top of page

עבודת מחקר- היחס של היישוב היהודי אל שארית הפליטה אחרי השואה

עבודת חקר במגמת "מידענות סייבר"
שם העבודה: היחס של היישוב היהודי אל שארית הפליטה בעשור הראשון לאחר השואה

שם כותבת העבודה: סתיו ירחי

שם המנחה: מרה קופלר 
שם בית הספר: אורט יד ליבוביץ'

כיתה: י-1
תאריך הגשת העבודה: 16\5\31

מבוא

בעבודה זו אעסוק ביחס אל ניצולי השואה בעשור הראשון להקמת המדינה. מדינת ישראל הוקמה תוך כדי מלחמת העצמאות ומיד נאלצה לקלוט מאות אלפי עולים חדשים. הייתה זו ההגירה הגדולה לישראל המכונה "העלייה הגדולה" , חצי מהעולים היו ניצולי שואה שבחרו לשקם את חייהם במדינת ישראל, ולמרות כל מה שעברו ,לקחו חלק בחבלי הלידה הקשים שליוו את צעדיה הראשונים של המדינה .העבודה תעסוק במפגש בין העולים הניצולים לבין הישוב הוותיק. המפגש הציף רגשות שונים של תקווה, שכול, אשמה ,בושה ,ייאוש. מפגש של אחים יהודים מצד אחד, אך זרים מצד שני.
בחלק הראשון של העבודה אתאר את המאפיינים הייחודיים לניצולי השואה שזכו גם לכינוי שארית הפליטה. בפרק השני אתייחס ליחס לשארית הפליטה ואתייחס לבעיות של דיור והתיישבות, תעסוקה ותרבות, ולהלם של המפגש בין סיפורי הניצולים לחברה הקולטת ,השילוב החברתי, הגיוס לצה"ל ועל ההשפעה על החקיקה בעשור הראשון . רק 16  שנים לאחר סיומה של המלחמה ובואם של מאות אלפי ניצולים לארץ, סופר לראשונה סיפור השואה ושתיקת הניצולים בעשור הראשון הסתיימה כאשר החל משפט אייכמן.
בפרק השלישי אתאר את נקודת המפנה שהוביל משפט אייכמן ביחס אל הניצולים. הניצולים לא היו עוד רק מהגרים שלחלקם מספר "מסגיר" על הזרוע, אלא אנשים עם שמות ,והיסטוריה ייחודית שלפתע היה רצון לשמוע ולאמץ אותם בחברה הישראלית. היחס המנוכר לניצולים,התחלף באהדה ,חמלה והבנה לסבל. ביקורת עצמית של בני הארץ ,על מה שיכלו לעשות למען העולים בבואם ארצה, בסיומה של מלחמת העצמאות.
מבוא

סקירת ספרות

בחרתי להעמיק ולחקור את היחס בין היושבים בארץ (אנשי הקיבוצים והמושבים , לוחמים ואנשי עבודה)  לבין הפליטים החדשים מאירופה ניצולי השואה בעשר השנים הראשונות עד למשפט אייכמן.
בעבודה אחקור:
 
המאפיינים הייחודיים לניצולי השואה שזכו גם לכינוי "שארית הפליטה".
את היחס אל שארית הפליטה
את בעיות של דיור והתיישבות וקליטת הניצולים.
את שהתרחש במשפט אייכמן – כנקודת מפנה ביחס אל הניצולים.
 
עד משפט אייכמן זכו הניצולים ליחס של חשדנות, של כאלו שהלכו כצאן לטבח, כאלה שלא נלחמו על חייהם. אף אחד לא רצה לשמוע את סיפורי הזוועות והם, הניצולים- נאלמו. בקריאה ראשונית ראיתי ששתיקת הניצולים בעשור הראשון הופרה במשפט אייכמן. אני אחקור גם את נקודת המפנה שהוביל משפט אייכמן ביחס אל הניצולים. הניצולים לא היו עוד רק מהגרים שלחלקם מספר "מסגיר" על הזרוע, אלא אנשים עם שמות ,והיסטוריה ייחודית שלפתע היה רצון לשמוע ולאמץ אותם לחיק העם והחברה בישראל.
רק במשפט אייכמן- שש עשרה שנים לאחר סיומה של המלחמה ובואם של מאות אלפי ניצולים לארץ, הכל סופר לראשונה וסיפור השואה והפך ממידע לידיעה.
 
״שארית הפליטה״ הוא השם הקיבוצי שניתן לכל היהודים, ששרדו מן השואה. המושג הזה הכיל בתוכו שנים רבות סטריאוטיפים שונים שיוחסו לאותה קבוצה. גם יחסו של היישוב ויחסה של החברה הישראלית לשרידי השואה, שבחרו לבנות את חייהם בתוכה, זכו במהלך השנים לקשת של תגובות מחקריות, ספרותיות ואחרות, מביקורת נוקבת ומאשימה ועד טפיחה עצמית על שכם. בתוך כל אלה חיו ופעלו שרידי השואה בכל רבדיה של החברה היהודית והישראלית והטביעו את חותמם על האתוס הלאומי, החברתי והתרבותי. (מתוך הספר "בריחים של שתיקה").
בעשור האחרון שינתה החברה הישראלית את יחסה אל ניצולי השואה מן הקצה אל הקצה ובדיון הציבורי שמוסיף להתנהל מופנית לעתים אצבע מאשימה כנגד מוסדות היישוב והמדינה, ואף כנגד החברה הישראלית, שלא ידעו כיצד לקלוט את הניצולים ולא גילו את הרגישות הנדרשת כלפיהם. מכל מקום, לא מעט מן הניצולים נושאים בלבם זיכרונות מן השנים שבהן חשו מנוכרים ובודדים.
 
בשנות הארבעים המאוחרות עוד לא ידעו האנשים כאן מה התחולל באירופה. העובדות כבר היו, פחות או יותר, ידועות, אבל ההטמעה איחרה לבוא. כיוון שלא הייתה, לא שיערו כי העולם נהפך על קרביו. האדם היהודי אינו עוד אותו אדם שהיה, התחושות אינן התחושות שהיו והמושגים לא אותם מושגים. בפינה זו של העולם הכל כאילו קפא בירקותו. כאן עוד השתמשו במושגים שהשתמשו לפני המלחמה, עוד האמינו בדגלים ונשאו אותם ברחובות. כמו בחיים, גם בספרות הכל כמו שהיה, זה היה נפלא, אבל מפחיד.
הישוב בארץ, שעה שנפגש עם הניצולים, היה קטן ורדוף ושרוי במצוקה. הציונות ניבאה את האסון וראתה עצמה צודקת בתחזיותיה. הישוב במצור עמד על נפשו ומחויב היה בראייה הירואית ואופטימית. מה שאירע באירופה נתפס כסיום של תקופה יהודית, שעל הריסותיה יקום היהודי החדש. הדבר התגלם במליצה הנדושה "השואה והתקומה". כל התנאים החיצוניים הללו מנעו, את ראיית האסון בממדיו הנכונים, בממדיו האנושיים.
הניצול לא בא ארצה ככלי ריק. הוא הביא עימו את כל הסבך של ההיסטוריה היהודית, את כל הטעויות של האמונות היהודיות, את סבך ההרגשות והסתירות, רצון עז להימלט מכל מה שהוא יהודי ובה בעת לדבוק בכל זכר יהודי, שאט נפש לאמונותיו האוניברסאליות, למארקסיזם על כל שלוחותיו, להתבוללות ובה בעת הוא היה כל אלה.
סקירת ספרות
פרק א'- מאפייני ניצולי השואה\שארית הפליטה

פרק א' – ניצולי השואה/שארית הפליטה מאפיינים:

