יותר , אלא החליט גם להתמקד גם בדור העתיד ,הילדים. 
התעמולה של שנאת היהודים ואהבת הפיהרר החלה אצל הילדים בגיל צעיר, שכן כבר בגנים ובבתי הספר למדו הילדים פרקים מ"מיין קאמפף", הועברו להם שיעורי אקטואליה יומיים שבהם קראו את עיתונים אנטישמיים ילדים שהושפעו מהתעמולה רווי השנאה, ומדי שבוע התקיים בבתי הספר שיעור תורת הגזע שבו למדו התלמידים והתעמקו בהבדלים בין הגזע הארי הטהור לגזע השמי המחריד. 
לילדים הקטנים יותר הומצאו משחקי קופסה שהתעסקו בהחדרת השנאה ליהודים. אחד המשחקים הבולטים בגרמניה היה המשחק  "יהודים החוצה!" מהלך המשחק: כל משתתף קיבל "יהודי" (בובת משחק) והמנצח במשחק היה מי שהעיף ראשון את ה"יהודי" שלו ראשון . משחק זה היה פופולרי מאוד בקרב הילדים. הילדים חונכו גם בבית וגם בבתי הספר לאהוב המשחק "יהודים החוצה!"  ולהעריץ את היטלר.

בעקבות התעמולה יותר ויותר הושפעו גם מבוגרים וגם ילדים נורמטיבים להפוך לשונאי יהודים. האופן בו היהודים הוצגו בתעמולה גרם לרוב האנשים שחשופים אליה להיות מושפעים מאותן אמירות.
                                                                 
 

השפעת האירועים האנטישמים על הילדים : 
האנטישמיות אשר מבוססת על תורת הגזע העלתה מחשבות בקרב הילדים היהודים כלפיהם מופנית האנטישמיות ושאלות וספקות בנוגע לאותן דעות: האם הן בכלל נכונות, האם העם שאליו הם משתייכים אכן צלב את ישו, האם העם שאליו הוא משתייך הוא אכן גזע נחות, בעל תכונות נחותות, וכד'.  מכיון שפעמים רבות שמעו הילדים דעות אלו בהיותם לבדם ללא מבוגר שיוכל להסביר את אמירות אלו, מצאו עצמם בלי כל יכולת לענות עליהן לא לאחרים ולא לעצמם. זו הסיבה לכך שחלק מהילדים אימצו את הדעות האנטישמיות ועשו מאמץ מודע ומכוון להתרחק מזהותם היהודית.
עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, ולאחר מכן עם השתלטות הנאצים בהדרגה על מדינות אירופה השונות, חל שינוי מידי  ביחס ליהודים . הפגיעה האנטישמית בילדים יהודים נעשתה בדרכים שונות, אך המשותף לכולן היה בעצמת השנאה שכוונה כלפי הילד כיהודי. עבור ילדים רבים, הייתה זו תחושה חדשה ולא- מוכרת, והיא העלתה בהם שאלות רבות וקשות. בעדויות למפגש הראשוני של הילדים עם האנטישמיות סיפרה מלכה רוזנטל, בת השבע מסטניסלב  איך אחרי תקופה נכנסו הגרמנים עם טנקים, לבושים יפה, כאלה בלונדינים, עברו ברחוב שם. היא נזכרת איך האוקראינים זרקו עליהם פרחים, הם מאוד שמחו שהם נכנסו. והיא גם רציתי לשמוח. אמא שלה אמרה לה: ’שלא תעזי לצאת! את יהודייה והם גרמנים, והגרמנים שונאים את היהודים‘. ופעם ראשונה בחיים שלה שמעה שמישהו שנא אותה. ופתאום, היא מספרת, היא אחרת, היא יהודייה, וזהו אות קלון. היא לא רוצה שישנאו אותה. "אני לא אהבתי את ההרגשה שאני נחותה, שאני אחרת, שאין לי זכויות, אומרת, אני רציתי להיות פולנייה, אני רציתי להיות כמו כל שאר הילדים… אני הבנתי רק שאני זאת שיש עליה כתם, ושיש בי אשם. זה הרגשה מאוד לא טובה להיות אשם. "  

