top of page
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.Start Now

עבודת מחקר - השפעת המוזיקה על האוכלוסייה היהודית בתקופת השואה

עבודת חקר במגמת "מידענות סייבר"
שם העבודה: השפעת המוזיקה על האוכלוסייה היהודית בתקופת השואה

שם כותבת העבודה: שקד לביא

שם המנחה: מרה קופלר 
שם בית הספר: אורט יד ליבוביץ'

כיתה: י-9
תאריך הגשת העבודה: 16\5\31

מבוא

"המוזיקה נתנה ליהודים דרך לבטא את הצד האנושי בעולם לא אנושי, לברוח מהמציאות, לבטא את השאיפה לחופש ולמצוא נחמה ותקווה (מתוך "מיתרי הלב")".

​

בעבודת החקר, אחקור על השפעת עולם המוזיקה על היהודים בשואה. בחרתי להתמקד בנושא הזה כיוון שאני חושבת שמוזיקה מייצגת את כולנו. כל אחד אוהב סוג מוזיקה שונה ולרוב זה מה שמאפיין אותו. מתוך שאלת החקר, נגזרות שאלות נוספות שעליהן ארצה למצוא תשובה במהלך המחקר:
כיצד הושפע מהלך חייהם של הניצולים? 
האם המוזיקה מאותם שנים עדיין לוקחת מקום בחייהם?

את עבודת המחקר אני מתכוונת לחקור בעזרת: רשימות שדה, עדויות, צילומים, מקורות אינטרנטיים וכתבות.

מבוא

פרק 1: השואה

 

שואה- הגדרה ורקע:

השואה הייתה שורת מעשי רצח,התעללות ורדיפות אתניות שהיו הרקע למלחמת העולם ה-2. היא נשלטה בידי השלטון הגרמני-הנאצי, עוזריה ובעלי בריתה ובראשם אדולף היטלר. מטרתם הייתה לפגוע בכל האנשים שלא נכללו בגזע הארי: הנאצים רדפו ורצחו גם לא-יהודים במלחמת העולם השנייה כמו צוענים, הומוסקסואלים, גרמנים בעלי מוגבלויות ופגועי נפש, אזרחים פולנים ושבויי מלחמה מברית המועצות. אך, המושג "שואה" משמש כיום על פי רוב בהקשר ייחודי של השמדת היהודים.

פרק 1- השואה
1.א. שואה - הגדרה ורקע
שלבי השואה

"השואה נחשבת יוצאת-דופן בממדיה ובהיקפה, בשיטותיה הרצחנית ובאידאולוגיה שמאחוריה, שהייתה גזענית-אתנית ולא דתית.  השואה התבססה על האידאולוגיה הנאצית ששמה במרכז את המנהיג ופולחן האישיות שנלווה לו- הוא מייצג את העם, את צרכיו ואת גורלו, וכן את היהודים כבעיה שיש לטפל בה. היא רואה ביהודי כמרכז הבעיה של העולם ושל הגזע הארי. האידאולוגיה מנסה להפוך את היהודי לשטן, למשהו שלילי היהודי לא יכול לברוח מיהדותו, היא נמצאת בגנים, בשם. זו התשובה לשאלה מדוע שונה האנטישמיות הנאצית משנאת ישראל (מתוך סיכומים.net)."

​

"שירים הולחנו ובוצעו גם במחנות הריכוז. שירים לא עברו מגטו לגטו, אולם מחנות הריכוז היו מקום מפגש של אסירים ממקומות שונים, ושירים ממקומות שונים נלמדו והושרו. בחלק מהמחנות ומחנות ההשמדה הקימו הגרמנים תזמורות שבהן ניגנו האסירים. חלק מהתזמורות אולצו לנגן ב"קבלת הפנים" של האסירים החדשים, כליווי לצאת האסירים לעבודה, וכאשר הם הלכו אל תאי הגזים.  תזמורות אלו ניגנו גם להנאתם ולבידורם של החיילים והקצינים הנאצים של המחנה.. כמו כן היו במחנות אושוויץ-בירקנאו,  טרבלינקה, מיידנק, בלז'ץ וסוביבור היו תזמורות (מתוך יד ושם- מיתרי הלב)."

 

שלבי השואה:

רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית (בין השנים 1933-1938)
השיטה בה פעל היטלר לאורך השנים 1933-1938, היא בשיטת מדיניות ההטעיה: להשאיר רושם טוב על העולם, לדוגמה, גטו טרזינשטט נודע כ"גטו האליטה"- חיו שם האינטלקטואלים, הספורטאים והאמנים, במטרה ליצור מעין "גטו ראווה" עבור מדינות המערב, ובו הרשו לקיים חיי תרבות מפותחים. בגטו זה הוקמו הרכבים מוזיקליים- תזמורות, מקהלות, שמיניות ג'ז, מקהלה כנסייתית וסולנים.

אבל מבפנים, המצב שונה מאוד: היטלר מבטיח לעולם מסר פייסני ומשדר מסרים מרגיעים, אך מצד שני הוא מכין את עצמו ואת גרמניה, שלב אחרי שלב, להשיג את המטרות שהציב לו ולמדינה.

​

תחילת מלחמת העולם השנייה - (בין השנים 1939-1941)

כבר באוגוסט 1939, היה ברור לכולם שמלחמת עולם נוספת עומדת לפרוץ והשאלה היחידה שנותרה הייתה מתי. היטלר הבין שמתקפה על גרמניה תוביל למלחמת עולם נוספת עם בריטניה וצרפת. 
בשנת 1941 כבר היה ברור לנאצים ה"פתרון הסופי" לבעיית היהודים.

​

ריכוז היהודים בהתאם ל"פקודת היידריך" היה הבסיס להקמת הגטאות, שמטרתן הייתה לבודד את היהודים המקומיים מהסביבה שלהם. עם הזמן, מצבם של היהודים בגטאות רק הלך והחמיר, ולמרות כל השינויים לרעה בחייהם, ניסו היהודים להמשיך בחייהם, כמה שניתן.

 

רוב היהודים אולצו לעבוד בעבודות כפייה, שגרמו למשבר פיזי ונפשי: לרקע התזמורות, שמטרתן הייתה לענות את תושבי הגטו היוצאים לעבוד במחנות העבודה- הם נאלצו לשיר שירים שמחים גם לאלו שידעו שעבודתם קשה מאוד, או בתוך הגטאות, במטרה לענות את תושבי המקום. 

​

ברוב הגטאות התקיימו אירועים פרטיים שבהם התקיימו ביצועי שירה, ואפילו ריקודים. אורגנו אירועים מוזיקליים פומביים: במחנות ורשה, לודז' וקרקוב בוצעו שירים שביטאו את רגשותיהם של התושבים. הביצועים הפומביים היו ברוב המקרים תחת ביקורת וצנזורה של השלטונות, אך עדיין יכלו התושבים להמשיך ולכתוב מוזיקה, שהפכה לסמל של חופש בעיניהם. חלק מן המוזיקאים, נשלחו לנגן עד שנת 1942, ניגנו תזמורות סימפוניות בגטאות, אבל בשנה הזו אסרו הנאצים על ביצוע יצירות של מלחינים ויוצרים גרמנים.

פרק 2 - מוזיקה לפני השואה
ז'אנרים אופייניים לשואה

למרות שחשבו הנאצים כי המוזיקה תכביד נפשית על האסירים, המוזיקה נתנה תקווה ותחושת חופשיות. הנגנים שהופיעו באופן עצמאי, באירועים, או כחלק מתזמורת לא תמיד ניגנו מרצונם, אך לכולם היה דבר אחד במשותף: הרקע המשפחתי שלהם מלא במוזיקה, כלומר- הם באו מבית בעל חינוך מוזיקלי.

 

פרק 2: מוזיקה בעולם היהודי לפני השואה

​

מוזיקה- ז'אנרים אופייניים לשואה:
האהבה למוזיקה של דור השואה, שבחרו להשתמש במוזיקה כמקום מפלט, בא מהשפעת החינוך המוזיקלי והאהבה המשפחתית למוזיקה.

מוזיקה היא אומנות סידור הצלילים והשקט בזמן מסוים. הגדרת המוזיקה והסגנון משתנים בהתאם לתרבות והקשרים חברתיים באזורים שונים. ניתן לחלק את המוזיקה לסגנונות ז'אנרים, למרות שההבדלים בין הסגנונות הם עדינים ופתוחים לפרשנות ומחלוקות.

​

ישנם סוגי מוזיקה רבים, ובין אלו שבלטו (בין המוזיקאים בדור השואה):
1.  ג'אז- ז'אנר מוזיקלי שהתפתח כשילוב של מקצבים אפריקניים עם מרכיבים של המוזיקה המערבית, ומאפיין עיקרי שלו הוא אלתור.
2. מוזיקה קלאסית- ביטוי רחב וכולל למוזיקת קונצרטים ומוזיקה דתית נועד להבדיל סגנונות מסוימים מהמוזיקה הקלה.