המושג שארית הפליטה מקורו במקרא, בספר בראשית מ"ה, ז' נאמר:"לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה", בדברי הימים א,ד' מ"ג נאמר :"ויכו את שארית הפלטה לעמלק וישבו שם עד היום הזה". כבר בתחילת שנות ה-40 השתמשו במונח הזה כדי להגדיר את אלו שנותרו מיהדות אירופה, אבל לאחר מלחמת העולם השנייה המושג הפך לעובדה היסטורית. כלומר ,שארית הפליטה הוא מושג המתייחס לכלל הניצולים, מיהדות אירופה שסבלו  מהנאצים באופן ישיר ועקיף. רבים מהניצולים בחרו לעלות להשתקם בישראל (חנה יבלונקה , אחים זרים).
הביטוי המקראי "שארית הפליטה" לא באה לציין רק עובדה היסטורית ,אלא לרמוז על שליחות וייעוד היסטורי שהוטלו על שרידי השואה, למען המשך  קיום העם כולו (דוד שערי, יחודה של שארית הפליטה).
עדית זרטל מרחיבה את המושג ניצול, שמקורו בספרות התלמודית. ניצול הוא מי שחיי מעבר לסף, לגבול של החיים מי שממשיך לחיות אחרי "זמנו", אחרי מאורע שהיה אמור לשים קץ לחייו, אחרי בני אדם שהיא היה איתם, ואשר נספו ואינם עוד בחיים. הניצול במובן הזה הוא שריד שלא מעולם הזה, מי שהיה שם  בתוך הקטסטרופה וחזר, אך משהו מאד משמעותי ממנו נשאר שם. הניצולים נושאים איתם כעין אשמת עולם, כזאת שמטילים עליהם אחרים ,וכזאת שהם נוטלים על עצמם, על עצם היותם ניצולים במקום להיות מתים כמו כל השאר.
רבים מהניצולים חשים אשמה, על שנשארו בחיים ולא עזרו מספיק לאחרים. על הניצולים מוטל לשאת לעולם את נטל הזיכרון של האסון שאותו צלחו ואת זכרם של אלה שלא זכו לשרוד ולחזור משם. דויד רוסה, ניצול המחנות ואחד העדים הראשונים של יקום ההשמדה הנאצי, כתב בספרו ,"ימי מותנו" על התהליך הנמשך של מוות בתוך המחנה. מצב שבו גם המוות וגם החיים נמנעים מן האסירים: "המוות אינו משהו שכאילו רפרפנו על פניו, שהתחככנו בו שניצלנו ממנו, חיינו אותו, איננו ניצולים, אלא רוחות רפאים". ניצול מחנות הנאצים, הוא אפוא עד של משהו חדש לגמרי שהאנושות לא ידעה כמותו. הניצול חווה על גופו ויודע את אופן הפעולה של בית החרושת לייצור גופות שהיו המחנות הנאצים ,ומקומות נוספים בהם ניסו לשנות את הטבע האנושי בתוך המעבדות והניסויים הרפואיים. (עדית זרטל, האומה והמוות).
רוב הניצולים והמטען הרגשי שסחבו על גבם, הגיעו ארצה במהלך מלחמת העצמאות. היישוב היהודי היה טרוד ומגויס למלחמה ואילו העולים עם כל מטען הסבל שלהם לא מצאו נחת גם כשאר הגיעו למולדת החדשה. בשנים 1945-1948 הם נאלצו להשתתף במאבק על הקמת המדינה .
כאשר מדברים על ניצולי השואה, רבים נזכרים בעדויות של הניצולים במשפט אייכמן ומשפט דמיאניוק. משפטים אשר עוררו עניין רב בציבור, התרגשות והזדהות איתם כגיבורים טרגיים. ואולם לא כך היה הדבר כאשר הגיעו ניצולי השואה למדינת ישראל בשנותיה הראשונות. הישראלים הוותיקים כינו את ניצולי השואה בביטויים: פליטים, נידחים, עקורים, אבק אדם. ראוי לבדוק את המאפיינים של שארית הפליטה שהיגיעה מאירופה לישראל לפני שנתאר את היחס וקבלת הפנים שלה זכו בארץ.
ב-1948 עלו ארצה 118993 עולים, מתוכם ניצולי שואה 102498 כלומר 86%, כך גם בשנת 1949 עלו 95165 ניצולים מתוך 141608 כלומר 67%. בשנתיים הראשונות לקום המדינה 75% מהעולים היו, ניצולי שואה ניתן להבין שרוב העולים בתקופת מלחמת העצמאות הם משארית הפליטה. מדובר בעלייה מיוחדת אחרת, מצולקת עם משקעים וטראומה של השואה, אשר השאירה חותמת בנפשם של הניצולים. ב1950 48.8% היו ניצולים. החל משנת1951  חלה ירידה תלולה בחלקה של שארית הפליטה בעלייה הכללית: ב- 1951 היו הניצולים רק 14.6% ,בשנת 1956 11.5%. בשנת 1956 היו בישראל 1667,455 יהודים מהם 383056 ניצולי שואה. כלומר, כל יהודי רביעי שנמצא בארץ ב-1956 סבל מרדיפות הנאצים. (דוד שערי, יחודה של שארית ;הפליטה).
 
אסונם של הניצולים בא לידי ביטוי בנתוני הגיל. המספרים משקפים את חיסול הילדים היהודים בשואה ואת הפגיעות של הזקנים. מעניין לציין שהילדים בגיל 0-4 היו 40% מהעולים במחנות העקורים בגרמניה. ילדים שנולדו בסוף המלחמה עם נקודת אור לעתיד. מרבית העולים משארית הפליטה היו בגיל 15-59 ,כאשר 62% הם צעירים בגיל 15-29. הייתה זו אפוא עליית צעירים שמבחינת גילם היו פוטנציאל אנושי להתיישבות, ללחימה ולעשייה כלכלית.רק מעטים מניצולי השואה היו רווקים רובם היו נשואים. נראה שהנתון הזה משקף את הרצון להשתייכות, לתא משפחתי. אלו ששרדו היו בגיל הנשואים אשר מיהרו לשקם את חייהם ולמצוא בני זוג בסוף המלחמה ובמחנות העקורים. 80% מהמשפחות של ניצולי השואה היו חסרי ילדים או עם ילד אחד. ניתן להסביר זאת על ידי השעון הביולוגי של הנשים שרובם כבר היו בגיל שלא מאפשר עוד הריון. חלקן היו פגועות מהמלחמה ולכן לא יכלו ואחרים לא הרשו לעצמם להגדיל את המשפחה בתנאים הקשים בארץ בשנותיה הראשונות ,הן בשל המלחמה והן בשל המצב הכלכלי הקשה ששרר אחריה.
מבחינה מגדרית ,היו בניצולי השואה יותר גברים מנשים. גם נתון זה הוא חלק מתוצאות של
מכונת ההשמדה הנאצית. כאשר גברים היו יותר חזקים חלקם עבדו והצליחו לשרוד יותר מנשים.
מבחינת השכלה, ניצולי השואה היו בעלי איכויות להשתלב בעבודה, 97% מהם יודעי קרוא וכתוב. חלק מהניצולים לא הצליח לסיים ביה"ס בשל המלחמה. מבחינה מקצועית הם התמחו במקצועות כמו מלאכה ותעשיה, מנהל ופקידות וכן מקצועות חופשיים .כלומר מדובר באוכלוסייה תרבותית ומשכילה בדומה לאוכלוסייה הוותיקה בארץ, עובדה שהייתה אמורה להקל עליהם להשתלב בעבודה.
ניצולי השואה היו ברובם עירוניים, נחשבים כעלייה אורבנית שחייה מרוכזים סביב העיר. רובם גם המשיכו את דפוסי הפרנסה שהיו נהוגים בארצות המוצא. אחוז החקלאים נמוך ביותר בקרב שארית הפליטה ולכן רק מעטים התיישבו בקיבוצים. האם לאור הנתונים שהוצגו אודות שארית הפליטה זה הקל עליהם להשתלב מבחינה כלכלית? לא תמיד, על פי נתוני התעסוקה של השנים 1948-1954 נראה כי בעליית שארית הפליטה יש פחות מועסקים מאשר באוכלוסייה הכללית. אולם נתונים אלה קשורים גם בבעיות הכלכליות שנוצרו לאחר המלחמה ולתושבים הוותיקים היתה עליונות במקומות עבודה שהיו להם עוד לפני המלחמה. בהשוואה לעולים מאפריקה ואסיה, ניצולי השואה הצליחו להשתלב בתעסוקה טוב יותר בשל המיומנות המקצועית שלהם.
הנתונים באופן כללי כפי שבדקה חנה יבלונקה, מעידים על מגמת השתלבות חיובית ומהירה של עליית שארית הפליטה בכוח העבודה בארץ ישראל. כאשר בודקים את תנועת הירידה מהארץ בשנים הראשונות לקום המדינה, נראה כי עולי אירופה משארית הפליטה תופסים מקום מרכזי . מתוך היורדים מהארץ בין השנים 1946-1956 ,ניצולי השואה מהווים יותר מחצי 55.6% . ב1955 מינתה הנהלת הסוכנות היהודית ועדה שתחקור את בעיית היורדים, ומסקנתה: שני שליש מהיורדים היו מאירופה. הדברים משתקפים גם בתיעוד השוטף בהתכתבויות בין משרדי הממשלה השונים.
אחת המסקנות הייתה ,כי לחלק מהיורדים מלכתחילה לא הייתה כוונה להשתקע בארץ והיא שימשה כתחנת מעבר. בנוסף, חלק מהיורדים שאפו לאיחוד עם בני משפחתם המעטים, שנשארו באירופה או היגרו לארצות אחרות. לאור הנתונים שהוצגו ,לא ניתן לכנות את הניצולים בביטוי "אבק אדם" אולם אין ספק כי הפרופיל הקבוצתי של שארית הפליטה הושפע עמוקות בכל מרכיביו מהשואה (חנה יבלונקה, אחים זרים).
דוד שערי במאמרו, מתייחס לפן הרגשי והנפשי המאפיין את ניצולי השואה. בדיקות פסיכולוגיות שנעשו בניצולי השואה עוד ב-1946 בישרו על בריאות גופנית של הניצולים והופתעו מחוסנם הנפשי וכוח עמידתם במוראות המלחמה. אחוז גבוהה של ילודה במחנות העקורים, נתן חיזוק לרושם הכללי, של תהליך התחדשות מואצת הפוקד את שארית-הפליטה. מאידך ציינו הפסיכולוגים של הגוינט בשנת 1948 תסמונות מדאיגות יותר על מצבם הנפשי של הניצולים. החשדנות שעמדה לימינם וסייעה להצלתם בשנות הזוועה, הקשתה על תהליך מחודש של אינטגרציה. הם מציינים משקעים וצלקות נפשיות, חוסר שקט, קושי במאמץ ארוך ומרוכז, רגשות אשם כלפי יקירים וקרובים שהלכו למוות, התרכזות חולנית בעבר. בשנים הראשונות של המדינה הנאבקת על קיומה, לא נעשו בדיקות פסיכולוגיות לניצולים, אלא בתקופה מאוחרת יותר. כמו כן הניצולים נרתעו מפנייה לעזרה פסיכולוגית, מפני רתיעה מהעלאת בלהות העבר. וגם מפני שהם לא האמינו שבעיותיהם ניתנות לטיפול נפשי יעיל ("איש אינו יכול להחיות את המתים"). בשנים הראשונות שאחרי המלחמה רווחה הגישה האופטימית שההפרעות הנפשיות המופיעות אצל ניצולי השואה  ייעלמו בהדרגה, אבל המציאות שיקפה מצב אחר.
(דוד שערי, יחודה של שארית הפליטה).
פרק ב'- היחס אל ניצולי השואה בעשור הראשון

פרק ב'- היחס אל ניצולי השואה בעשור הראשון.