יוהנה רייס מהולנד סיפרה על הפגיעה החברתית שחוותה בגיל אחת-עשרה עם כניסת הגרמנים להולנד, היא מספרת שלה היו בעיות משלה בבית הספר. וילי בוס, חברתה הטובה ביותר, לא ישבה עוד לצדה. אמה באה לבית הספר לדבר עם המורה. אחרי שהלכה, אמרה לה המורה לשבת במקום אחר. לבדה. מפני שפטפטה יותר מדי. אבל וילי אמרה אחר כך שלא מרשים לה לשבת עוד לידה מפני שהיא יהודייה. "מדוע אני יהודייה בעצם? ”אל תבכי,“ אמרה לי אמי, ”אנחנו אוהבים אותך“. זאת ידעתי. אבל מדוע וילי לא? מדוע הפסיקה? "  (מתוך הספר "החדר בעליית הגג," ,1979 , עמ' 16)

יוסף רייך, תיאר את המפגש שלו בגיל ארבע עם אנטישמיות אלימה. הוא מספר איך רק כאשר הנערים בוולה דוחצקה התחילו לכנותו בשמות, שאל את אמו כיצד זה. אמו אמרה שהם יהודים. היה לו מאוד לא נעים שחבריו כינו אותו בשמות, אבל הוא לא יכול היה לעשות מאומה בעניין . נערים מן הכפר השליכו עליו אבנים, קראו בשמות שבכלל לא הבין יוסף. אך חזר על המילים הללו בבית, ובפעם הראשונה בחייו קיבל מכות כהוגן. הנערים הציקו לו באופן קבוע, "הייתי בודד, לא היו לי חברים, לא היה לי עם מי לשחק. ואז הרגשתי כאב של היות יהודי."(מתוך: מריה, ה"מ ונוח ג' עמ' 139)
גם חנה קהת הותקפה ברחוב באלימות בגלל היותה יהודייה, היא מספרת כי באותו חורף הותקפה ברחוב בידי חבורת נערים נוצרים שהלכו על המדרכה שמולה. ”ז‘ידובקה!“ שמעה אותם צועקים, ותוך שניות סגרה עליה טבעת הנערים. היא הרגישה מחנק. ניסתה לפרוץ את הטבעת, אך נהדפה בגבה אל קיר הבית הסמוך, ומטר קללות ויריקות החל לרדת עליה. היא בכתה. צעקה. ללא הועיל. ליחה עבה נחתה לה על שרוול מעילה הכהה , "הגעתי הביתה בוכייה. לא רק מעילי, אלא גם פניי ושערי כוסו ברוקם של הנערים, ותחושת גועל אפפה אותי, מבגדיי, מעצמי. ”תזרקו את המעיל,“ צעקתי והשלכתי אותו על הרצפה, ”לעולם לא אלבש אותו!“ . (מתוך : "ניטרה שלי" מאת חנה קהת , 2009 , עמ' 48 ) 

מעדויות אלה, למדתי כי לפני השלטון הנאצי, הילדים לא היו מודעים כלל לחלק היהודי בזהותם. התגובה הנפשית שלהם מראה חוסר הבנה ובהלה גדולה מהמתרחש. ובנוסף לכך מלכה רוזנטל ציינה כי חוותה תחושת אשם. 
הרצון של מלכה רוזנטל להיות פולנייה כמו כל חבריה ובכך לשנות את היחס כלפיה הוא, למעשה, גם רצונה של יוהנה רייס, השואלת את עצמה: ”מדוע אני יהודייה בעצם?“. שאלה שממנה עולה בבירור כי הייתה מעדיפה, באותו העת, לוותר על החלק היהודי בתוכה, חלק שעד כה לא היה בעל משמעות עבורה.
אותם ילדים חשו פתאום כי יהדותם נהיה הגורם הדומיננטי ביחסים בינם לבין סביבתם הקרובה. השונות של הילד בהיותו יהודי מוצגת פתאום על- ידי הסביבה כגורם מרכזי לדחייתו של הילד וביחס הכללי של האוכלוסייה אליו. הזהות היהודית של ילדים אלה, שהייתה עד ההשתלטות הנאצית עובדה מעורפלת ולא חלק מתודעת החיים היום-יומית, נהייתה לפתע גורם משמעותי שלילי בחייהם. גם ההורים, על-אף שניסו להעמיד את האהבה ההורית שלהם מול השנאה שבה נתקלו הילדים, לא הצליחו לעדן את הרגשות הקשים ואת החוויה המטלטלת שחוו ילדיהם במפגש עם האנטישמיות.