מוזיקאים יהודים:
המוזיקאים שמופיעים בפרק זה הם כאלו שהיוו השפעה על הסביבה לפני השואה, בתוך הגטאות, וגם אחריהם:

 

אלמה רוזה:

מוזיקאים יהודים

אלמה רוזה נולדה ב-1906 בוורשה. כבר בילדותה, היא ידעה שהיא רוצה להמשיך בעקבות אביה, ארנולד רוזה, שהיה כנר ונגן ראשי בתזמורת האופרה ובתזמורת הפילהרמונית של וינה, וגם אחרי הדוד שלה, גוסטב מאלהר, שהיה מלחין ומנצח גדול.

​

עם עליית הנאציזם וגילויי האנטישמיות, חש אביה של אלמה בסכנה שיהוו הגרמנים לחייהם, ובשנת 1938, מיד לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה, ברחו אלמה והוא ללונדון. אך שנה לאחר מכן, ב-1939, המשיכה לבדה אלמה אל הולנד לסדרת קונצרטים, ובכך גם הצליחה לפרנס את אביה. אלמה הצליחה מאוד, וככל שהצלחתה גברה, כך צברה אלמה יותר ויותר ביטחון ואומץ, והמשיכה לדחות את חזרתה לאנגליה.

​

אך בשנת 1942, כשניסתה לברוח חזרה מהולנד ללונדון, והגיעה לצרפת, היא נתפסה ומשם נשלחה לאושוויץ. "כשהגיעה לאושוויץ, הייתה בטוחה שהיא הולכת אל מותה, היא פנתה אל אחת המשגיחות בבלוק שתמלא את משאלתה האחרונה לנגן בכינור. כך התפשטה במחנה הידיעה על הגעתה של הכנרת המפורסמת. עם כינור ביד, המתינה אלמה בשקיקה לשעות הערב בהן עוזבות סוהרות האס-אס את הצריף, ואז הייתה מנגנת. הצלילים שהפיקה מהכינורות אפשרו לאסירות להתנתק, ולו לזמן קצר, מהחיים הלא אנושיים באושוויץ, והן נהגו להפליג בדמיונן אל עולמות רחוקים ומאושרים (מתוך קובץ הכנה לקונצרט אלמה רוזה)". נס קרה, ובזכות הכינור, ניצלה אלמה ממוות, וזמן קצר לאחר מכן, החליטו קציני אס-אס שאלמה תופקד בראש תזמורת הנשים "Madchenorchester von Auschwitz", ויחד עם כוח רצון עז, כינור ושרביט ניצוח, הפכה אלמה קבוצת נגניות צעירות ומפוחדות לתזמורת נשים שנגנו בשביל לשרוד- התזמורת הפכה לתקוותן היחידה, ויחד הן ניגנו מול המחזה הנורא מכל- העשן היוצא משרפות תאי הגזים.  

 

אלמה קיוותה וחלמה שיבוא יום ובו תיגמר המלחמה, ויחד יצאו הנשים, וימשיכו לקיים את התזמורת, וייסעו מסביב לעולם ויהוו מקור ראשוני ובלעדי למעשי הזוועות ופשעי הנאצים. אך ב-04.04.1944, נפטרה אלמה, ולא זכתה להגשים את חלומה.

 

קוקו שומאן:

קוקו שומאן נולד בשנת 1924, בשם היינץ ג'ייקוב שומאן. בבית משפחתו נהגו לחגוג גם את החגים היהודיים וגם את הנוצריים יחד, אך הוא לא ייחס לכך חשיבות. אך ב-1933 זה הוא נאלץ להתמודד מול יהדותו: כאשר הוא נשלח לתנועת הנוער של המפלגה הנאצית והחל ללמוד בבית הספר, סימנה אותו מורתו בבית הספר כיהודי. 

בית משפחתו היה בית שוחר מוזיקה, והאהובה עליהם הייתה מוזיקת ג'ז וסווינג, שמילאה את העולם אחרי מלחמת העולם הראשונה. אך עם עליית הנאצים לשלטון, החשיבו הנאצים את מוזיקת הג'ז למוזיקה זרה, והחרימו אותה: לא היה ניתן לשמוע אותה ברדיו, ולנגן אותה במקומות בילוי, בטענה שמוזיקת הג'ז היא הרעלה לתרבת הגרמנית, וכי הג'ז היה שייך לאנשים השחורים וליהודים, ואף הגדירו אותה מוזיקה מנוונת. היינץ נהג לחמוק מביתו אל מועדוני הג'ז ולהאזין לה. האיסור הפחית את כמות המבצעים, וחלק אפילו עזבו לארץ חדשה.

​

בשנת 1935, אחרי חקיקת "חוקי נירנברג", ניתנה לאביו לעזוב את משפחתו, אך הוא סירב. 3 שנים אחר כך, ב-1938, נאלץ היינץ לעזוב את בית הספר ולעבור לבית ספר ליהודים.  אחרי מאורעות "ליל הבדולח", עזב דודו את המקום, והשאיר לקוקו את מערכת התופים שלו, ומהר מאוד הוא למד גם לתופף, וגם לנגן בגיטרה. 
ב-1939 הוא עסק בשרברבות והופיע כמתופף בלהקה קטנה תמורת תשלום, ועם הכסף שחסך הוא קנה גיטרה. הוא הסתובב במועדוני הופעות וריקודים שנתנו לו הזדמנות לפתח את הנגינה שלו בגיטרה. הוא סיפר כי הנגינה במקומות אלו תמיד הייתה זהירה, מחשש שיבואו קציני גסטפולמקום, ומחוץ למקומות הבילוי הוצבו אנשים שיהיו מודיעים כאשר מגיעים קצינים.

​

ב-1941, כאשר החלו הנאצים להשתמש ב"פתרון הסופי", הצליח היינץ להסוות את זהותו כיהודי ואף המשיך להופיע במועדונים ולהשתתף בהקלטות. חברתו הצרפתייה נתנה לו את הכינוי "קוקו" שבא מתוך שמו השני- ג'ייקוב, ולבסוף שינה את שמו- קוקו שומאן. 
עד 1943 הצליח להתחמק מגירוש, ופרנס את משפחתו. אך במרץ הוא זומן למשטרה והואשם באי ענידת הטלאי הצהוב, בנגינת מוזיקה אסורה ובחיזור אחרי אישה ארית. הוא נשלח להתייצב בכיכר המבורג ברובע היהודי בפולין, והוא נשלח לאושוויץ, אך אביו שמע על המקרה, והצליח לשנות את ייעדו לטרזינשטט.

​

ביומו השני שם הגיע לכנסייה שממנה יצאו קולות מוזיקה, ושם מצא את ה"גטו סווינגרס", שצירפו אותו לתוך הלהקה כמתופף. הם ניגנו בכל יום את המוזיקה האסורה, ולבשו תלבושות מיוחדות כשהופיעו. "הייתי בגן עדן. שכחתי היכן אני נמצא כשניגנתי" הוא אמר. "העולם היה בסדר פתאום. הסבל של אנשים מסביב נעלם-  החיים היו יפים. שום דבר לא היה רחוק כל כך מאיתנו כמו החומה שסבבה אותנו, אנשים מורעבים, השילוחים להשמדה, ההרס. היינו הרכב נורמלי שמנגן לקהל רגיל. ניגנו למען עצמנו ולמען החיים שלנו. ניגנו במצב האבסורדי הזה, כשאנו מחכים בתור לתנורים של הרייך השלישי (קוקו שומאן)".

​

ב-23 בספטמבר 1944, ערב יום כיפור, הודיעו הנאצים על פינויו של הגטו, וכי כל אסירי המקום יישלחו אל אושוויץ. הם נדחסו לקרונות, והנסיעה נמשכה יומיים, רבים מתו בפנים, ובגלל עיקופים בדרכים, הם הגיעו לאושוויץ רק ב-3 באוקטובר.  הם הועמדו בשורה, ולשם הגיע מנגלה, ששלח אותו לטור הימני- טור החיים.
אחד מאנשי המקום סיפר לו כי יש קבוצות מוזיקאים, בעיקר של צוענים, והוא יכל להצטרף, אם יהיה בבעלותו כלי נגינה. מהר מאוד הוא מצא גיטרה והצטרף אל כמה מוזיקאים שהגיעו ברכבת מטרזינשטט, והם כינו את עצם כ"חמישיה השמחה". כמה שבועות אחר כך הם ניגנו באופן רשמי במחנה: הם הוכרחו לנגן בכל פעם שהגיעו "אסירים" חדשים למקום, וחיילי האס-אס היו מקעקעים מספרים על גופם, ללוות אנשים בדרכם האחרונה- אל תאי הגזים.

 

"בכל יום אמרתי לעצמי שהמוזיקה לא תציל אותי מהמצב. היא לא מצילה את החיים שלך, אך היא מצילה את היום. המראות שראיתי בכל יום היו בלתי נסבלים. ואנחנו מוזיקה. אנחנו ניגנו מוזיקה בגיהינום!(קוקו שומאן)".  "בלילות היינו מנגנים לקציני האס-אס בעודם אוכלים, שותים ומעשנים. היינו צריכים לנגן מוזיקה גרמנית ולהיות זהירים מאוד ולמלא כל בקשה מצדם, אחרת היו דנים אותנו למוות. יום אחד ראה חברי אוטו את משפחתו מגיעה ברכבת מטרזינשטט בזמן שניגנו. הם נבחרו לצד הלא נכון. באותו הלילה ניגנו והוא לא הפסיק לבכות. אחד הקצינים אמר לו 'אתה חייב להפסיק לבכות, אתה הורס לכולם את מצב הרוח'. אוטו הסביר לקצין את הסיבה לבכי שלו והוא השיב לו כי 'לא צריך לבכות, בקרוב תפגוש אותם שוב" (קוקו שומאן).