העבודה מתמקדת בטוח הזמן של העשור הראשון להקמת המדינה ואולם כאשר כותבים על היחס לניצולי השואה, יש להתייחס למפגש הראשון של הניצולים עם השליחים שהגיעו מארץ ישראל למחנות העקורים, בסוף המלחמה. לגבי מרבית בני הארץ בשנים שעד קום המדינה, עוצבה דמות שארית הפליטה מתוך דיווחים מהשליחים.
ראשוני הבאים מארץ ישראל לאירופה בשלהי המלחמה היו חיילי הבריגדה היהודית, אשר פעלו עם הצבא הבריטי. המפגש בינם לבין ניצולי המחנות היה חיזיון מרטיט לב. היו ששמעו לראשונה מה קרה לקרוביהם. הבאים מארץ ישראל השרו על הניצולים כמו קסם של תקווה ועידוד. הניצולים גוללו סיפורים מקפיאי דם. השליחים הרבו לדווח, עם הזמן נעלמו מהדוחות שלהם ההלם והחמלה התחלפו בנימה שלילית ,בלתי הוגנת בהתאם לציונות הסוציאליסטית שרווחה בתנועת העבודה.
השליחים לא דיווחו רק את מצבם של הניצולים ,הם שיקפו את מערכת הערכים של הממסד החברתי והפוליטי ששלח אותם, ואת ציפיותיהם משארית הפליטה.
תיאורי השליחים של הניצולים כללו ביטויים כמו: המון ערטילאי חסר פנים, "אבק אדם" "עדת קבצנים גדולה", מנוונת ומדולדלת מבחינה פיסית ונפשית, שקועה בשפל מוסרי. בתוך כך ציינו בתדהמה גדולה שרבים מבין הניצולים הזדרזו להקים משפחות והולידו ילדים.
פסיכולוגית שחקרה את בעיותיהם של הניצולים כינתה את ההתקשרויות "כנישואי ייאוש", רבים מהניצולים לא היו מאושרים, אך לא נפרדו כדי לשמור על תא משפחתי חדש במקום האחר שאבד. אינסטינקט החיים של העקורים ממש כמו השמדתם עורר בין השליחים מארץ ישראל זרות גדולה.
"בהתחלה חשבתי שהם חיות", סיפר אחד השליחים והסביר, היו משפחות שחיו חמישה-שישה זוגות בחדר אחד, כל חיי המין והכל ביחד, כי במחנות הם סבלו מאד ובשבילם היה זה טבעי.
זהו אם כך הדימוי הציבורי שהלך לפני שארית הפליטה בשנים שלפני הקמת המדינה, דיווחי השליחים הם שהכתיבו במידה רבה את היחס אליהם. ארץ ישראל חשה מחויבות מוסרית לגורלם. הכל ידעו שבלעדיהם אין סיכוי להגיע לעצמאות. יחד עם זאת לא הסתירו מהם שאין הם "החומר האנושי" האידאלי. אחד השליחים הזהיר כי 500 יהודים מהסוג שפגש באירופה יעשו את ארץ ישראל ל"בית משוגעים" אחד גדול. אחד השליחים שטיפל בעקורים אמר לבן גוריון, כי אם אכן יעלו 100 אלף מניצולי השואה הם יביאו חובן על הארץ: הוא תיאר אותם "כחלאה". בן גוריון השיב כי מוטב ש"החלאה" תשב בישראל. "תהיינה לנו צרות, הודה, אבל אלה צרות מיהודים".
ראשי הישוב שמעו את הדיווחים אודות שארית הפליטה ,מפי השליחים שחזרו מאירופה.
הרבה שליחים טענו כי יש ספק כבד אם ימצאו רבים מניצולי השואה שירצו לבנות את ביתם בארץ. שליחי הסוכנות היהודית, עוד ניסו גם אחרי המלחמה לעודד עליית "החומר אנושי" המועיל והרצוי לפי תפיסתם. בעיקר לקראת מלחמת העצמאות, נטו להעלות צעירים בעלי כושר קרבי. בשנות החמישים שוב הנהיגו לזמן מה "סלקציה" בה בחרו מועמדים לעלייה לפי קריטריונים מסוימים.החלום שהנחה את הישוב היהודי לפני השואה על חברה אידאלית שתיצור בהדרגה אדם חדש, ציוני-מת למעשה. השמדת היהודים כפתה עליהם את ההכרה שיש להביא מיד את כל מי שנותר בחיים. מבחינת הניצולים, מחנות העקורים קודם לעלייתם לישראל סייעה לרבים מהניצולים להתאושש גופנית. עד שהגיעו ארצה שוב לא היו אותם שלדים מהלכים.
(תום שגב, המיליון השביעי).
קליטה התיישבות ודיור לשארית הפליטה–
תחנתם הראשונה של אנשי שארית הפליטה בארץ הייתה בתי עולים או מחנות העולים, שהיו באחריות מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. בינואר 1949 היו רק 28,000 עולים במחנות העולים, כלומר רוב העולים הצליחו להסתדר בכוחות עצמם. כיצד הצליחו למצוא דיור בעיצומה של מלחמה? כמות גדולה של עולים כחמישית מגודל האוכלוסייה הקולטת. כנראה, שדווקא המלחמה זימנה תנאים שאפשר לנצל. חלק מהעולים נכנסו לבתים שנטשו התושבים הערבים בערים ובכפרים. כל זה התאפשר גם הודות למאפיין הקיבוצי של עולי שארית הפליטה: הידחקותם לכל פירצה שהייתה פתוחה לפניהם בחברה הישראלית. בשנים 1948-1949 זרמו לארץ עשרות אלפי עולים, שלא הוכנו עבורם מראש פתרונות דיור. זאת למרות שידעו מראש על בואם/כמותם/ומצבם לאחר אימת השואה, לכן הייתה התיישבותם במקומות פנויים בחזקת תהליך בלתי נמנע. תחילה התיישבו ניצולי השואה בערים הנטושות, שהיו בעבר ערים מעורבות שחיו בהם ערבים ויהודים, כמו טבריה, חיפה וצפת. הערים סיפקו פתרון דיור והייתה גם אסטרטגיה לחזק את האזורים הכבושים באוכלוסייה יהודית. העולים נכנסו לדירות של הערבים עם פחד גדול אך כאשר קיבלו גם רהיטים שנעזבו, הבינו שזה פתרון זמין. היו ניצולי השואה אשר פנו ביוזמתם, להתיישב בערים שהיו בעבר ערביות לחלוטין, כמו יפו, עכו, לוד. העולים החלו לזרום באופן בלתי מאורגן ליפו לדוגמא, כאשר הצבא מבקש לעצור זאת. "שם ביפו נוצרו שני מחנות לוחמים: חיילים לחוד ומשפחות העולים לחוד, האחד מביט על השני כעל שונאי ישראל. לא הייתה מידה של תכנון בכיוון העולים וחלוקתם למקומות" עד שדוד בן גוריון התערב כדי להסדיר את כמויות העולים שיוכלו לגור שם. אופן התערותה הקיבוצי של שארית הפליטה כלל את הערים הערביות, הייתה זאת בעיה  משום שהערים היו תחת ממשל צבאי. עובדה זו הקשתה על אפשרויות התכנון, בשל הצורך לתאם בין גורמים רבים שהיו קשורים: מושל צבאי ,אפוטרופוס של הרכוש הנטוש, הממשלה, הסוכנות היהודית וההסתדרות. נראה שרשויות המדינה לא הסבירו פנים לעולים ,לפיכך הם דאגו לעצמם. העולים פלשו לדירות על דעת עצמם. פלישות אלו סיכלו את התוכנית ליישוב באופן מאורגן, גרמו נזק לצבא, נזקים לרכוש, ביזה שוד וגניבות. חלק מהעולים הוצאו בכוח מהבתים והוחזרו לבתי עולים. הפלישות לא היו בעיה יחידה בתחום הדיור. רבים מהבתים היו רעועים, בבוא הגשמים התמוטטו על יושביהם היו אנשים שנפצעו. מהנדסים שהגיעו החליטו להרוס את הבתים ולהוציא את העולים. היו כאן בעיות חמורות של העדר תכנון מראש והעדר חלוקת סמכויות בין הגופים השונים, כנראה כי ניצולי השואה לא נקלטו בידי ארגון או גוף ממסדי, אלא חדרו בעצמם לכל פרצה אפשרית בחברה הישראלית. היתה זו "קליטה יחידנית" ברמת הפרט ולא ברמת הקבוצה. כל אחד האשים את השני. עולה אחד ,כתב ביוני 1949:"עברו כמה חודשים ואיש לא מתעניין לגורלנו".
תעסוקה ותרבות-מכיוון  שעולי שארית הפליטה היו מוטרדים בעיקר מעתידם האישי, והיו עסוקים בשיקום חייהם ובבניית משפחה, הייתה לחוסר התעסוקה השפעה מורלית קשה ביותר. בנוסף היו להם בעיות חינוך לא היו להם פעילויות תרבותיות ולא היה טיפול בנוער. בניגוד לבעיות ההתיישבות בערים הנטושות, את ההתיישבות בכפרים הנטושים ליוותה עמדה אוהדת ותומכת של השלטון. להתיישבות הזו נתנו העדפה כחלק מיישוב הארץ ,חיזוק אזורים דלי אוכלוסין ומתן תעסוקה לעולים ליצירת אורח חיים של ערכים, שיתוף ועזרה הדדית, קשר לקרקע המבוסס על עמל כפיים. תנועת המושבים לקחה את האחריות. היו מדריכים שעשו הסברה חקלאית עוד במחנות העולים. במוקד עמד העולה והתוכנית שניתנה לו היתה כבסיס לשיקומו האישי, לאחר כל מה שעבר עליו. עם תום מלחמת העצמאות הוקמו 37 יישוביים חקלאיים בכפרים הנטושים. ניצולי השואה בהתחלה התנגדו שהרי רבים מהם היו עירוניים באירופה, אך עם הזמן הם קיבלו את רעיון ההתיישבות החקלאית. חנה יבלונקה מציינת שבדוחות של ביקורים במושב העולים ,בלטה בהם מהירות הארגון העצמי של שארית הפליטה בכפרים הנטושים. מידה רבה של יוזמה, חריצות ועזרה הדדית. כל זאת התרחש בגלל שהם היו מרוחקים ודי מנותקים ממרכזי התיישבות אחרים. כמו כן העולים העדיפו לגור יחד עם עולים אחרים מאותה ארץ מוצא, זה מנע חיכוכים.
(חנה יבלונקה, אחים זרים).
 