יוסף רייך וחנה קהת חוו אלימות אנטישמית והביעו את תחושתם בשני ביטויים :
יוסף טען כי לראשונה בחייו חש ”כאב של היות יהודי“. אמנם במשך דורות של שהיית עם ישראל בגלות חוו יהודים רבים התקפות אנטישמיות והם ידעו כי יש כאב הנלווה להיותם יהודים ,  אולם ילדים אלה לא חשו זאת בעבר וכשנתקלו לראשונה באנטישמיות, חשו כי להיות יהודי פירושו להיות סובל.  בגלל שחלקם ביטאו כבר בשלב הזה את רצונם העמוק לא להיות יהודים ולשנות פרט זה חנה קהת ציינה בחריפות בזהותם רבה: ”אפפה אותי תחושת גועל מבגדיי, מעצמי.“  מציאות זו ביטאה חנה קהת וביטאו ילדים נוספים בעדויותיהם: קרבנות התקיפה האנטישמית חשו אשמים ונשאו עמם תחושת כאב וסבל מהחלק היהודי שבזהותם. לעומת ילדים אלה, ילדים שבאו מבתים שבהם הזהות היהודית הייתה מבוססת על זהות דתית וציונית  התייחסו הפוך לאירועים אנטישמיים שבהם נתקלו , הם השתדלו להראות לפוגעים בהם כי הם מגיבים ומתגוננים, וגם כאשר לא עשו זאת, הם חשו בלבם כי הפוגע נושא אשמה ולא הם.

השפעת החקיקה האנטישמית על הילדים : 
השפעת החקיקה האנטישמית עם הזמן, הלכה האנטישמיות והחריפה ונקבעה בחוק מסודר באמצעות חוקי הפרדה שונים שנחקקו במדינות השונות.
לנוכח חוקים אלה, מצאו ילדים רבים את עצמם מזוהים בכפייה כיהודים בכל רגע נתון בחייהם. מצד אחד, זיהו את הסכנה שיוצרים אותם חוקים ואת העובדה כי חקיקת חוקים מעין אלה מעידה על עתיד קשה עוד יותר שנכון להם. מצד אחר הם ניסו לגייס את חוש ההומור ואת המאפיינים ההסתגלותים באישיותם כילדים על מנת להתמודד עם איסורים אלה ועם השינויים בחייהם. 

להלן שתי דוגמות לכך :
כך סופר על תגובתה של לינקה, ילדה הולנדית בת שבע, כאשר נתקלה באיסור שחל על יהודים להיכנס לפארק שבו נהגה לבלות לפני המלחמה: 
לראשונה, נתקלה לינקה בשלט שאוסר את הכניסה ליהודים ולכלבים כשהלכה עם רחל ברחוב. רוח קרה חזקה נשבה, והן צעדו בצעדים גדולים ומהירים כדי להתחמם ולהגיע כבר הביתה. כשעברו ליד בית הקפה הקטן, הסמוך לפארק, קראה לינקה את השלט ונעצרה. בואי כבר, התרגזה רחל, "קר לי, חילזון קטן שכמוך" לינקה הצביעה ורחל עקבה אחרי האצבע הקטנה, קראה את השלט ופערה את פיה בתדהמה. הן קראו אותו שוב ושוב, ומרוב שלא ידעו מה לחשוב או לומר התחילו לצחוק צחוק של בהלה. ”מכל החיות שבעולם, אני הכי שמחה ששמים אותנו יחד עם הכלבים,“ הודיעה רחל ומשכה בידה של לינקה. כל הדרך ניסתה לינקה להחליט איזה חיות נוספות היא רוצה אתה בקבוצה. גם ארנבות, אמרה לאחותה. ”זו לא תיבת נוח פה,“ צחקה רחל וצחוקה היה משונה. שתיהן הרגישו, למרות הצחקוקים, שהשלט הזה הוא לא רק מעליב , הוא גם סימן לא טוב. (מתוך : שם-טוב, עמ' 40-39 ) 