​

בינואר 1945 הוא הועבר למחנה חדש, ובאפריל באותה שנה פונה המחנה. וב-30 באפריל הגיע טנק לעברם- טנק אמריקאי. הם ניצלו.

 

אחרי המלחמה ניסו המועדונים לשקם את עצמם, והקהל רצה לשמוע מוזיקה שמחה, שהייתה אסורה כל השנים. באוגוסט 1945 הוא פגש בגרטרוד, שאותה הכיר עוד קודם בטרזינשטט, ויחד הם הקימו משפחה.

​

המוסיקה היוותה סכנה ממשית לחיי המוזיקאים בתקופת השואה ולפניה, אך המוזיקאים המשיכו ליצור, להלחין ולנגן. הם החליטו שלא לוותר על אהבתם למוזיקה, והמשיכו לנגן, להלחין וליצור גם בתוך הגטאות בתקווה לעתיד טוב יותר. בעיניהם, המוזיקה הייתה דרך למצוא ביטוי לאהבה ורגשות אחרים, והשואה ואירועיה סימלו את הרשע שבבני האדם באותה התקופה.

 

פרק 3: מוזיקה בזמן השואה.

​

משמעות המוזיקה בחיי האוכלוסייה היהודית בזמן השואה


"השירה נחוצה יותר מלחם, בייחוד בזמנים שבהם אין היא נחוצה כלל"  (מאת לודוויג סטאף)

אמירה זו ביטאה את האירוניה שברצון לקיים חיי תרבות מוזיקליים, או חיי תרבות בכלל בתנאי מחסור, סכנת חיים, ומצוקה. בעיניו, המוזיקה הייתה דרך למצוא ביטוי לאהבה ורגשות אחרים, והשואה ואירועיה סימלו את הרשע שבבני האדם באותה התקופה.

​

הגטו סווינגרס היו הרכב ג'אז שפעל במהלך השואה, והתנגדו לאידאולוגיה והמשטר הנאצי. הם היו ה"גטו סווינגרס", וניגנו כל יום, מוזיקה שנחשבה מוזיקה אסורה.

"הייתי בגן עדן. שכחתי היכן אני נמצא כשניגנתי" (מתוך מגזין מידה- 'אנחנו ניגנו מוזיקה בגהינום')

"העולם היה בסדר פתאום. הסבל של אנשים מסביב נעלם-  החיים היו יפים. שום דבר לא היה רחוק כל כך מאיתנו כמו החומה שסבבה אותנו, אנשים מורעבים, השילוחים להשמדה, ההרס. היינו הרכב נורמלי שמנגן לקהל רגיל. ניגנו למען עצמנו ולמען החיים שלנו. ניגנו במצב האבסורדי הזה, כשאנו מחכים בתור לתנורים של הרייך השלישי" (מתוך קוקו שומאן- אפקט הדו מינור)

פרק 3: מוזיקה בזמן השואה
משמעות המוזיקה בחיי האוכלוסייה

מקרה בוחן:
"הסבל היהודי בתקופת השלטון הנאצי משתקף במוזיקה ובחיי המוזיקה של היהודים באירופה.  המוזיקה נתנה ליהודים דרך לבטא את הצד האנושי בעולם לא אנושי, לברוח מהמציאות, לבטא את השאיפה לחופש ולמצוא נחמה ותקווה" (מתוך "מיתרי הלב").

​

במהלך השנים שבילו האסירים בתוך הגטאות, נתנה המוזיקה תחושת חופש, דרך לבטא את הרגשות שלהם, את התקווה שלהם.

 

ארווין שוּלְהוֹף:

מקרה בוחן

ארווין שוּלְהוֹף היה מלחין ופסנתרן יהודי-גרמני. "הוא היה אחת הדמויות המבריקות ביותר בדור של מוזיקאים אירופאים שהקריירות המצליחות שלהם נקטעו בטרם עת עם עליית המשטר הנאצי בגרמניה (מתוך  wikiwwand)". הוא נולד בצ'כוסלובקיה, ובנעוריו למד נגינה על פסנתר והלחנה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, היה ניתן להבחין בכישרון שבנגינתו ובכתיבתו, ועל השפעת מוזיקת הג'ז. הוא הפך להיות אחד מהמלחינים הקלאסיים הראשונים באירופה שקיבלו השראה מג'ז.

​

בשנות ה-30 במאה ה-20 הוא החל להיתקל בקשיים: העובדה שהוא יהודי, ודעותיו הפוליטיות גרמו למשטר הנאצי לסווג את יצירותיו בתוך הקטגוריה של "מוזיקה מנוונת" ונכנסו למין "רשימה שחורה". נאסר עליו להופיע בגרמניה ולהשמיע את יצירותיו.

​

בסופו של דבר, הצהרותיו הפוליטיות סיבכו אותו בצרות, והוא נאלץ למצוא מקלט בפראג. שם הוא עבד כפסנתרן בתחנת רדיו, וכשכבשו הנאצים ב-1939 הוא עבר לשם בדוי. שנתיים לאחר מכן אישרה לו ברית המועצות את האזרחות שביקש, אך הוא נעצר ונשלח לכלא לפני שהספיק לעזוב את צ'כוסלובקיה.
ביוני הוא נשלח למחנה הריכוז וולצבורג, בוואריה, ומת ב-18 באוגוסט 1942 משחפת.

​

מסקנה: למרות שהמוזיקה יכלה לסבך אותו עם המשטר הנאצי, הוא לא וויתר עליה והמשיך לנגן.  

​

Madchenorchester von Auschwitz– תזמורת הנשים של אושוויץ:
תזמורת הנשים של אושוויץ הייתה תזמורת שהפכה לרשמית לפי צו של חייל אס-אס, בשנת 1943, למרות שהוקמה עוד לפני בידי סופיה צ'ייקובסקה. התזמורת מנתה כ-40 אסירות (הבולטות ביניהן: אסתר בז'רנו, אווה סטויובסקה, פניה פנלון ואלמה רוזה), שהיותן בתזמורת מנעה את שליחתן אל תאי הגזים או למחנות עבודה. מריה מנדל, שהייתה חובבת מוזיקה, ופעלה להקמת צריף מיוחד בעל מסלול הובלה לתאי הגזים עבור הנגניות.

​

"היה לי מזל רב בבלוק הזה בו נשארתי בין לילה. ערב אחד, גברת צ'ייקובסקה, מורה פולניה למוסיקה, חיפשה נשים שידעו לנגן על כלים שונים. אנשי האס אס הורו לה להקים תזמורת נשים. הצגתי את עצמי ואמרתי שאני יכולה לנגן בפסנתר. אין לנו כאן פסנתר, אמרה צ'ייקובסקה, אם את יכולה לנגן על אקורדיון אבחן אותך. מעולם לא ניגנתי על אקורדיון לפני כן. היה עליי לנסות, כך שלא אצטרך לסחוב עוד גושי אבן. אמרתי לה שאני יכולה לנגן על אקורדיון. היא הורתה לי לנגן שיר גרמני מוכר. הכרתי את השיר וביקשתי כמה דקות של סבלנות כדי שאוכל להתחמם. זה היה כמו נס. ניגנתי את השיר, אפילו עם ליווי, והתקבלתי לתזמורת עם שתי חברות."(מתוך wikiwand), כך סיפרה אסתר בז'רנו.

​

התזמורת ניגנה בשער המחנה בשעות היציאה והחזרה של אסירי המחנה. בשלביה הסופיים של השואה, כאשר ביצעו הנאצים גירושים המוניים ישירות אל תאי הגזים, נשלחה התזמורת לנגן בכניסה לתאים, במטרה להרגיע את הנספים. הנאצים האמינו כי המוזיקה שכנעה את הנספים כי הם יחיו, והצליחה להרגיע אותם, מה שהפך את הרצח לקל, מהיר ושיטתי. בימי ראשון, נשלחה התזמורת לנגן לקציני המחנה, ולעתים קרובות ליוזף מנגלה, ויום אחד, נשלחו לנגן לו יחד עם קרקס הגמדים, שנתנו ברופא אמון, אך בסיום ההופעה הוא נתן הוראה, והם נשלחו אל תאי הגזים אל מותם.