האלם של שארית הפליטה והפער בינם לבין הארץ ישראלים-
ניצולי השואה הגיעו בעיצומה של מלחמת העצמאות, שהעלתה על נס מיתוסים של גבורה, לכן התפתח מקום של כבוד ללחימה בגטאות. בהתאם לאווירה נוצרה הפרדה בין ניצולי שואה לבין מי שהיו פרטיזנים ולוחמי הגטו. בתקופה זו נאלם כמעט לחלוטין קולה של שארית הפליטה. המלחמה דחקה כל נושא אחר. כל האנרגיות הפנו ללחימה הקשה מול ערביי ארץ ישראל ואלו שבאו לעזור להם מארצות ערב. שארית הפליטה שתקה לא סיפרה מפני שזוועות השואה היו שונים ממיתוס הגבורה שהתפתח בארץ. תהום עמוקה נפערה בתפיסת הגבורה בין הניצולים והיישוב בארץ ישראל. הערכה בארץ הייתה רק למי שעמד עם נשק מול האויב. רבים מהניצולים ראו ביכולת שלהם לשרוד אחרי התופת שעברו, סוג של גבורה. כך התפתחה החשיבה בארץ : היה ניגוד חד בתפיסה שלאלו שנלחמו בגטאות למול ההליכה למוות "כצאן לטבח". בארץ לא היו מסוגלים להבין את העמידה הרוחנית מול מכונת ההשמדה הנאצית.שהסיבה נעוצה לא רק במלחמת העצמאות, אלא גם בחוסר ידע באשר לאירועים הקשים תחת הכיבוש הנאצי. או מתוך חשש לשאול כדי לא לפגוע בניצולים.בסמוך לסיום מלחמת העולם ה-2 פרסם ניצול שואה בשם מארק דבורז'צקי בעיתון הקיבוץ "מבפנים" מאמר קורע לב, בשם :"אז איך נשארת בחיים". במאמרו כותב דבורז'צקי על עולמו הרוחני של הניצול על מרכיביו הקשים ביותר ובמיוחד את רגשי האשמה שליווהו: "דומה עלי כי דבק בי כתם אשר לא יימחה-זו חרפת הישארי בחיים שעה שכולם אינם, אינם" ניצול זה מייצג במידה מסוימת את תחושת האשמה שדבקה בניצולים שהגיעו לארץ- "אשמת הקורבן" יחד עם "הלכו כצאן לטבח למותם". ההנחה הייתה שאם היהודים לא היו הולכים מרצונם לטבח אי אפשר היה לרצוח כה רבים. התפרסמו עוד סיפורים ודרך המאמרים האלו הן לניצולים והן לבני הארץ היתה זו דרך להתמודד עם ממדיה העצומים של השואה שהלכו והתבררו. (חנה יבלונקה , אחים זרים).
הייתה בעייתיות בעיה של מסירה וקליטה בין הניצולים לבין הקולטים. במיוחד יש לציין את העדות של צביה לובטקין, ניצולת שואה, אשר סיפרה במשך 8 שעות בוועידת יגור של הקיבוץ המאוחד יוני 1946. כל משתתפי הועידה טענו שטולטלו מגלי ההדף. "זו היתה התוודעות של רבים לסיפור הנורא". עדות שחדרה לכל לכל השומעים המזועזעים. עם השנים התווספו עדויות נוספות  וכל עדות זיעזעה את השומעים אך נראה כאילו כל עדות מחקה את העדות הקודמת. כל עדות גרמה לזעזוע, שכל אחת מהן נחשבה לראשונה. פורת טוענת שהסיבות לכך קשורות במס דברים: מרווחי הזמן בין העדויות, שאלת האמון בדבריהם ובתוכן. אישה שהעידה על המאורעות, נשאלה בסיום דבריה בשקט, בצד האם אינה מגזימה ,היא נתנה סטירה לשואל ועזבה את המקום. כלומר תושבי מדינת ישראל הקשיבו לעדויות שארית הפליטה, אך לא היו מסוגלים להאמין ולתפוס את מימדי הזוועה, תוך קושי להתמודד עם המציאות שתיארו הניצולים. לא הייתה התייחסות רשמית של מוסדות הישוב/המדינה למחנות ההשמדה. התהליך שבו הפכו פיסות המידע מהעדויות לתמונה שלמה, החל עם סיום מלחמת העצמאות ונמשך למעשה עד היום. כאילו הייתה השואה כפי שמתאר אותה קובנר: "הר זיכרון נורא" שיש להתרחק ממנו כדי לראותו במלואו".
אנשי שארית הפליטה, בעצמם פעמים רבות הסתייגו מהדרך שבה ניסו לדובב אותם על עברם. בייחוד כעסו על השאלה שחזרה על עצמה :"איך נשארת בחיים?" הניצולים נפגעו וחשו את "אשמת הקורבן". "הייתה לי הרגשה שאני אשם שנשארתי בחיים" – כך מתאר שמחה רטהויזר מלוחמי גטו ורשה. רות בונדי ניצולת אושוויץ מתארת:" אבל חייבים לספר עד צאת הנשמה. אבל איש לא רצה לשמוע, רק סיפורים על בתי בובות מצאו אוזן קשבת, לכל שאר הזוועות, מי מסוגל להאזין? השומעים השפילו את עיניהם, כאילו ספרו להם דבר אישי מידי…. למדנו מהר: היה ישראלי בצאתך ואיש מחנות בביתך, וגם לא בביתך, למה להטיל מועקה על היקרים לך-אלא רק בלבך." נראה שרות בונדי סיכמה את הכל בדבריה. אנשי שארית הפליטה רצו לפתוח דף חדש בארץ ולהגן על הילדים מפני הסיפורים וזה תרם לחוסר רצונם לספר. בין הניצולים לבין תושבי הארץ היה מעט מאד אינטגרציה ועל כן ניצולים העדיפו גם להימצא בסביבת ניצולים אחרים. התחושה הייתה, שהפער שיצרה השואה בין אנשי מדינת ישראל לאנשי הגולה כאילו לא היתה ניתנת לגישור, בעשור הראשון. (חנה יבלונקה , אחים זרים).
 