פטר גינז, נער מצ‘כיה, חש כי בבידוד שנכפה על היהודים ובצירופם לקבוצות נחשלות בחברה יש השפלה ואיום, ומספר איך בבוקר הכין  את שיעורי הבית, שום דבר מיוחד חוץ מזה. בעצם, הרבה דברים קורים, אבל הם בלתי-נראים. מה שנחשב עכשיו די רגיל היה מעורר מהומה בימים נורמליים. למשל, ליהודים אין פירות, אווזים או עופות בכלל, גבינה ובצל, שום ועוד הרבה דברים אחרים. אסירים, משוגעים ויהודים לא מקבלים תלושי טבק. אסור להם לנסוע בחלק הקדמי של החשמלית והאוטובוסים, אסור להם לטייל על גדת הנהר וכו‘ וכו‘ וכו '. 
כלומר, לינקה הבינה את ההשפלה שיש במצב החדש וניסתה עם אחותה להתייחס אליו בהומור על מנת להתמודד איתו. שתיהן חשו גם כי מלבד ההשפלה, יש בבידוד הזה סימן למה הולך להיות בקרוב. 
על פי עדות זו, אני משערת שתחושת ההשפלה הדהימה אותן מכיוון שלא חוו דחייה משמעותית כזו מסביבתן הקרובה ובעיקר חשו הלם מהצורך להתמודד עם סיטואציה כה שונה מכל מה שהכירו עד כה. פטר הבין כי האיסורים הללו כבר אינם מורגשים בשל העובדה כי הזמנים שבהם הוא חי הם אינם זמנים נורמליים, וכי דברים שעליהם היה מגיב בעבר ברגשות חזקים כבר אינם ניכרים בגלל שטף האירועים ובגלל עצמת הבידוד הכפוי שאתו היהודים אמורים להתמודד. 
בנוסף לכך , באותה תקופה,השפעת האיסורים על נפשו  הייתה קשה מאוד,הוא חש כי הזהות היהודית נכפית עליו בצורה שלילית וכי אין לו יכולת להשפיע על כך. 


השפעת הדעות האנטישמיות על הילדים : 
יהודי שהסתתר בקרב נוצרים שמע שוב ושוב אמירות אנטישמיות. לעתים נאמרו הדברים במרומז, ולעתים בבוטות ובחדות. ילד יהודי שחווה אמירות מסוג זה הוצרך להתמודד אתן בכוחות עצמו, בלי לשתף איש במתרחש אצלו  על מנת שחשיפת הקושי שלו לא תסגיר את יהדותו . בנוסף, לעתים נדרשו הילדים להשתתתף במעשים מזלזלים ביהודים ופגיעה בהם,כגון שימוש בבגדי היהודים שנרצחו וברכושם. 
אירית קופר נקלעה למצב כזה ורכשה לעצמה כמה בגדים בבית הכנסת בעיירתה. במעמד זה, אסור היה לה להראות את קשייה הנפשיים והיא העידה על עצמה ששלחה את ידה לבגד אחר. לא יכלה להבין כיצד נהפכה בן רגע לחיה, כמוהם“. (מתוך :"בקצה היער" מאת אירית קופר,שנת 1977 , עמ 48)
אירית מספרת כי היא חיה בבלבול ובכעס עצמי על כך שהיא משתתפת במעשי הגויים כנגד בני עמה, אך על מנת להינצל היא אינה יכולה להימנע מלהשתתף במעשים אלו.
גם ההתמודדות עם האמירות האנטישמיות ועם הסיפורים על רצח היהודים הייתה מורכבת ועוררה קשיי זהות פנימיים , ילדים רבים החלו להאמין באמירות הנוצרים  לגבי יהודים והשתכנעו בדעות האנטישמיות שנחשפו להן. 
עובדה זו גרמה לילדים להשתתף בשיח אנטישמי וכן עוררה בהם רצון פנימי אמיתי להתכחש לזהות היהודית שלהם עצמם כדי לא להיות שייכים לאוכלוסייה היהודית השנואה. כאשר התכחשות זו לא התאפשרה, עשו ילדים מאמץ להוכיח שהם שונים משאר היהודים ושהם אינם תואמים את הסטריאוטיפ האנטישמי.

להלן מס' דוגמאות :
נחמה טאק סיפרה כי הסתתרה עם הוריה ועם אחותה בבית נוצרי בכפר קטן והתחזתה לבת המשפחה הנוצרית ואילו הוריה הוחבאו בבית. בני משפחת הומאר, המשפחה הנוצרית, הרבו להשתמש בביטויים אנטישמיים בהסבירם כי אינם מתכוונים לבני משפחת טאק עצמם משום שהם, לדבריהם, ”יהודים אחרים“. 
אביה של נחמה הסביר לה כי אנשים רבים שונאים את הסטריאוטיפ , ולא את בני האדם שאליהם הוא מתייחס. נחמה, שהשתלבה בכפר כילדה פולנייה והרבתה לשחק עם ילדים פולנים, לא הבינה בתחילה את האנטישמיות שגילו הילדים הפולנים ואת אדישותם המוחלטת לסבל היהודים. אך לאחר מספר חודשים , היא סיפרה כי גישתה השתנתה ושבסופו של דבר התרגלה, למרבה הפלא, להערות האנטישמיות. חל בה שינוי אטי. זה היה כאילו במצבים מסוימים איבדה את הקשר עם האני האמיתי שלה, והתחילה לראות עצמה כפולנייה…. הרגישה מאוימת פחות. כשהזכירו יהודים יכלה להקשיב באדישות לסיפורים אנטישמיים, וגם לצחוק בכל הלב יחד עם האחרים לאיזו צרה שנפלה על יהודים. היא ידעה בלבה  שהם מתעללים בבני עמה , אך חלק ממנה היה כמוהם. (מתוך :"דמעות כבושות, סיפורה של ילדות אבודה" , 2000 , ירושלים: יד-ושם ) 