​

המנצחת סופיה צ'ייקובסקה הוחלפה בידי המוזיקאית המצליחה אלמה רוזה, שניסתה להציל כמה שיותר נגניות. אבל היות והתזמורת הייתה התזמורת הרשמית של המחנה, תחת פיקוחם של הקצינים, ולכן הייתה אלמה חייבת להיות קשה עם הנגניות, ולמרות רצונה להציל ולעזור, היא הייתה קשוחה עם הנגניות, שידעו שמי שלא תעמוד בציפיותיה של אלמה, תודח מהלהקה, ותישלח אל תאי הגזים. ולכן, הן הפכו את המשימה, לרצות את אלמה, למשימתן העיקרית, ועשו הכל כדי לצלוח אותה, כי מקומן בתזמורת הייתה הבטחה לחייהן, המוזיקה הפכה להבטחתן לחיים. 
אלמה קיוותה וחלמה שכאשר יגיע היום ובו המלחמה תסתיים, תמשיך התזמורת להתקיים, ויחד הן ייסעו מסביב לעולם, ויהיו למקור ראשוני, שיספר וישתף בפשעי הנאצים ומעשי הזוועות שעברו. אך ב-04.04.1944, נפטרה אלמה, אחרי שהובלה לבית החולים של המחנה, בו ניסו להציל את חייה. סיבת המוות לא ידועה, אך עם הזמן עלה החשד כי היא הורעלה, אך לא נמצאו הוכחות.

​

לאחר מותה של אלמה, נוהלה התזמורת בידי האסירה סוניה וינגרדובנה, אך בשנת 1945 פירקו הנאצים את התזמורת: חברותיה של סוניה נשלחו אל ברגן בלזן, ושם נספו שתיים מחברותיה, הנגנית אווה סטויובסקה הוכתה קשות, ופניה פנלון כמעט ומתה ממחלת הטיפוס. ביום השחרור ממחנה אושוויץ, שבו ניצלו בידי החיילים הבריטים שאר נשות התזמורת מרצח ביריות, הופיעה פניה פנלון בראיון עם ה-BBC, ושם היא שרה את המרסייז, ואת "אלוהים, נצור את המלכה".

​

בשנת 1976, פרסמה פניה את האוטו-ביוגרפיה שלה "Playing for time (תזמורת על תנאי)", ובה הטילה את האשמה על העם היהודי, והשמיצה את המנצחת אלמה בכל אשר קרה לה, ובעקבות כך הצטיירה כיהודיה אכזרית בעלת שנאה עצמית שהעריצה את הנאצים וחיפשה את טובתם. כמה שנים אחר כך, חיברו ריצ'רד ניומן וקארן קירטלי, שהיו ידידי המשפחה, את הביוגרפיה של אלמה "אלמה רוזה: מווינה לאושוויץ", במטרה להציג את אלמה כגיבורה שהצילה את חייהן של כמעט כל הנשים שהיו תחת השגחתה.

​

השפעת המוזיקה בימינו על האוכלוסייה ששרדה את השואה:
בתקופת השואה, ניתן היה לראות כי המוזיקה נתנה תחושת חופש ותקווה לאסירים בתוך הגטאות, וגם לאלו שעמדו למות.

 

שמרקה קצ'רגינסקי:

השפעת המוזיקה בימינו על הניצולים

שמרקה קצ'רגינסקי נולד ב-28 באוקטובר 1908 בוילנה. הוא היה פעיל בתנועות הרדיקליות ופרסם מאמרים ושירים כמטרה לעודד מאבק חברתי. ב-1939 הוא עזב את וילנה אך הוא חזר שנה לאחר מכן, וכאשר וילנה נכבשה ביוני 1941 בפעם השנייה בידי הגרמנים, הוא הצליח להעמיד פני חירש-אילם למשך שנה, אך לבסוף נשלח גם הוא לגטו וילנה.


בגטו הוא כתב שירים כדי לעודד את האסירים, והיה שותף פעיל בארגון מופעי תאטרון. הרבה מהשירים שכתב הפכו ללהיטים, וכאשר החרימו הנאצים יצירות יהודיות ב-1942, הבריחו שמרקה וחבריו יצירות יהודיות, ובכל אותו הזמן לא הפסיק לכתוב וליצור על בסיס חיי הגטו. "ככותבים אחרים בתקופת השואה, חש קצ'רגינסקי שעליו לתעד את המאורעות הגטו ואת חיי הגיבורים וחיי התושבים האחרים, את חייהם של הקורבנות וחיי השורדים, כדי להשאיר עדות לתקופה אפלה זו בהיסטוריה היהודית (מתוך "מיתרי הלב"- מעפילים וחלוצים)". אחרי השחרור שלו באוגוסט 1944 החל לאתר יצירות יהודיות, ספרים, יצירות אומנות ועוד. יחד עם חבריו הוא הקים מוזיאון יהודי בוילנה. אחרי מלחמת העולם ה-2, הוא עבר ללודז' ושם עבד בתיעוד במסגרת הוועדה ההיסטורית היהודית שאספה עדויות מניצולים. ב-1947 הוא פרסם את ספרו הראשון "השירה שלנו", וספר זה היה האסופה הראשונה של שירים שהתפרסמו בפולין לאחר המלחמה. בנוסף לפעילותו התרבותית, הוא הקדיש את זמנו לסיוע לילדים יהודים בלודז': הוא ארגן להם תכנית לזיכרון השואה, הגבורה והמרי היהודי, שהשאירה רושם גדול על הילדים.

​

בנובמבר 1947 הוא סייר באזור הכיבוש האמריקני של גרמניה וביקר במחנות עקורים, ושם נתן הרצאות ואסף חומרים נוספים בתחום הפולקלור והתרבות, והקליט שירים של ניצולי שואה.


בפריז הוא הוציא חמישה ספרים לאור, וכתב שירים ויצירות נוספות. בשנת 1948 הוא ביקר בניו יורק ונתן הרצאות בפני הקהילות היהודיות למשך חודשיים; ובתחילת שנת 1950 בוא ביקר בישראל, ושקל לעלות לארץ, אבל הוא קיבל הצעת עבודה מהקונגרס היהודי בבואנוס איירס, וקיבל אותה. גם בארגנטינה הוא המשיך לייצר ולפרסם מוזיקה בסגנונות שבהם יצר לפני המעבר לשם.  הוא המשיך להעביר הרצאות בארגנטינה ומסביב לעולם.


באפריל 1954, הוא מצא את מותו כאשר התרחשה תאונת מטוס כשהיה בטיסה חזרה מאחת ההרצאות שהעביר במנדוזה. "שמרקה קצ'רגינסקי תרם תרומה אדירה לתיעוד השואה ומחקרה ביצירתו שהתרכזה בפולקלור, סיפורים ושירים המעידים על העמידה הרוחנית של היהודים בתקופת השואה. (מתוך "מיתרי הלב")".

 

אסתר בז'רנו:

בתחילת שנות השמונים הקימה אסתר בז'רנו יחד עם ילדיה עדנה ויורם להקת מוזיקה.
אסתר בז'רנו נולדה כאסתר לוי בעיר זראלואי (מערב גרמניה), ב-15 בדצמבר 1924. בגיל 16 היא הופרדה ממשפחתה ונשלחה למחנה עבודה נאצי בפולין, בזמן שהוריה נשלחו לריגה שבלטביה ונרצחו.

בשנת 1943 היא נשלחה לאושוויץ, ושם שערה נגזז, מספר נחרט על ידה, והיא הוכרחה לעבוד בעבודות פרך,  וכדי להשיג מעט אוכל הייתה צריכה לשיר לקציני המחנה. 
הנאצים ראו בתזמורות של המחנה  כסמל מעמד גבוה, וחודש וחצי אחרי הגעתה של אסתר לאושוויץ, החליטה מריה מנדל שהיא רוצה תזמורת נשים רשמית במחנה. 
כשפנו אל אסתר היא אמרה שהיא יודעת לנגן בפסנתר, אבל לא היו פסנתרים, אז נתנו לה לנגן באקורדיון: "היה לי מזל רב בבלוק הזה בו נשארתי בין לילה. ערב אחד, גברת צ'ייקובסקה, מורה פולנייה למוזיקה, חיפשה נשים שידעו לנגן על כלים שונים. אנשי האס אס הורו לה להקים תזמורת נשים. הצגתי את עצמי ואמרתי שאני יכולה לנגן בפסנתר. אין לנו כאן פסנתר, אמרה צ'ייקובסקה, אם את יכולה לנגן על אקורדיון אבחן אותך. מעולם לא ניגנתי על אקורדיון לפני כן. היה עליי לנסות, כך שלא אצטרך לסחוב עוד גושי אבן. אמרתי לה שאני יכולה לנגן על אקורדיון. היא הורתה לי לנגן שיר גרמני מוכר. הכרתי את השיר וביקשתי כמה דקות של סבלנות כדי שאוכל להתחמם. זה היה כמו נס. ניגנתי את השיר, אפילו עם ליווי, והתקבלתי לתזמורת עם שתי חברות." (אסתר בז'רנו, wikiwand). 
תזמורת הנשים ניגנה לקציני האס-אס שירים פופולאריים וקלאסיים, והיה עליהן לנגן לאסירים חדשים שהגיעו למחנה , בזמן שנחרט על עורם מספר, או כאלו שנשלחו היישר אל תאי הגזים. "הם לא ידעו לאן הם הולכים. אבל אנחנו ידענו. ניגנו עם דמעות בעיניים (אתסר בז'רנו)".