השילוב החברתי
ברמה אידיאולוגית נתקבלו העולים בברכה. הם נתקבלו כאזרחים מן המניין בזכות יהדותם. התפיסה הייתה שיש להם זכות לחזור לארץ אבותיהם. בנוסף, גם המדינה נזקקה בדחיפות לעולים מסיבות פוליטיות ואסטרטגיות. המנהיגים לא הפסיקו להסביר את חשיבותה של העלייה ואת היותה בראש סולם העדיפויות. רוב הציבור תמך בעלייה בלתי מוגבלת בגלל סדרי העדיפות הלאומיים. ואולם בחיי היום יום הייתה התעניינות מועטה בלבד בעליה, בממדים שלה, ולא היה ממש אכפת למצוקות ורגישויות של העולים.
לכן תהליך הקליטה הפך להיות באחריותה של שכבת הפקידות. רוב הציבור לא גילה עניין לשילובם החברתי, או מעורבות במתרחש. שר החינוך בן ציון דינור, הגדיר את המצב: "הטמפרטורה החברתית כלפי קליטתה של העלייה היא די נמוכה…דומה שיכולת הקליטה שלנו בשטח הנפשי ירדה" הפקידים הקולטים היו בד"כ, משכבה יותר מבוססת, עובדה שהגבירה את רגשי הנחיתות של העולים. בנובמבר 1948 כתב בן גוריון ביומנו: "מצד הפקידות יש אדישות-אין יחס. הדבר נעשה בלי לב".
מגורים משותפים, שפה. המקום היחיד שבו התחברו היה השירות הצבאי. עם בואם של הניצולים לארץ כינו אותם בביטוים שלא מעידים על רצון לקרבה או אינטגרציה: הנידחים, פליטים, חומר אנושי,אלמנט ,אבק אדם. כל אלה מושגים מנוכרים, המוניים קולקטיביים הנובעים מהמציאות המסכמת את יחסה של החברה הישראלית ומנהיגיה אל שארית הפליטה.
אחת מתוצאות הלוואי של אופן הקליטה הזה, הוא מספרם הרב של האירגונים שהקימו ניצולי השואה: אירגון הפרטיזנים, אסירי מחנות, ארגון הנכים, אירגון יוצאי ברגן בלזן, אירגון רופאים שרידי שואה ועוד…. התארגנות על רקע טראומה משותפת של השואה.(חנה יבלונקה, אחים זרים).
​
מהשואה למלחמה
הרעיון לגייס לגייס את שארית הפליטה לכוח לוחם בארץ ישראל היתה יוזמה של נחום שדמי מפקד ההגנה באירופה, עוד לפני שפרצה המלחמה. ולכן גויסו לוחמים עוד בהיותם במחנות העקורים. הם קיבלו אימונים והדרכה, הרצאות בנושא הציונות ועוד בתחילת 1848 עוד לא הורגש במחסור בלוחמים, לעומת זאת העלו שיקולים הקשורים להסתגלות העולים. בהמשך לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, היה צורך לשנות את שיטת הלחימה ולכן היה מאד נוח להשתמש ביחידות הגח"ל (גיוס חוץ לארץ) שהיו כבר קצת מאומנים. בסוף שנת 1948 היה הגח"ל כשליש מהכוח הקרבי של צה"ל. יש כאלה שטענו "פרשת התנדבותה של שארית הפליטה למלחמת השיחרור היא אולי הפרשה הנהדרת ביותר בתולדות שארית הפליטה" ואילו מהצד של ניצולי השואה המגויסים היו לא מעט בעיות. הם הוכנסו לפעולה קרבית בלי אימון מתאים, היתה בניהם התמרמרות רבה, כי לא סיפקו להם מספיק ידע על התנאים בארץ, ולא על שירותי סעד. הנושאים שהכי הטרידו אותם היו ענייני משפחה, בעיות של בדידות וחיפוש קרובי משפחה, בעיות כלכליות, ודיור. כמו כן היה איחור בתכנון קליטת העולים המגויסים. צורכי המלחמה וחוסר בכוח אדם דחו את הצורך לתכנון מערך קליטה והעולים מצאו את עצמם חודשים ארוכים ללא עשייה. לזה יש להוסיף האיחור בקליטת השפה של הניצולים מה שהרחיק אותם ופגם ביחסים הבין אישיים מול הנוער הישראלי. לעיתים הם זכו ליחס משפיל ממפקדים, יחס שהזכיר להם את יחס הגרמנים.
הם לא הספיקו להיקלט היטב, חלקם נשלח היישר לצבא לפני שהסתדר בעבודה ובמגורים.
אפשר להגיד כי ביצירת מיתוס הגבורה של מלחמת העצמאות היה מקום לשואה רק בכל הנוגע למרד הגטאות ולחימת הפרטיזנים. מלחמת העצמאות נתפסה קודם כל כמלחמתו של הנוער בארץ ישראל אשר בתוכו השתלבו ניצולי השואה.
 
החקיקה בנושאי השואה והחותם הציבורי
שנות החמישים התקיים ריבוי בחקיקה של נושאים הקשורים לשואה. החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם בשנת  1950 משקף את יחסה של החברה הישראלית לשואה גם מהבחינה הפוליטית. בשנות החמישים נלוו כמעט לכל האירועים שנערכו לזכר השואה ולקורבנות שלה מחלוקות פוליטיות רבות. בעשור הראשון עד משפט אייכמן הועמדו לדין לא נאצים ,אלא עוזריהם, רובם היו יהודים. גם מבחינה משפטית יחס החברה הישראלית לשואה בשנות החמישים התאפיין במיקוד האשמה בקורבן ולא ברוצח. לדוגמא: במשפט קסטנר בשנת 1954 שהיה חלק מהדינמיקה אז בארץ – או שאתה גיבור לוחם במרד או בפרטיזנים או שאתה משתף פעולה כמו היודנראט. גם הביטוי: "כצאן לטבח" שהיה שגור באותה עת, היתה חבויה אצבע מאשימה. לפיכך החוק לעשיית הדין בנאצים ועוזריהם השתלב במגמה של האשמת הקורבן. על פי חוק זה הועמדו לדין עשרות יהודים ואף לא נאצי אחד.
בנושאים משפטיים מהותיים ובולטים לקחו חלק ניצולי השואה, כך גם בוויכוח על הסכם השילומים בשנת 1952. ובשנת 1953 בוויכוח על חוק יום הזיכרון השואה והגבורה. הקמת יד ושם ,משפט קסטנר, חוק נכי המלחמה בנאצים 1954. במשך כל העשור התקיימו דיונים וויכוחים על הנצחת השואה וגיבוש הזיכרון בכל זאת לשארית הפליטה היה חלק משמעותי.
חוק יום הזיכרון התקבל בכנסת בשנת 1959, והפיכתו ליום זיכרון ממלכתי, מנעה תהליך שממנו חששו ניצולים רבים, הם חששו מפירוק זיכרון השואה. היה בזה מיסודו של תהליך ההשתלבות של נושא השואה במרכיבי האתוס הלאומי. תהליך שילך ויהפוך דומיננטי מראשית שנות השישים עם הבאתו לארץ ומשפטו של אדולף אייכמן.
פרק ג'- משפט אייכמן כנקודת מפנה

פרק ג': משפט אייכמן כנקודת מפנה

בשעות הערב ב-11.5.1960 נתפס האיש ששמו נקרא בפי שכניו בבואנוס איירס, ריקרדו קלמנט. די מהר הוא הודה בשמו האמיתי אדולף אייכמן, הוא הובא למשפט בישראל על ידי סוכני המוסד. היסוד החוקי למשפטו של אייכמן הונח כעשר שנים לפני תפיסתו "החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם "חוק אשר לניצולים היה תפקיד מכריע בהוצאתו. המשפט נפתח באפריל 1961 כשנה לאחר שאייכמן הובא לישראל. בכתב האישום נאמר "שביחד עם אחרים גרם להריגת מיליוני יהודים". אייכמן ישב בתוך תא זכוכית משוריינת כדי להגן על חייו. לראשונה בישראל הותר להציב מצלמות טלוויזיה במשפט, שאף עבר מבית המשפט לאולם גדול יותר שיוכל להכיל את הכתבים.
600 עיתונאים הגיעו מחו"ל לסקר את האירוע. האוזנר התובע פתח את המשפט באופן מרשים ומרגש "אין אני עומד יחידי, עמדי ניצבים. שישה מיליון קטגורים. דמם זועק, אך קולם לא יישמע.." יותר ממאה עדים עלו להשמיע את סיפורם האישי, חלקם בכו, רעדו ואף התעלפו תוך כדי מתן העדות. שלב הטיעונים היה כארבעה חודשים עד אוגוסט. פסק הדין ניתן בדצמבר, והיה יבש ותמציתי. אייכמן הורשע בפשעים נגד העם היהודי ובפשעים נגד האנושות ונגזר עליו עונש מוות.(תום שגב, "המליון השביעי").
משפט אייכמן כנקודת מפנה ביחס לניצולים:
היסטוריונים, רבים חשו במלוא כובדו של החותם הציבורי שהותיר משפט אייכמן. רבים ראו במשפט נקודת מפנה שפתחה את ההתעלמות וסגור לבה של החברה הישראלית אל הניצולים, אל סיפורם ואל העולם הרוחני והתרבותי שהותירו מאחור. משפט אייכמן בראשית שנות השישים היווה נקודת מפנה. הציבור כולו הקשיב למשפט, שקיבל כיסוי רחב בתקשורת ברדיו ובעיתונות. גם המחקרים בנושא קיבלו תנופה ורבים החלו לכתוב את דעתם וניתוחם של האירועים שהתרחשו בשואה. הספקות לגבי הביטוי "כצאן לטבח" החלו לכרסם בעיני העם.
אפילו באוניברסיטאות החלו ללמד את נושא השואה. כלומר, עד לשנות השישים השישים נשמר ,גם מצד הניצולים שנשאו את הטראומות וגם מצד צמרת החברה הישראלית – "אלם עצור" על השואה, כלומר, לא דיברו עליה ולא הבינו אותה ולכן העדיפו לשתוק ולא לדבר על המשמעות ההיסטורית וחוסר הבנה של סבל הניצולים. עם המשפט המתמשך של אייכמן חל מפנה בחברה הישראלית, ובאופן מיוחד בדור הצעיר, מאמץ לשמוע,להפנים, את כל מה שהתרחש בשואה והמשמעות של האירוע המזעזע הזה. היה מאמץ של נסיון להחדיר את נושא השואה והפנמתה  כאחד ממרכיבי היסוד של תולדות העם בימינו, בייחוד בהבנת משמעותה הציונית של מדינת
 
