top of page

עבודת מחקר - האמונה בה' בקרב יהודים בעקבות השואה

עבודת חקר במגמת "מידענות סייבר"
שם העבודה: האמונה בה' בקרב יהודים בעקבות השואה

שם כותבת העבודה: נוי מגוז
שם המנחה: מרה קופלר 
שם בית הספר: אורט יד ליבוביץ'

כיתה: י-9

תאריך הגשת העבודה: 17.5.2016

תודות

תודות

 

במהלך העבודה ובעיקר בתהליך איסוף המידע והעדויות נעזרתי בשני גורמים חשובים להם חלק משמעותי מהעבודה הזאת וברצוני להודות להם על כך.

הראשונה, היא בלה סלומון, ניצולת השואה אותה אני מבקרת מדי שבוע במסגרת תכנית "מחוברים" ויש לציין שנהנית מכל רגע.
בלה, רציתי להודות לך מקרב לב על תרומתך האישית לעבודה שלי, על כך ששיתפת פעולה עם כל מה ששאלתי אותך ולא החסרת ממני אף פרט מידע, ואף שיתפת אותי במסמכים מאוד אישיים שלך כמו קורות חייך הכתובים או סרטון עדות שלך על החיים בשואה.
תרמת גם לי מבחינה אישית, וגם לעבודה עצמה והעשרת אותי במידע רב שלא חשבתי שאקבל בחיי.
בלה, את אישה מקסימה, והייתה לי הזכות להיות בחברתך ולשמוע את הסיפור המדהים שלך, 
תודה.

 

האישה השנייה לה אני רוצה להודות היא סבתי היקרה מצד האם, לאה לביא קווינטה אשר עזרה לי מאוד, גם בהחלטת נושא העבודה וגם סיפקה לי מידע אודותיו.

סבתי היא ביתו של ישראל קווינטה ז"ל שהיה ניצול שואה ולא זכיתי להכירו. היא סיפרה לי את סיפורו עד לפרטים הקטנים ובכך השלימה לי "חורי מידע" רבים שהיו לי בעבודה.

על כך אני רוצה להודות לך סבתא ולהגיד לך שהיה לך ולאביך ז"ל חלק  בלתי נפרד בעבודה,
תודה.

מבוא

מבוא
הנושא אותו בחרתי לחקור בעבודתי הוא – האמונה בה' בעקבות השואה ומה שהתרחש בה.

נושא זה הוא נושא מעניין, אך יחד עם זאת מורכב ומעורר שאלות רבות.
במחקר זה נענה על כל השאלות המרכזיות, הבולטות והענייניות ביותר בתחום.
נושא זה כולל בעיקרו שתי תפיסות שונות, המשתייכות לשני סוגים שונים של יהודים.
האחת – נמשך האמונה בה' וביהדות למרות הסבל, והשנייה היא – נטישת האמונה בה' ובדת היהודית בגלל הסבל.


במהלך המחקר "ניגע" גם בקצוות תחומים שונים ומגוונים, כדוגמת בריאות הנפש ומנהגי דת, אשר בעזרתם, ננסה להגיע לתשובה המעמיקה והמספקת ביותר.


מטרת המחקר היא לבדוק בין היתר את הסיבות והגורמים שהניעו כל אחד משתי התפיסות להגיע להחלטה? כיצד התקבלה ההחלטה? במה זה היה כרוך?
ובעיקר: כיצד ובאיזו מידה השפיעה השואה על האמונה בקרב היהודים שחוו אותה?

השואה העמידה במבחן את כל עניין היהדות: האמונה, הערכים, לימוד התורה והבטחון בה'.
שום פרשנות, תיאוריה, הסבר רוחני, נימוק או מחקר כזה או אחר לא הצליחו להביא להבנה מלאה של השואה בקרב כל מי שחקר אותה.


לאור העובדה שעד היום החיפוש אחר הסבר לשואה הוא קשה מאוד ומתמשך לכלל האוכלוסייה, בין אם מדובר במדענים, חוקרים או אנשי רוח, מן הסתם שליהדות החיפוש אחר הסבר הגיוני יהיה קשה פי כמה.


הדת היהודית ונציגיה נדרשים לתת תשובות לשאלות קשות ורבות שעולות בקשר לשואה והספק המוטל בדת בעקבותיה, אשר לעתים זה אף בלתי אפשרי.