 

אחרי חצי שנה באושוויץ היא הועברה למחנה עבודה. ובצעדת המוות בה השתתפו היא וחבריה בימים האחרונים של המלחמה, הצליחו לחמוק אל היער ולברוח. במשך חודשים נאלצה להמשיך ללכת, להתחמק מחיילי הצבא האדום, ולחפש את משפחתה. בסופו של דבר היא השיגה מסמכים מזויפים ועלה על ספינה לפלשתינה, ועל הספינה התאחדה עם אחותה. ברגע שיצאה אסתר מגרמניה היא החלה ללמוד לשיר, לעומת שאר ניצולי המחנות, שלא רצו לשמוע ולדעת עוד על מוזיקה אחרי השואה. "יש אנשים שאומרים שאחרי אושוויץ אי אפשר לכתוב שירים, אי אפשר ליצור מוזיקה או לצייר תמונות,לדעתי זה ממש לא נכון. אנחנו צריכים לבטא את עצמנו ולספר לאנשים מה קרה לנו" (אסתר בז'רנו, הארץ). אך במשך שנים רבות היא לא דיברה על מה שעברה בשואה. כשהגיעה לישראל, היא שרה במקהלת פועלים בעלת פרסים והופיעה באינסוף קונצרטים כאשר שירתה בצה"ל. כמה שנים אחר כך, היא נישאה לניסים בז'רנו, ולשניהם נולדו שני ילדים: עדנה ויורם בז'רנו.

​

בשנת 1960, אחרי שנלחם בעלה במלחמת קדש, והתנגד להמשך הסכסוך של ישראל עם המדינות השכנות, עזבה המשפחה לגרמניה, ואסתר הפסיקה לעסוק במוזיקה- היא טיפלה בילדיה ועבדה עם בעלה במכבסה שהקים. אך בשנות ה-70, אחרי שראתה איך מגינה המשטרה על הימניים הקיצונים (הנאצים), הצטרפה אסתר לאגודת רודפי המשטר הנאצי,נאמה בכינוסי מחאה כנד מצעדים ניאו-נאציים, וחזרה לעסוק במוזיקה ולספר על חוויות השואה. היא החלה להרצות בבתי ספר, הצטרפה לשתי להקות, שאחת מהן הקימה עם שני ילדיה, שבה שרו שירי מרד יהודים ושירים אנטי-פשיסטיים יחד עם ילדיה.

​

בגיל 85 הצטרפה הלהקה להרכב היפ-הופ צעיר בשם "מיקרון מאפיה", אחרי שיצר איתה אחד מהם. "הלהקה שלנו רצתה לעשות משהו בעניין הגזענות ההולכת והגוברת ונגד האנטישמיות בגרמניה (יורטסבן, ynet)". אסתר טוענת שהמוזיקה אמנם רועשת, אבל היא דרך טובה להגיע אל הנוער הגרמני. המטרה המשותפת של הלהקה היא להילחם נגד הנאציזם, ולשמר את זיכרון השואה.

​

בהסתמך על הפעילות של הגטו סווינגרס, ותזמורת הנשים של אושוויץ וביניהן אסתר בז'רנו, יחד עם הפעילות של שמרקה קצ'רגינסקי, ניתן להבין כי גם אחרי תקופת השואה, עדיין השפיעה המוזיקה על מהלך חייהם ובעצם הביאה אותם למצב בו רב חייהם הוקיעו את השואה באמצעות המוזיקה.

​

נספחים

​

"אנחנו ניגנו מוזיקה בגיהינום" 
סיפורם המרתק של ה'גטו סווינגרס' – הרכב ג'אז שפעל במהלך השואה – חושף את אחד הצדדים הפחות ידועים של ימי הבלהות של יהודי אירופה • המלחין והנגן פריץ וייס, ניגן ג'אז במחנה הריכוז טרייזנשטט, ואף הבריח מתוכו עיבודים לתזמורת של אמיל לודוויק בפראג • לפני 70 שנה בדיוק, נלקח וייס לתאי הגזים והוא בן 25 • הסקסופוניסט שי ברנר מעלה מופע לזכרו, ומספר על אגדת הג'ז האבודה. מתוך אתר מידה, מאת שי ברנר, פורסם ב-23.09.2014.

נספחים

אני נגן סקסופון סופרן, המנגן ג'אז כעשרים שנה. לפני כשנתיים, התחלתי להתעניין בקשר שבין העם היהודי ומוזיקת הג'ז בתקופת השואה והתוודעתי לסיפורם המצמרר והטרגי של תזמורת הג'ז היהודית 'הגטו-סווינגרס', והמוזיקאי שהנהיג אותה, פריץ וייס. כבן למשפחה ניצולת-שואה בעצמי, הסיפור ריגש אותי והחלטתי להקדיש פרויקט מוזיקלי מיוחד לזכרם.

​

פריץ (בדריך) וייס, נולד בפראג ב-28.09.1919 למשפחה יהודית. מגיל צעיר נמשך למוזיקת ג'אז. הג'אז המסורתי שהתפתח בניו-אורלינס, ה'דיקסילנד' ואחר כך הסווינג, היו אז פופולריים מאד ושטפו את אמריקה ואירופה. כחובב ג'אז, וייס רכש תקליטים רבים ומהר מאד החליט לממש את אהבתו למוזיקה והחל לנגן בכלי נשיפה. בתחילה בחצוצרה ולאחר מכן בקלרינט ובסקסופון. וייס הצעיר גילה כישרון בלתי נידלה במסגרת תזמורת בית-ספרו ולאחר מכן הפך לנגן מוביל בתזמורת הג'ז המפורסמת של אמיל לודוויק בפראג. בנוסף על היותו נגן מוביל בגיל כה צעיר, כתב וייס את עיבודי הג'ז של התזמורת, והקדיש מזמנו ללמוד את חבריו לתזמורת את מיומנות האלתור בג'ז. חבריו לתזמורת תארו אותו כעילוי.

​

עליית המשטר הנאצי לשלטון ב-1933, שינתה את פני הדברים. הג'ז באירופה היה מזוהה עם היהודים, ותואר על ידי הנאצים כ"מוזיקה מנוונת של תתי האדם היהודים". הנאצים אסרו על נגינת ג'אז: תחילה הודרו הנגנים היהודים מן התזמורות השונות, ולאחר מכן נאסר עליהם כלל לנגן. את חזרות התזמורת נאלצו וייס וחבריו לקיים בהחבא בבית היתומים, מתחת לאפו של הגסטפו.

 

בשנת 1942 נלקחו פריץ וייס ומשפחתו למחנה הריכוז טרייזנשטט, אולם גם שם הג'ז מילא את חייו. וייס חבר לתזמורת היהודית במחנה הריכוז – 'הגטו-סווינגרס', שניגנה בסגנון דיקסילנד וסווינג, לקח על עצמו את ניהולה ואף הקים הרכבים נוספים כחמישייה ושלישיית ג'אז.

הנאצים אפשרו את חיי התרבות ומוזיקת הג'ז במחנה הריכוז כאמצעי תעמולה וכהסחה. הרכבי הג'ז ניגנו ב"קפה" שבמחנה הריכוז. וייס המשיך לכתוב במקביל את עיבודי הג'ז לתזמורת של אמיל לודוויק בפראג והבריח את דפי התווים מחוץ למחנה הריכוז באמצעות שוטר צ'כי, תוך סיכון חייו שלו. אם היה נתפס קרוב לוודאי שהיה מוצא להורג.

​

התנאים במחנה הריכוז היו קשים ביותר: רעב כבד, תנאי תברואה ירודים, צפיפות עצומה, ומחלות שונות כגון טיפוס, שחיסלו כרבע מאוכלוסיית היהודים בגטו. דמיינו לעצמכם שבתוך כל זה בקעו הצלילים השמחים, האופטימיים, האנושיים, של תזמורת הג'ז היהודית המופלאה, הגטו-סווינגרס.

​

כתב אריך ווגל: "הגטו-סווינגרס היתה תזמורת ג'אז טובה שניגנה בסגנון סווינג. כשאני עוצם את עיני אני יכול לשמוע עדיין את צלילי הג'אז בסגנון בני גודמן שבוקעים מהקלרינט של וייס."

​

המוזיקה לא תציל אותי מהמצב, אבל היא מצילה את היום
ב-28.09.1944, השתתפו נגני הגטו-סווינגרס בסרט התעמולה הנאצי "טרייזינשטט". היהודים במחנה כינו את הסרט בציניות: "הפיהרר נתן עיר ליהודים". בסרט ניגנה תזמורת הג'ז כאשר הנגנים לבושים בחולצות לבנות אל מול הקהל במחנה הריכוז. "זה היה נראה כמו פסטיבל ג'ז קייצי לכל דבר". כתב ווגל.

​

מיד בתום השתתפותם בסרט התעמולה הנאצי ולאחר הסתלקותו של הצלב האדום מהמקום, נשלחו נגני התזמורת ממחנה הריכוז טרייזינשטט למחנה ההשמדה אושוויץ.

​

בהגיעם לאושוויץ, פריץ וייס הועבר סלקציה והועמד בקבוצת צעירים כשירים לעבודה אך בחר לעבור טור ולחבור לאביו הקשיש שהועמד בטור אחר. שניהם נרצחו בתאי הגזים. יום הולדתו ה-25 היה גם יום מותו.