ישראל. גם היצירות הספרותיות של ניצולי השואה, שפורסמו החל משנות השישים קירבו את הנוער הישראלי להבנת העולם הפנימי הכאוב של הניצולים.
( דוד שערי, ייחודה של שארית הפליטה").
משפט אייכמן לא היה רק המשפט הראשון שבו הועמד לדין בפעם הראשונה "נאצי" ולא "עוזר". היתה זאת גם הפעם הראשונה שבה ישב על ספסל הנאשמים הרוצח עצמו "האקספדיטור הגדול של המוות". לראשונה הייתה החברה הישראלית מסוגלת להתמודד גם עם הרשע וגם עם מה שעולל לקורבנותיו. הושבת אייכמן הרוצח כל כיסא הנאשם, העניקה לגיטימציה לקורבנות השואה, שהחלו להשתחרר מהאשמת הקורבנות, הביאה לאמפטיה בקרב אנשי היישוב בארץ למצוקה ולחרדה של ניצולי השואה. הביטוי העיקרי להענקת הלגיטימציה לניצולי השואה, היה כאשר הציבור הישראלי החל להאזין ולקבל את כל העדויות שנשמעו (מיותר ממאה עדים), כאשר רוב העדים היו אנשים רגילים ולא גיבורים מיוחדים או משתפי פעולה. יש להבין כי משפט אייכמן היה התיקון לפרשת קסטנר,מפגן כוח של ישראל החדשה האחרת, המעמידה לדין פושע נאצי ולא קורבנות יהודים בעוון פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
 
"פרשת קסטנר": היה יהודי ממוצא הונגרי, פקיד בכיר במשרד המסחר והתעשייה ומועמד מטעם מפא"י לכנסת ה-2. ב-1953 הואשם קסטנר ע"י מלכיאל גרינוולד בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה בזמן מלחה"ע השנייה; בהסתרת דבר סכנת ההשמדה מיהודי הונגריה על מנת להציל כ-1,700 יהודים "מיוחסים", ביניהם קרוביו וחבריו, שהותר להם לעזוב את בודפסט לשווייץ; ובסיוע להצלת הפושע הנאצי קורט בכר ע"י מתן עדות לטובתו במשפטי נירנברג.קסטנר הגיש תביעת דיבה נגד גרינוולד.ביוני 1955 קבע שופט בית-המשפט המחוזי בנימין הלוי (שאף הוא, כמו תמיר, נהיה לאחר מכן חבר כנסת) בפסק הדין, כי ההאשמות שהועלו ע"י גרינוולד נגד קסטנר בדבר שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים הוכחו, וכי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן". הוא גם מצא כי קסטנר מסר עדות שקר מטעם הסוכנות היהודית במשפטו של קורט בכר בנירנברג. תומכיו של קסטנר טענו כי למעשה הוא היה גיבור, אשר למרות כל הסיכונים האוביקטיבים והקשיים הרגשיים, שהיו כרוכים במגעים עם נאצים כמו אדולף אייכמן, עשה כמיטב יכולתו להציל מספר רב ככל האפשר של יהודים
.הפרשה כולה מוסיפה להוות נושא מחלוקת בישראל, וסביבה נכתבו מחזות ואין ספור ספרים ומאמרים. ב-4 במרס 1957 נורה קסטנר בידי צעיר לאומני קיצוני ומת מפצעיו. רצח זה נחשב לרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל.(ויקיפדיה: פרשת קסטנר).
 
המשפט העמיד לדין בישראל לפי "חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם", אייכמן נאצי יחיד הועמד לדין אחרי שורה של יהודים ניצולי שואה, היה אחד המאורעות החשובים בתודות המדינה וחלק מעיצוב זיכרון השואה גם בעולם הנאור. כמו כן, האירוע החל עידן של קריאה ביקורתית של אירועי השואה והתנהגותם של בני אדם בארץ ובעולם.
האישה שהשפיעה על הדיונים והשפעות של משפט אייכמן הייתה, חנה ארנדט, פילוסופית יהודייה ממוצא גרמני, שכתבה על משפט אייכמן סדרה של מאמרים בשבועון New Yorker. המאמרים והספר חוללו מיד עם צאתם לאור ויכוח עצום שנמשך כל שנות השישים באירופה, ארה"ב ובישראל, משום שארנדט כתבה על שיתוף הפעולה של היודנראט שבגללו הצליחו הנאצים.
חנה יבלונקה טוענת, משפט אייכמן סימן צומת דרכים מכריע בהשתלבותם של הניצולים בחברה הישראלית. המשפט היה חלק מדרכה של החברה הישראלית לומר לניצולים ,אתם עכשיו חלק בלתי נפרד מתרבותנו. יבלונקה בשונה מהחוקרים האחרים טוענת שהמשפט לא היה ראשיתו של תהליך המפנה, אלא שיאו של המפנה. ראשית המפנה לדעתה היה בחקיקת יום הזיכרון לשואה ולגבורה 1959, כאשר הניצולים התארגנו למאבק ציבורי לשם ביסוס והבנת נושא השואה בישראל, והשיא היה- במשפט עצמו. כאשר אירגוני הניצולים דאגו להביא את העדים.
(חנה יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן).
המשפט הביא מפנה ביחס לניצולים גם מבחינת בריאות הנפש. בסוף המשפט החלו לבדוק את הניצולים שהגיעו למוסדות לחולי נפש. הם בדקו ושאלו האם היו במחנה ריכוז וכמה זמן. והתחילו להבין הקשר לצלקות הנפשיות שחוללה השואה. המשפט הביא לחשבון נפש בציבור בישראל, לגבי אופן הקליטה לא מתחשב והלא מקצועי של הניצולים ואחריותם של הישראלים הוותיקים בקליטה של הניצולים. חיים גורי כתב: "כל עדות עולה ונכפלת בעדות האחרת וצוברת כוח מדהים בהישענה על שכנותיה… דומה כי ישבנו שבעה עם כל אחת מהן,… ורבים בקהל לא יכלו לעצור את בכיים  מעוצמת הצער….יצאנו החוצה וידינו על ראשינו…האם יכולים היינו לתת לאנשים אלה יותר ממה שנתנו להם?"
המחשבה המוטעית של החברה הקולטת, שהשואה נשארה בחיי הניצולים כזיכרון עמום ,באה לידי ביטוי בעדויות במשפט. כי בעשור הראשון שארית הפליטה יצרה לעצמה מסך הגנה למה שהתרחש בנפשם פנימה. היה פער עמוק בין עולמם הפרטי והציבורי. מצוקתם של הניצולים באה לידי ביטוי גם בשיעור המתאבדים בשנים 1962-1966 64% מהם יוצאי אירופה ומחצית מהמתאבדים ניצולים ?"
באחד העיתונים נכתב בעיתון על מצוקת השורדים :"האפשרות שהאיש שאנו מתחככים בו אוטובוס וברחוב ובכל מקום אחר הוא אחד מאלה, שנפשם נפצעה שם, מחייבת אותנו באופן מיוחד ליחס של סובלנות והבנה כלפי הזולת, כי מי יודע מה עמוק הפצע בנפשו". המשפט הציף את המשקעים אצל הניצולים. ראש שרותי בריאות הנפש באותה תקופה, מציין כי המשפט גרם למשבר חמור בקרב יוצאי המחנות, הם סובלים מדיכאון נפשי עמוק, מנדודי שינה ומסיוטי בלהות. למרות זאת, המומחים סברו שלמרות הכל למשפט היתה השפעה מבורכת על הניצולים.חוקרים רבים אמרו שמשפט אייכמן הוא נקודת מפנה ביחסה של החברה הישראלית לזיכרון השואה ולניצולים. במשפט נוצר המפגש שבין השואה והקמת מדינת ישראל, בין שואה ותקומה.
(חנה יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן).
בזכות המשפט, השואה הפכה ענין של כל עם ישראל ולא רק של הניצולים. לפני המשפט הרעיון של שלילת האירועים בגולה ,השפיע על היחס לניצולים בארץ. דימוי של היהודי הגלותי כחוש בגופו ונפשו, מול העברי הבריא והחזק. זה הביא לניכור כלפי הניצולים. התוצאה של כל אלה, כונתה "השתיקה הגדולה" הדחקת השואה בתודעה הישראלית. שתיקה זו נסדקה אחרי המשפט.המשפט הוליד הזדהות גוברת עם קורבנות השואה ,סיפורם ועברם. היפתחות החברה הישראלית לניצולים הולידה אמפטיה ויחס של הבנה, הזדהות וחמלה כלפי הניצולים. (חנה יבלונקה, "משפט אייכמן והישראלים: מקץ 40 שנה")
חשיבותו של משפט אייכמן היתה בעשיית שינוי משמעותי בחברה הישראלית בכלל וכלפי הניצולים בפרט. 16 שנים לאחר סיום מלחמת העולם ובואם של מאות אלפי ניצולים, סופר לראשונה באופן מסודר ומאורגן סיפורם, שהפך ממידע להפנמת הידיעה. אמפטיה לניצולים, חשבון נפש שלחברה הקולטת את שארית הפליטה, והגשר שיצרו הניצולים לקהילה היהודית בגולה שנכחדה.
משפט אייכמן השפיע בשני מישורים בולטים-הרחבת הידע על השואה והיחס לניצולים. היו ניצולים שסיפרו עוד לפני המשפט ,אבל נראה כאילו דבריהם לא נתפסו וחדרו את השריון של החברה הישראלית. המשפט שיחרר את העוצמה של "כעת אני מבין ותופס", המשמעות הלאומית של השואה בהיסטוריה של העם היהודי.
הכתיבה העיתונאית והספרותית הייתה משופעת טקסטים רגשניים בתיאור ניצולי השואה. המשפט חולל הזדהות עם הקורבנות ודחק את הביקורת נגדם. "משפט אייכמן היה חוויה מאחדת ומטהרת.. היה הקתרזיס שבאמצעותו נחלצו מאות הקלון של שנות ה-50, שהוטבע במצחו של הציבור היהודי".
בנוסף, החלה הרחבת לימודי השואה באוניברסיטאות ובמערכת החינוך. החלו לצאת משלחות נוער לפולין. בקרב הניצולים הייתה עלייה גדולה במס' מבקשי השילומים מגרמניה. המשפט נתן לגיטימציה לסבל של הניצולים. ובעם הראשונה – זיכרון השואה הונצח בספרות, באומנות ,בתאטרון, ואף תרם לרוח הלחימה במלחמת ששת הימים , שלא עוד ישראל תפול !!!.
 