נתן פרידמן, ילד ורשאי בן שתיים עשרה שנותר בודד מכל משפחתו והסתיר את זהותו מהאיכרים שאצלם התגורר, תיאר את התהליך שעבר כאשר מצא עלון ובו תיאורים אנטישמיים קיצוניים בהם מספר שבאחד הימים מצא ארגז עיתונים מתחת לשולחן. היו אלה שבועונים ישנים מלפני המלחמה, שבועונים דתיים בשם ”מדריך קתולי“, מלאי השמצות כלפי היהודים. הוא מספר איך קרא ולא האמין למקרא הדברים. האומנם?! האם זה נכון? שאל את עצמו המום. האומנם מסוגלים אחיו היהודים לעשות דברים נתעבים כאלה? גם אם היה המום בתחילה ולא יכול היה לקבל את הדברים הכתובים, הרי שבמשך הזמן התחיל הרעל לחלחל בתוכו. היה הוא  ילד בודד בן שתיים-עשרה. התחיל להאמין לחלק מן הכתוב בעיתון. בהשפעת הכתוב התחיל  אפילו לפחד מכך שאיננו קתולי, ליתר הביטחון , התחיל להתפלל גם לישו וקדושיו" . 

מעדויות אלה אפשר להבין  שהדעות האנטישמיות הללו חלחלו לעולם הפנימי של הילד והוא החל להאמין בו בעצמו. נחמה הבהירה כי ההזדהות שגילתה עם הדעות האנטישמיות נבעה מהתכחשות לזהותה האמתית, וכי רק הודות לניתוק הזה יכלה לצחוק לאמירות האנטישמיות שסביבה ולהשתתף בהן. כלומר, לנחמה הייתה ידיעה שכלית בדבר יהדותה, ידיעה שחוזקה מאוד בגלל העובדה שהוריה, המסתתרים עמה, לא החליפו את זהותם ונשארו יהודים במסתור, אך עולמה הרגשי הלך והתנתק מאותה ידיעה שכלית בדבר זהותה האמתית, והיא השתתפה עם ילדי הפולנים בצחוק ובלעג אנטישמיים ללא נקיפות המצפון שליוו אותה בתחילה. המקרה של נחמה מעניין במיוחד משום שמול הזהות החיצונית של ילדה פולנייה, היה לה עוגן רב עצמה אשר המשיך לשייך אותה לזהותה היהודית. ועל-אף עובדה זו, ציינה נחמה כי נוצר נתק בינה לבין האני האמתי שלה, כלומר, האני היהודי. 
טענה גם כי הבלבול הפנימי שחשה ביחס לזהותה ליווה אותה יום-יום ולעתים היא חשבה כי הזהות האמתית שלה היא זו המוצגת כלפי חוץ, והקשר שלה למשפחתה ולזהות הפנימית שלה הלך והתרופף. סיפורו של נתן פרידמן  מספר  גם הוא על שלאחר זמן מה החל להתבייש בשייכות שלו לעם היהודי. בתחילה, התקשה להאמין לדברים שקרא, אך לאחר מכן, הוא איבד מרצונו החופשי ובמודעות את זהותו ואת הזדהותו עם העם היהודי בגלל הפחד מפני הסביבה ובגלל הפחד הפנימי שלהיות יהודי פירושו להיות אדם מתועב.
הדעות האנטישמיות שהושמעו בפני הילדים  במצבים שונים השפיעו עליהם, ילדים החלו להאמין בדעות אלה ברמות שונות של ספקנות, ואמונתם זו השפיעה על מעשיהם. אם כן, הרצון הפנימי להתרחק מהעם היהודי ומהזהות היהודית נבע לא רק מהפחדים הפיזיים ומהקושי ההישרדותי, אלא בעיקר מהתחושה כי להיות יהודי פירושו להשתייך לעם נחות, בעל תכונות שליליות ובעייתיות שהילד לא רצה לזהות עצמו עמן.