​

מייקל זוורין תיאר בספרו 'סווינג תחת משטר הנאצים': "פריץ וייס הכישרוני והאהוב שלנו, אחד מנגני הג'ז הטובים ביותר שידעה אירופה…"

​

מתוך נגני הגטו-סווינגרס, היחיד ששרד את מחנה ההשמדה אושוויץ ועדיין חי (כיום בן 90) הוא היינץ יעקב 'קוקו' שומאן, שניגן בגיטרה בזמן שהכניסו את היהודים לתאי הגזים. שומאן סיפר: "כל יום אמרתי לעצמי שהמוזיקה לא תציל אותי מהמצב. היא לא מצילה את החיים שלך, אך היא מצילה את היום. המראות שראיתי כל יום היו בלתי-נסבלים. אנחנו ניגנו מוזיקה בגיהינום!"

​

סיפורו של פריץ וייס הוא סיפור של מסירות נפש למוזיקת הג'ז. מסירות נפש של מוזיקאי ג'אז יהודי צעיר וכישרוני תחת המשטר הנאצי, שעל אף התנאים הקשים התת-אנושיים ותוך סיכון חייו – נלחם לממש את אהבתו הגדולה למוזיקת הג'ז.

​

ב-26.09.2014, בדיוק 70 שנה אחר מותם, יופיע הרכב הג'ז שלי במופע מחווה שיצדיע לגבורתם ואומנותם של נגני תזמורת הגטו-סווינגרס ופריץ וייס. במופע ינוגנו קטעים ייחודיים מתוך הקלטות נדירות שנשתמרו מעיבודי הג'ז של וייס משנת 1940-1, ויצירות מקוריות.

​

"אסתר בז'רנו, ניצולת שואה, עושה היפ-הופ"
היא שרדה את אושוויץ בתזמורת נשים, עלתה לישראל, הקימה משפחה ועזבה איתה לגרמניה. במשך שנים לא דיברה על העבר, עד שחזרה לבצע מוזיקה. בשנים האחרונות חברה בז'רנו להרכב היפ־הופ בשם "מיקרופון מאפיה", וכעת היא מעוררת השראה בצעירים
פורסם ב"הארץ", מאת סאלי מקגריין, ניו יורק טיימס, תרגום לעברית: אורלי מזור-יובל. פורסם בתאריך: 08.07.2014

ברגעים שונים במהלך ההופעות, הראפר הגרמני קותלו יורטסבן מצביע על חברת להקה שיושבת בצניעות בצד הבמה. זה האות שאסתר בז'רנו, בת 89, אשה קטנת ממדים בשיער שיבה עם תספורת פיקסי קצרה, מחכה לו כדי לזנק ולפתוח בשיר. "מתי ייפתחו שוב השמים בשבילי?" הוא אחד השירים האהובים שלה, למנגינת קרנבלים מקומית. "מתי הם ייפתחו?"

​

זה שילוב יוצא דופן. בז'רנו היא אחת היחידות שנותרו בחיים מתזמורת הבנות של אושוויץ, אנסמבל הנשים היחיד מכל הלהקות המוזיקליות הרבות של אסירי המחנות בניהול נאצי. בין שאר תפקידיה ניגנה תזמורת הבנות את שירי המצעדים שליוו את צעדת האסירות בדרכן לעבודה בבוקר, ובאכזריות רבה עוד יותר, בדרכן חזרה, הרוגות מעייפות, בסוף היום.

​

לפני חמש שנים, בתקווה להגיע לקהל צעיר ולהפיץ את סיפורה ואת מסר הסובלנות והאנטי־פשיזם, חברה בז'רנו ל"מיקרופון מאפיה", צמד היפ־הופ גרמני בעל שורשים טורקיים ואיטלקיים. הם הוציאו את אלבומם הראשון ומאז הם מופיעים ברחבי גרמניה ובאירופה בכלל.

​

המוזיקה שלהם משלבת שירים כגון שיר המרד הנוקב ביידיש "אנו נחיה לעד", שנולד בגטו היהודי בווילנה זמן קצר לפני שנהרס, עם קטעי ראפ על בעיות עכשוויות כגון גזענות, שלדעת בז'רנו מראים שלקחי השואה טרם הופקו.

​

ההופעות נפתחות תמיד בכך שבז'רנו קוראת בקול מהאוטו-ביוגרפיה שלה, המספרת על שני הכוחות שעיצבו את החייה: הנאצים והמוזיקה.

ethecon Konzert 2013: Bejarano & Microphone Mafia


אין פסנתר

בז'רנו נולדה בשם אסתר לוי בזארלואי, אזור שכיום הוא דרום מערב גרמניה, בשנת 1924. הוריה הכירו בברלין בנעוריהם, כשהורי אמה שכרו את שירותיו של אביה כמורה לפסנתר לבתם, והשניים התאהבו. "אני מתארת לעצמי שזה היה מקסים", אומרת בז'רנו בחיוך.

​

עלייתו של היטלר לשלטון שמה קץ למה שבז'רנו מתארת כ"ילדות מאושרת". כשהייתה בת 16 הופרדה ממשפחתה ונשלחה למחנה עבודה נאצי בפאתי ברלין. הוריה, כך נודע לה לימים, הוגלו באותה שנה לריגה שבלטביה, ושם נורו.

​

ב-1943 נשלחה בז'רנו לאושוויץ־בירקנאו. שערה נגזז, מספר קועקע על אמת ידה והיא אולצה לעבוד בעבודת פרך. כדי להשיג עוד אוכל היא שרה לפעמים מנגינות של שוברט, באך ומוצרט לפני מפקדי המחנה.

​

הנאצים ראו בתזמורות המחנות סמלי מעמד, וכחודש לאחר הגיעה של בז'רנו לאושוויץ החליטה מריה מנדל, מפקדת האס־אס שהייתה ממונה על מחנה הנשים, שגם היא רוצה תזמורת.

​

כשפנו אל בז'רנו היא אמרה שהיא יודעת לנגן בפסנתר. אין פסנתר, אמרו לה, אבל יש צורך בנגנית אקורדיאון. "אף פעם לא החזקתי אקורדיאון בידיים", מספרת בז'רנו. "אבל אמרתי שאני יודעת לנגן באקורדיאון".

​

זה עבד, והיא התקבלה לתזמורת. "עד היום אני לא מאמינה שעשיתי את זה".

​

תזמורת הבנות בידרה את קציני האס־אס בשירים פופולריים ובקטעים קלאסיים, ומלבד זאת היה עליה לנגן לעצירים חדשים שהגיעו לתאי הגזים. לעתים קרובות היו האנשים מחייכים ומנופפים לנגניות. "הם בטח חשבו, 'אם מנגנים פה מוזיקה, המצב לא נורא כל כך'", אומרת בז'רנו. "הם לא ידעו לאן הם הולכים. אבל אנחנו ידענו. ניגנו עם דמעות בעיניים".

​

מקרב האסירים, פחות נשים מגברים ידעו לנגן בכלי נגינה, ולכן קיבלו חברות התזמורת יחס טוב יותר באופן יחסי מחבריהן הגברים, ובז'רנו אף החלימה משתי מחלות קשות.

​

אחרי שישה חודשים באושוויץ יצאו תקנות חדשות שאפשרו לה לעבור למחנה עבודה משום שסבתה הייתה נוצרייה. בצעדת המוות בימים האחרונים של המלחמה התחבאו היא וכמה חברים ביער וברחו. במשך חודשים קשים התקדמה בז'רנו רגלית בגרמניה, התחמקה מחיילים רוסים וחיפשה את משפחתה. לבסוף השיגה מסמכים מזויפים ועלתה על ספינה שפניה לפלשתינה. שם התאחדה עם אחותה, טוסקה.


להפר את השתיקה

כמה מניצולי השואה שניגנו במחנות לא נגעו עוד בכלי נגינה; אך בז'רנו לא עזבה את המוזיקה. ברגע שיצאה מגרמניה החלה ללמוד לשיר. "יש אנשים שאומרים שאחרי אושוויץ אי אפשר לכתוב שירים, אי אפשר ליצור מוזיקה או לצייר תמונות", היא אומרת. "לדעתי זה ממש לא נכון. אנחנו צריכים לבטא את עצמנו ולספר לאנשים מה קרה לנו".

​

ואולם שנים רבות לא יכלה בז'רנו לדבר על ימי המחנות. בישראל, בה קבעה את ביתה, היא שרה במקהלת פועלים עטורת פרסים והופיעה במאות קונצרטים במסגרת שירותה הצבאי. היא נישאה לנסים בז'רנו, נהג משאית שמשפחתו עלתה לארץ מבולגריה. נולדו להם שני ילדים. היא לימדה ילדים לנגן בחלילית.

​

אבל ב-1960, לאחר חשבון נפש עמוק, עזבה משפחת בז'רנו את ישראל ועברה לגרמניה. בעלה נלחם במלחמת קדש והתנגד מוסרית להמשך הסכסוך המזוין עם שכנותיה של ישראל. השניים השתקעו בהמבורג, ולבז'רנו לא היה עוד פנאי למוזיקה. היא טיפלה בילדיה הקטנים, ובהמשך הצטרפה לבעלה בניהול מכבסה.