למרות הסכם השילומים, מאמר שבדק את מצבם  של ניצולי השואה בשנת כשהמדינה בת 58 מביא תמונה עגומה:
80,000 יהודים – קורבנות שואה בישראל נידונים למצב בו הם חיים בעוני, בדידות, הם מלאי טינה ויאוש. הקמת המדינה היהודית – היא נגזרת ישירה של השמדה המונית של שישה מיליון יהודים באירופה. ואיך מתייחסים אליהם?
אפילו לשלטונות הגרמניים לא צריך להביא אישורים רפואיים להקצות פיצוי לקשישים ניצולי שואה, אך מדינת ישראל ממשיכה להשפיל את כבודו של יהודים שניצלו ומעכבת תשלומים בתירוצים שונים. "מומחים אומרים: היום בכל רחבי העולם יש רק שתי מדינות בעקביות – במשך יותר מחצי מאה – התחמקות תשלום פיצויים לקורבנות הנאציזם: ישראל ושוויץ"נכון לכתיבת המאמר האוכלוסייה היהודית הייתה כשישה מיליון. והטענה היא ש"אם ב -58 השנים הריבונות של מדינת מקלט האומה היהודית היחידה בעולם לא להפגין חמלה כלפי אזרחיה שחוו גיהנום לוהט והביט למוות בעיניים"…, אז, הנה, זה שבר של ציון. (מוסריות השואה- תורגם מהשפה הרוסית).

פרק ד': קול אישי- יהודי צפון-אפריקה בשואה- טוניס.

במסגרת תכנית "הפתרון הסופי", לא חפצו הנאצים רק בהשמדת היהודים המצויים באירופה, אלא גם, למעשה, בחיסול כל העם היהודי בכל תפוצותיו.
תכנית "הפתרון הסופי" שאפה לחסל גם את יהודי צפון אפריקה, היהודים במדינות שהיו תחת חסות צרפת קיוו בראשית המלחמה לקבל את הגנתה. לאחר תבוסת צרפת ב- 1940 וביסוס משטר וישי, החמיר מצב היהודים.
לאחר נפילת צרפת בשנת 1940 שלטון וישי ביטל את אזרחות היהודים והטיל עליהם את ההגבלות שחלו על יהודי צרפת (אסר עליהם לעבוד עבור הממשלה, להיות בנקאים, מורים ותלמידים, כמו כן הוגבל מספר היהודים שאושרו לעבוד במקצועות חופשיים). ב-1941 אף הוחרם רכוש היהודים.
הפגיעה ביהודי טוניס הייתה קשה, בגלל מעמדם הגבוה בחברה קודם לכן. ב-1941 הצטרפו יהודים למחתרת האנטי-נאצית. יהודים רבים נתפסו ונשלחו למחנות עבודה או הוצאו להורג. היודנראטים נדרשו לסייע בהכנת משלוחים להשמדה.
הנאצים הקימו יודנראט מקומי, לקחו בני ערובה, החרימו את רכוש היהודים והטילו על הקהילה עונשים כספיים כבדים. הקהילה נדרשה לספק את צורכי הצבא הגרמני, ובית-הכנסת בבירה תוניס הפך למחסן גרמני. היהודים סומנו בטלאי הצהוב, 4,000 יהודים נשלחו למחנות ריכוז בתוניסיה ומעטים גם נשלחו למחנות ההשמדה. יהודים רבים נורו למוות בבתיהם, הומתו בצעדות מוות, רעב, מחלות והפצצות. תוניסיה שוחררה על ידי בנות הברית במאי 1943, והושם קץ לרדיפת היהודים.
העבודה מוקדשת לזכרו של סבי פנחס ירחי שידע  על בשרו את זוועות השלטון הנאצי בטוניס, עבד במחנות העבודה והיה ברשימת הנשלחים למחנות ההשמדה.
בעדות ביד ושם מפי סבי מתואר הסיפור בו ריחם עליו אחד הנאצים ושלח אותו באותו יום למחנה עבודה והיציל אותו ממחנה ההשמדה.
לאחר המלחמה עולה סבי לארץ ישראל כשהוא פצוע נפשית ורוחנית והרצון היה רק לעלות לארץ. בארץ הוא נקלט במחנות עליה גר באוהלים  ויודע רעב, קור, ועוני מהו.
הקהילה לא מקבלת אותם ולא מבינה את המצוקות שלהם. הוא עובד בעבודת כפיים קשה אך סיפור חייו לא מסופר. אף אחד מששת ילדיו לא שמעו בבגרותם על הזוועות בטוניס.
הייתה הרגשה כפי שנכתב במאמר המתורגם מרוסית: היה לעג לקרבנות הנאציזם – עולים מצפון אפריקה. מדינת ישראל עדיין לא הכירה בזכותם של העולים מתוניסיה, אשר במהלך מלחמת העולם השנייה, נשארו להירקב במחנות העבודה." וירטואוז מדינה מתפעל תאריכי המסמכים המאשרים את העובדה של רדיפת הקשישים "התוניסאים" המדינה לא היכרה בהם. אין ניירות …לרובם היו רק פצעים – הן פיזית והן נפשית." במהלך השנים, נמשכו תהליכים משפטיים לניצולים מתוניסיה, אבל רוב התביעות הייצוגיות הישנות נדחו בקרירות. הסיבה העיקרית – שיקולים תקציביים. (מוסריות השואה- תורגם מהשפה הרוסית)
גם סבי בשנות התשעים המאוחרות זכה סבי להכרה בשואה שלו. רק כאשר החלו הסיפורים על אודות השואה בקרב יהדות צפון אפריקה וכתיבת עדויות ביד ושם כחלק בתכנית "לכל איש יש שם" (שהייתה לטענתו של סבי " משויכת רק ליהדות אירופה ולכן לא טיפלו כמעט בכלל ביוצאי צפון אפריקה בשנים שלאחר המלחמה").
דודתי יעל הווארד כתבה עליו:
"אבי פנחס ירחי זכרו לברכה נפטר לפני כשנתיים היה אדם ואבא טוב וצנוע עלה לארץ לאחר המלחמה. התחתן ועבד קשה כל חייו לגדל 6 ילדים . היה אדם סגור שמעולם לא שמענו ממנו על שעבר עליו בילדותו ובנערותו עד כשנה לפני מותו שאלתי אותו על ילדותו ואז סיפר לי את סיפורו במלחה'ע ה 2 היה כבן 14 כשהגרמנים נכנסו לטוניס הוא נלקח לעבודות פרך בתחילה על אניות הגרמנים מורעב ומוכה היה קופץ לים תופס דגים במו ידיו להשביע את רעבונו . אחר העבידו אותו בפרדסים מזריחה עד שקיעה ללא מזון ושתייה. יום אחד הוא נתפס אוכל תפוז על עץ קבוצה של קצינים גרמנים הכו אותו כמעט למוות ואז אחד מהקצינים שרק צפה מהצד הפסיקם ואמר תנו לי אותו אקח אותו חזרה למחנה והעניש אותו הוא צעד עם אבי הרחק מחבורת הגרמנים וכשהיה במרחק בטוח אמר לאבי ילד רוץ ברח לך והצל נפשך אבי ההמום רץ כל עוד כוחו ברגליו וניצל אחרי כ20 חודשים בעבודות הכפייה .אחרי הניצחון על הגרמנים צפה אבי במצעד הניצחון של הצבא האנגלי ואת מי הוא רואה צועד עם האנגלים את הקצין הגרמני שהציל את חייו הוא צעק אליו וניפנף בידיו הקצין הביט בו חייך קרץ אליו והמשיך לצעוד . התברר שהוא היה מרגל לטובת האנגלים זה סיפורו של אבי האם עוד מישהו מכם הקוראים שמע על המרגל האנגלי הזה אבי סיפר שנודע לו שהוא הציל עוד כמה ילדים כמוהו."
 