​

רק בשנות השבעים החליטה בז'רנו להפר את שתיקתה, לאחר שראתה איך המשטרה הגרמנית מגוננת על קיצונים ימניים מפני מפגינים. "למחרת הצטרפתי לאגודת רודפי המשטר הנאצי", היא מספרת. שם עודדו אותה חברים באגודה לספר את סיפורה ולחזור למוזיקה.

​

היא הרצתה בבתי ספר. היא הצטרפה לשתי להקות, ושרה שירי מרד יהודים ושירים אנטי מלחמתיים עם ילדיה. היא נאמה בכינוסי מחאה נגד מצעדים ניאו־נאציים. הסיוט החוזר שהיא נרמסת תחת מגפי החיילים הנאצים עזב אותה סוף סוף. "שחררתי את עצמי מבפנים", היא אומרת.

​

מוזיקת הראפ עדיין אינה הסוגה החביבה עליה ביותר, אבל בז'רנו אוהבת את מילות השירים של חבריה ללהקה, ושמחה על ההזדמנות להגיע לקהל צעיר. בשנה שעברה, למשל, מחתה נגד הטרגדיה בלמפדוזה, אי מול חופי איטליה שמאות מהגרים אפריקאים שברחו ממלחמה ומעוני טבעו בקרבתו בתאונה בדרכם לאירופה.

​

"צריך לעזור לאנשים כאלה", היא אומרת. "אני מכירה את זה מאחותי רות. היא הגיעה לשווייץ, אבל חיילי משמר הגבול שלחו אותה כלעומת שבאה. הגרמנים ירו בה".

​

מצוקת הפליטים המודרניים היא רק אחת הבעיות שבגללן בז'רנו ממשיכה לשיר – ביידיש, בעברית, בגרמנית, באנגלית, בצרפתית וברומני, שפת בני רומה, הצוענים. "אני משתמשת במוזיקה כדי לפעול נגד פאשיזם", היא אומרת. "המוזיקה היא הכול בשבילי".


להתמודד עם העבר

כריסטה שפנבאואר, קולנוענית ועיתונאית, אומרת שעבודת המוזיקאים מקלה על צעירים להתמודד באופן קונסטרוקטיבי עם העבר. "כשמקור המידע היחיד על השואה הוא הסרטים הדוקומנטריים, מאבדים תקווה", אומרת שפנבאואר, שאביה השתייך לוואפן אס־אס בנעוריו. "אבל כשרואים את האומץ של הניצולים, מקבלים תקווה ואמון באנושות וכוח לפעול. הילדים רואים אותה ואומרים, 'קדימה, אנחנו רוצים לעשות משהו'".

​

בשנה שעברה קיבלה בז'רנו את אות מסדר ההצטיינות, אחד העיטורים החשובים ביותר בגרמניה, שנוסף לפרסים הרבים שהוענקו לה. בקרוב ייסעו היא והלהקה לאיסטנבול. "אני תמיד בדרכים", היא אומרת ומנידה בראשה.

​

יורטסבן מ"מיקרופון מאפיה" אומר שבכל הופעה הוא שואב השראה מבז'רנו. "לפעמים אני קצת עייף", הוא אומר. "ואז אני מסתכל על אסתר, וחושב, 'קדימה, אל תספר לי שאתה עייף. היא בת 89 והיא עדיין נלחמת למען עולם טוב יותר".

 

"אושוויץ בקצב הראפ"

ניצולת אושוויץ, אסתר בז'רנו, משתפת פעולה עם הרכב ההיפ הופ צעיר "מיקרופון מאפיה", כדי לעודד את הסובלנות בגרמניה. אחרי אלבום משותף, הם עכשיו בסיבוב הופעות.
פורסם ב"ynet",  פורסם בתאריך:  26.01.10

אסתר בז'רנו מספרת שהמוזיקה עזרה לשמור אותה בחיים, כשהייתה אסירה יהודיה במחנה ההשמדה אושוויץ. עכשיו, 65 שנים אחרי שחרור האסירים מהמחנה הנאצי, מקיימת בז'רנו בת ה-85 שיתוף פעולה יוצא דופן עם הרכב ראפ והיפ-הופ צעיר, בכדי להעביר את המסר האנטי גזעני לנוער בגרמניה. "אנחנו מתנגשים בכל דבר, בתרבות, בגיל ובסגנון", סיפרה בז'רנו על ההבדלים בינה לבין הלהקה הצעירה, "אבל כולנו אוהבים מוזיקה, ולכולנו יש אותה מטרה, להילחם נגד הגזענות והאפליה".

​

בז'רנו גדלה בבית מוזיקלי במערב גרמניה. אביה היה חזן והיא למדה פסנתר בילדותה, עד שהנאצים הפרידו בינה ובין משפחתה. היא גורשה לאושוויץ, שם צורפה לתזמורת הבנות, וניגנה באקורדיון בכל פעם שרכבות מלאות ביהודים היו מגיעות למחנה המוות. "ניגנו עם דמעות בעיניים", היא נזכרת, "הם הגיעו ומחאו לנו כפיים, אבל אנחנו ידענו שהם בדרכם לתאי הגזים". בז'רנו שרדה, אך הוריה ואחותה רות נרצחו על ידי הנאצים.

​

במהלך 20 השנים האחרונות, בז'רנו התעסקה במוזיקה. היא יצרה להקה בשם 
"Coincidence" ("צירוף מקרים") עם ילדיה, יורם ועדנה. יחד, השלושה ניגנו מוזיקה בשלל סגנונות, בעיקר מנגינות יידיש ישנות ושירי מחאה יהודים שהיו האסירים נוהגים לשיר בגטו.

​

לפני כשנתיים, יצר איתם קשר קוטלו יורטסבן, מהגר מטורקיה וחבר בלהקת הראפ "מיקרופון מאפיה". "הלהקה שלנו רצתה לעשות משהו בעניין הגזענות ההולכת והגוברת ונגד האנטישמיות בגרמניה", אומר יורטסבן, "יורם אמר לי שהוא קודם כל צריך להתייעץ עם אימא שלו בנוגע לשיתוף הפעולה".

​

מסתבר שבז'רנו חשבה שמוזיקת היפ הופ היא "קצת יותר מדי רועשת", אבל גם אמרה שזו יכולה להיות לדרך טובה לגעת בנוער הגרמני. "אנחנו רוצים לשמר את זכרון השואה", אמרה, "ויחד עם זאת לעודד בני נוער להילחם נגד תופעות הנאציזם. אני יודעת היטב מהן ההשלכות של הגזענות, והחברים ב"מיקרופון מאפיה" הם מהגרים שסבלו גם הם מאפליה".

​

בקיץ שעבר שתי הלהקות הוציאו אלבום משותף בשם "Per La Vita" וסרט דוקומנטרי על הפרויקט. הסרט הוקרן השבוע, לציון 65 שנים לשחרור אושוויץ, ועכשיו גם יגיע לבתי ספר ברחבי גרמניה.

​

בימים אלה, נמצא ההרכב בסיבוב הופעות ברחבי גרמניה, אליהן מגיעים צופים מכל הגילאים. "פעם שאלתי את אסתר איך היא עדיין יכולה ליצור מוזיקה אחרי מה שקרה לה באושוויץ", סיכם יורטסבן, "היא אמרה שאם הנאצים היו לוקחים לה גם את המוזיקה, היא הייתה מתה".

 

"במקום שבו היו כינורות- הייתה תקווה"
פרופ' ג'יי גריימס מספר על כמה מהתפקידים שהיו לכינור בשואה: בהצלת יהודים, כמקור לנחמה וגם ככלי יצירתי לנקמה בנאצים. המאמר מבוסס על עבודתו רבת השנים של בונה הכינורות הישראלי אמנון ויינשטיין.
פורסם ב"אופוס- המגזין למוזיקה קלאסית", מאת: פרופסור ג'יי גריימס, פורסם בתאריך ה-23.08.2014.

​

הכינור מהווה היבט חשוב של התרבות היהודית במשך מאות שנים. רבים מהכנרים הגדולים בעולם היו יהודים, ובכלל זה הכנרים מן המאה התשע-עשרה שלכבודם הוקדשו הקונצ'רטים הנערצים לכינור מאת בראהמס ומנדלסון, אמני-העל של המאה העשרים – יאשה חפץ, יהודי מנוחין ואייזק שטרן, והווירטואוזים בני ימינו יצחק פרלמן, פנחס צוקרמן ושלמה מינץ. כמה חוקרים אף מייחסים את המצאת הכינור ליהודים שהשתקעו באיטליה לאחר גירוש היהודים מספרד ב-1492. מאז, מילא הכלי תפקיד חיוני כבחירה פופולרית בחייהם המקצועיים של מוזיקאים יהודים, לצד תפקידו בחיי הקהילה כמרכיב חיוני של מסורת הכליזמר המתמשכת. בתקופת השואה, קיבל על עצמו הכינור תפקידים חדשים ויוצאי דופן במסגרת הקהילה היהודית. אספר כאן על כמה מהתפקידים הללו.

 

עבור חלק מהנגנים, היה הכינור למושיע ששחרר אותם ואת משפחותיהם מהרודנות הנאצית

בתמונה: התזמורת הארצישראלית (לימים – הפילהרמונית הישראלית) בהופעה בפני חיילי הבריגדה היהודית במצרים. התמונה באדיבות ארכיון יד ושם.

​

בשנת 1936 גייס ברוניסלב הוברמן שבעים וחמישה אמנים יהודים להקמת תזמורת חדשה בפלשתינה, כיום "התזמורת הפילהרמונית הישראלית" המפורסמת בכל העולם. מוזיקאי העל הללו פוטרו ממשרותיהם בתזמורות הגדולות באירופה, וחיפשו נואשות תעסוקה. בכך שהציע להם מקומות עבודה וסייע להם לעקוף את דרישות ההגירה הקשות של המנדט הבריטי לפלשתינה, הצליח הוברמן לפתות שבעים וחמישה מוזיקאים אירופיים ובני משפחותיהם לבוא אל תל אביב לפני שגרמניה הנאצית החלה את חקיקתה בעניין .

​

בשנת 1941 היה אמור ארנסט גלזר, הכנר הראשי היהודי של התזמורת הפילהרמונית של אוסלו, לבצע קונצ'רטו בעיר ברגן, הכבושה בידי הגרמנים. הוא אמור היה לנגן על כינור גוארנרי דל ג'זו יקר, שהיה פעם בבעלות הכנר הנורבגי הווירטואוז אולה בול. ההופעה נקטעה על ידי נוער היטלראי מתפרע, שביקש לעשות שפטים בגלזר בנקמה על כך שניגן על אוצר לאומי. התזמורת הגיבה בביצוע ההמנון הלאומי הנורבגי, מה שאילץ את בני הנוער לעמוד דום די זמן כדי לאפשר לגלזר לברוח. הוא השתמש בקשריו המוזיקליים כדי לברוח לשוודיה, שם הוא בילה את שארית המלחמה בדאגה לרווחתם של לוחמי התנגדות הנורבגית שהוצבו לאורך הגבול ולגיוס כספים עבורם.

​

עבור רבים היה הכינור נחמה בשעתו האפלה ביותר של המין האנושי

הקצב הווינאי והכנר החובב אריך ויינינגר נכלא במחנה הריכוז דכאו, שם ניגן על כינור בתזמורת חשאית לפני שהועבר לבוכנוואלד. לאחר שהקהילה הקווייקרית הבריטית ארגנה את שחרורו של ויינינגר ב-1939, אפשרו לו הנאצים לצאת לפלשתינה. אולם, ויינינגר ועוד כ-3,500 עולים בלתי חוקיים נתפסו בידי אניות המנדט והובלו למחנה העצורים בעתלית. שומר בריטי ניסה לקחת את הכינור מוויינינגר, שנכלא עם הכינור, אך הוא התנגד וזרק את הכינור אל מעבר לגדר לאסירים יהודים בחצר השכנה. השלטונות הבריטיים גירשו את ויינינגר ועוד 1,600 פליטים נוספים לאי מאוריציוס שבדרום מערב האוקיאנוס ההודי, שם הם היו עצורים עד סוף המלחמה. לאורך חמש השנים הללו, הביא ויינינגר נחמה לעצמו ולחבריו האסירים בנגינה על כינור בתזמורת לצד עצורים אחרים.

​

למוסיקאים אחרים, היה הכינור מושיע שהציל את חייהם במחנות ריכוז ובגטאות.
אחד הפרקים בספרי "כינורות של תקווה" (המבוסס על עבודתו של בונה הכינורות אמנון ויינשטיין) מספר על כינור שעליו ניגן חבר בתזמורת באושוויץ. אנסמבלים אלו הורכבו ממוזיקאים חובבים ומקצועיים שגויסו מאוכלוסיית האסירים ונדרשו לנגן כחלק מעבודות הכפייה שלהם. הנאצים ציוו על האסירים לנגן שירי-לכת גרמניים בשערי המחנה, כדי לספק חזות עליזה וסדר קצבי בזמן שקבוצת עובדים צעדה מן מחנה כל בוקר וחזרה כל ערב. בתמורה, קיבלו לפעמים המוזיקאים עבודה קלה יותר ומזון טוב יותר אשר סיפק להם את הסיכויים הטובים ביותר להישרדותם. "המוזיקה הצילה את חיי," אישר הנרי מאייר שניגן בתזמורת הגברים של מחנה בירקנאו. "אין ספק בכך."

​

באוקטובר 1941, גורשו פייבל וינינגר ומשפחתו מבתיהם ונשלחו לצעדת מוות בשטח הגטו הרומני טרנסניסטריה. שם, פייבל שאל כינור אמאטי יקר משופט לשעבר, וניגן לקצינים רומנים ואיכרים אוקראינים בתמורה לשאריות-מזון שהוא הביא למשפחתו. כאשר הכינור היקר הוחרם, עזר לו איכר מקומי לקנות כלי זול יותר בתמורה לנגינה בחתונה. בזכות הנגינה בכינור, יכול היה פייבל להרוויח מספיק מזון, מים ועצי-הסקה יקרים כדי לקיים את עצמו ו-16 בני משפחה וחברים בתקופת השואה.

 

לפחות במקרה אחד, היה הכינור מי שנקם על רציחתם של בני המשפחה.

לאחר שהוריו ואחותו הקטנה נרצחו על ידי נאצים, ברח מרדכי "מוטלה" שליין ליערות צפון אוקראינה. שם, הצטרף הילד בן ה-12 לגדוד הפרטיזנים האגדיים המכונים "הקבוצה היהודית של הדוד מישה". באוגוסט 1943, הסתנן מוטלה אל מועדון חיילים גרמני בעיר אוברוץ, שם התפרנס כשסיפק בידור במהלך ארוחות. כל לילה, היה מוטלה מסתיר את הכינור שלו במועדון החיילים, ולוקח הביתה תיבה ריקה. כשהיה חוזר למחרת, היו מוסתרים בתיבתו כמה קילוגרמים של חומר נפץ. אט אט הוא מילא בחומר נפץ סדק שהיה בקיר המרתף. כאשר קציני ס"ס בכירים הגיעו לביקור, הפעיל מוטלה את חומר הנפץ ופוצץ את הבניין.

​

למשפחתו של שמעון קרונגולד, כינור הוא אחת המזכרות היחידות שנותרו מיקירם האהוב. בתקופת הכיבוש הגרמני בפולין, נמלט קרונגולד עם כינורו לטשקנט, אוזבקיסטן, שם מת מטיפוס. בשנת 1946, החזירה ניצולת-שואה מטשקנט את הכלי לאחיו של קרונגולד

בירושלים. "זה הזיכרון היחיד שיש לנו ממנו. רק הזיכרון ורק סיפור חייו", מסביר נאדיר, אחיינו של שמעון, אשר מעולם לא פגשו את דודו. כיום כינורו של שמעון קרונגולד ושאר "כינורות של תקווה" משמשים כמזכרת לנספים, אך בתקופת השואה הם ייצגו אופטימיות לעתיד. בכל מקום שבו היו כינורות, הייתה גם תקווה.

סיכום והסקת מסקנות

סיכום ומסקנות

מוזיקה היא אומנות סידור הצלילים והשקט במקביל. הסבל היהודי בתקופת השלטון הנאצי משתקף במוזיקה ובחיי המוזיקה של היהודים באירופה.  המוזיקה נתנה ליהודים דרך לבטא את הצד האנושי בעולם שהוא אינו אנושי, לברוח מהמציאות, לבטא את השאיפה לחופש ולמצוא נחמה ותקווה, השראה לקבוצות, לתיעוד ולזיכרון. השירים חיברו בין התרבות שלפני השואה, בזמן השואה והמלחמה, ובתקופה שאחריה.

​

לאחר קריאת המחקר, ניתן לתת תשובה איכותנית על שאלת המחקר לפי מקורות המידע והעדויות שהוצגו: כיצד השפיעה המוזיקה על האוכלוסייה היהודית במלחמת העולם השנייה?

 

ניתן להגיע למסקנות הבאות:

המוזיקה אכן היוותה גורם משפיע חיובי ומשמעותי על האוכלוסייה היהודית בתקופה זו: היא שיפרה את חייהם, נתנה להם תקווה לעתיד טוב יותר, ולעתים גם הצילה אותם ממוות. במחנות,בוצעו שירים שביטאו את רגשותיהם של האסירים. הביצועים הפומביים היו ברוב המקרים תחת ביקורת וצנזורה של השלטונות, אך עדיין יכלו התושבים להמשיך ולכתוב מוזיקה, שהפכה לסמל של חופש בעיניהם.

 

"השירה נחוצה יותר מלחם, בייחוד בזמנים שבהם אין היא נחוצה כלל" (לודוויג סטאף)

אמירה זו ביטאה את האירוניה שברצון לקיים חיי תרבות מוזיקליים, או חיי תרבות בכלל בתנאי מחסור, סכנת חיים, ומצוקה. בעיניו, המוזיקה הייתה דרך למצוא ביטוי לאהבה ורגשות אחרים, והשואה ואירועיה סימלו את הרשע שבבני האדם באותה התקופה.

ביבליוגרפיה

בביבליוגרפיה

​

bottom of page