פנחס ירחי ז"ל, נולד בטוניסיה בשנת 1925 ונפטר בשנת 2002.

סבי היה נצר למשפחת רבנים. הוא נכדו של ניסים ירחי שהיה רב ראשי ודיין בטוניס. 

פרק ד'- קול אישי
סבי פנחס היה בן 77 במותו.

אזכור אותו לעד.

יהי זכרו ברוך.

סיכום ומסקנות

בעבודה זו תיארתי את המפגש בין העולים הניצולים (שארית הפליטה), לבין הישוב בארץ ישראל.  מתוך העבודה עולות מסקנות מורכבות ולא פשוטות.
ניסיתי לענות על השאלות:
  • מהם המאפיינים הייחודיים לניצולי השואה שזכו גם לכינוי "שארית הפליטה"?
  • מה היה היחס של היישוב היהודי אל שארית הפליטה?
  • מה היו הבעיות בקליטת הניצולים בתחום הדיור, ההתיישבות?
  • מדוע  הפך משפט אייכמן – לנקודת מפנה ביחס אל הניצולים?
​
מאות אלפי ניצולים הגיעו לארץ לאחר תלאות נוראיים תחת הכיבוש הנאצי. למזלם הרע בארץ ישראל באותם השנים נלחמו היהודים במלחמת העצמאות של להיות או לא להיות. מלחמה של מעטים מול רבים, מלחמה שגבתה מחיר יקר באבדות. למציאות שכזאת, עולים ניצולי התופת של השואה.
מדינת ישראל העמידה את מלחמת העצמאות בראש סדרי העדיפויות. מי שקבע וביטא בחריפות את סדר העדיפות הלאומי היה בן גוריון: :"לדאבוני אין ביכולתי-בימים אלה, פחות מאשר בזמן אחר-לטפל בקליטת העולים" (חנה יבלונקה , אחים זרים).
לעולים היו בעיות דיור, פרנסה ועבודה, מצוקות תרבות וחינוך. הם דיברו יידיש ולקח להם זמן ללימוד את העברית מה שתרם לריחוק מהחברה הישראלית. בראשית המדינה לא היתה מדיניות קליטה מסודרת, החלו לעבד תוכניות קליטה רק ב1949. יחס הראשיות והחברה הישראלית בעשור הראשון לניצולי השואה היה קר ומנוכר, לניצולים נוצרו קשיים בכל תחומי החיים.
מיתוס הגבורה שצמח במלחמה גרמה בציבור הישראלי לתת כבוד רק לאותם ניצולים אשר נלחמו במרד הגטו או הצטרפו ללחימה (פרטיזנים), שאר הניצולים שכל שנות המלחמה נלחמו לשרוד בחיים לא קיבלו אמפתיה לסבל שלהם ולכן העדיפו לשתוק. החברה הישראלית האשימה את הקורבן ולא את הרוצח.
אצל מרבית הניצולים, הפכה השואה לחוויה אישית, קבורה בתוך הנפש, אך חסרת עניין לציבור. הביטויים כלפי ניצולי השואה בשנים הראשונות משקפים היטב את יחס החברה אליהם: פליטים, אבק אדם, עקורים, ועוד' בהרבה מקרים הם הצליחו להסתדר לבד במגורים שהערבים נטשו במלחמה. רבבות ניצולים בחרו לשקם את חייהם במדינת ישראל ולמרות מה שעבר עליהם נטלו חלק מרכזי במאבק על התקומה.
הניצולים חשו מתוסכלים בשנים אלו, חשו בושה, אשמה וייאוש כאשר כינו אותם כמי "שהלך כצאן לטבח". ניצולי השואה ייחלו להגיע לארץ האבות, שהוא מקום מבטחים עבורם. ואולם תהום הפרידה בין החלום לבין המציאות בארץ. חוסר האינטגרציה בדיור, הקשתה עליהם להשתלב בחברה הישראלית, רוב הניצולים העדיפו לגור יחד עם ניצולים אחרים מאותה ארץ.
משפט אייכמן מהווה נקודת מפנה ביחס החברה הישראלית אל הניצולים. נראה כי בראשית מדינת ישראל, היה ניסיון להדחיק את השואה מתוך התודעה, להתנכר לה ולהתכחש לה .ואולם החקיקה הקשורה בשואה והמשפט כרגע שיא, פתחו את הסכר עבור ניצולי השואה לחבקם לתוך החברה הישראלית.
המשפט גילם הרבה רבדים, החל מהגאווה על לכידתו של אייכמן, על מערכת המשפט הישראלית התובעת את עלבונה של עמה. חיים יחיל מנכ"ל משרד החוץ בזמנו כתב: "במשפט הזה הוא מאורע כה היסטורי אשר במידה מכרעת יכול לעצב תמונה של מדינה והלקח של הדור הזה, מעביר לדורות הבאים.
המשפט נתפס כגילוי הברור ביותר של העובדה שמדינת ישראל הריבונית מייצגת את העם היהודי כולו. ומדינת ישראל היא מפלט בטוח ליהודי העולם.
לניצולים היה מעמד חדש ,רצון החברה להקשיב לסיפורם לחבק ולחזק. הם קיבלו הכרה ממלכתית בסבלם, יום זיכרון וחקיקה מסודרת. הבקשות לשילומים גדלו בזכות לגיטימציה שקיבלו. זיכרון השואה הונצח בספרות ,באומנות ,במערכת החינוך במשלחות הנוער לפולין.(חנה יבלונקה ,"משפט אייכמן והישראלים: מקץ 40 שנה")
לאחר משפט אייכמן אמנם שינתה החברה הישראלית את יחסה אל ניצולי השואה ובדיון הציבורי שהתנהל הופנתה אצבע מאשימה כנגד מוסדות היישוב והמדינה, ואף כנגד החברה הישראלית, שלא ידעו כיצד לקלוט את הניצולים ולא גילו את הרגישות הנדרשת כלפיהם. מכל מקום, לא מעט מן הניצולים נושאים בלבם זיכרונות מן השנים שבהן חשו מנוכרים ובודדים.
 

המסקנות שעלו מהמחקר:

העבודה כולה מוקדשת לחקירה נוקבת של התייחסות הישוב היהודי לשארית הפליטה שהגיעה לארץ  ישראל לאחר השואה.
בעבודה זו הצגתי כיצד הופך קרבן לאשם ללא בדיקה אמיתית של האירועים.
אולם, העם החל להתעורר לסוגייה זו ולטראומה שהם עברו רק כאשר התחילו פרשיות וחקירות שונות מה שקרה בשואה (ראו הרחבה בעבודתי : "פרשת קסנר "ו"משפט אייכמן")   .
לעיתים, רק לאחר שנבדקים האירועים אנו יכולים להגיע  לצדק אפילו על מקרה שקרה לפני 70 שנה.
היום האצבע קלה מאוד על ההדק וגם אנו לפעמים מאשימים מיד את הקרבנות לפני שבדקנו, עבודת המחקר שלי מראה דוגמא מפורטת  למעיין "תופעת שיימינג" שקרתה  בעבר . כיום אנו חיים בעולם בו אנחנו מיד, מכפישים בני אדם לפני שאנו בודקים, ישר מעלים פוסט לפייסבוק או לטוויטר ויכולים להרוס נפשות ומשפחות.
לא תמיד אנו יכולים לדעת מה קורה בליבו של אדם ואנו ממהרים לשפוט ו"לתלות" אנשים לפני שהנתונים נבדקו , אני מצרה על אותם ניצולים שלא זכו לקבל את ההבנה המאוחרת של הישוב היהודי ונפטרו קודם.
דודתי מספרת שגם סבי סבל כאמור מאותה תופעה של זלזול חוסר הבנה לקשיים למרות הסבל שעבר ולו אני מקדישה את עבודת המחקר עליה עמלתי זמן רב.

סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה

בביבליוגרפיה

bottom of page