לשואה השפעות שונות בנושא האמונה בה' בקרב יהודים מסוימים.
ישנם יהודים אשר האמינו בה' עוד לפני תקופת השואה, וכתוצאה ממנה ומההתרחשויות בה חיזקו את אמונתם.
עם זאת, ישנים יהודים אשר לא האמינו כלל בה' ובעקבות מקרים מסוימים התחילו להאמין ואף חזרו בתשובה.
ולעומת זאת, ישנם יהודים שהשואה השפיעה על אמונתם באופן שלילי, כאלה שדוכא בהם הרצון להאמין וכאלה שהאמינו ובעקבות השואה והמקרים הקשים שעברו הפסיקו להאמין.
כדי לחקור את הנושא אשתמש בכל הכלים שיש לרשותי: אתרים אינטרנטים כמו יד ושם, אתר דעת וסרטוני עדויות שונים, מקורות ספרותיים כדוגמת אנציקלופדיה וספרים על הנושא, מאנשים שקשורים לנושא שאצור איתם קשר אינטרנטי, מקור חי- בני אדם הקרובים לנושא שיתנו עדויות למשל, ניצולת השואה אותה אני מבקרת מדי שבוע במסגרת תכנית "מחוברים" וסבתא שלי שאביה ז"ל היה ניצול שואה וסיפורו מתקשר לנושא.
העבודה תהיה מורכבת משלושה פרקים – פרק על אלה שהמשיכו וממשיכים להאמין, פרק על אלה שנטשו את האמונה, ולסיום פרק השוואה בין שתי התפיסות.

כדי להגיע למידע ולמסקנות שהצבתי לעצמי, אשתמש במחקרים בטוחים וסמכותיים, דעות אישיות על התחום, עדויות כתובות ואף עדויות עדויות בסרטון שאני צריכה לשכתב.
קריאה מחכימה!

  

כיצד ובאיזו מידה השפיעה השואה על האמונה בה' בקרב יהודים שחוו אותה?

 

פרק 1: המאמינים

בקרב יהודים רבים האמונה היוותה גורם מחזק בשואה וגם להפך.
כלומר, גם השואה עצמה, עד כמה שזה נשמע קשה והזוי היוותה גורם מחזק לאמונה.
בעקבות השואה יהודים רבים חיזקו את אמונתם.

ע"פ מחקר שפורסם בכתב העת של הפרעות רגשיות בעיתון ה"ניו – יורק טיימס" עולה שאמונה בה' יכולה להוות גורם חיובי כנגד הפרעות נפשיות כמו דכאון או חרדה.
בנוסף, ממחקר שנערך ע"י צוות מדענים בבית החולים מקלין בבלמונט, מסצ'וסטס ובחן את השפעת טיפול פסיכיאטרי אל מול האמונה בה' בקרב 159 גברים ונשים עלה שהשפעת האמונה בה' על מצבם הנפשי של בני אדם זהה להשפעת טיפול פסיכיאטרי.

 

האמונה כגורם מחזק אל מול הקשיים
אנשים שאמונתם הייתה חזקה לפני תקופת השואה וגם כאלה שלא, מצאו בדת ובמסורת כוח נפשי ובטחון שלא מצאו בשום דבר אחר קודם לכן.
בקרב יהודים אלה לא עולות שאלות המטילות ספק באמונה בעקבות השואה, והם מסתפקים בהרגשה שישנן תשובות שהן מעבר למה שביכולתם להבין לכל הסבל שעוברים ויעברו.
הם נמצאים כל כך עמוק באמונתם והיא כל כך טהורה, שהיא זו שמהווה להם חוט שדרה ותמיכה בחייהם.


יהודים מאמינים אלה שואבים עוצמה רבה מהיותם מאמינים, והאמונה מעניקה להם כוחות בל יתוארים שגם הייסורים שהם עוברים לא יוכלו לשבור אותם. "האדם המאמין חורג מגבולות עצמו ולפיכך אין הוא כבול בקיומו כפרט, אלא שייך לרצף רוחני שאינו נקטע, גם לא באושוויץ."

– ציטוט מפי ז'אן אמרי שכתב על תופעת האמונה בשואה ופירושו שאפילו בתקופה הקשה באושוויץ המאמינים היו מסוגלים להתקיים במערכת המשמעת והאיסורים הקשים שהטילו עליהם הנאצים באושוויץ, וזאת לנוכח האמונה החזקה שדבקו בה.

האמונה כגורם מחזק
פרק 1: המאמינים
השפעת האמונה

"אינך יכול לנטוש מסורת.
כמו ציפור ללא כנפיים, לא תוכל לעוף בלי זיקה למסורת." (ברייט שנג)


זהו ציטוט בו פתחו ניצולות השואה בלה סלומון – אותה אני מבקרת מדי שבוע במסגרת תכנית "מחוברים", ואחותה סילבה ברקוביץ' את קורות חייהם אשר כתבו לכבוד ילדיהן, נכדיהן וניניהן – הדור הבא.
לפי מסמך זה בו בלה נתנה לנו לעיין ולפי מה שבלה מספרת האמונה היא אחד הערכים המשמעותיים עליהם "נשענה" משפחתה ועזרו להם להתמודד ולהישאר   חזקים בשואה.


בלה ממשיכה ומספרת שהיא ומשפחתה חוו קושי רב בתקופת השואה אך הקדוש ברוך הוא שמר עליהם והם נשארו בחיים.
בזמן ההפצצות של הגרמנים על העיר בוטושני אביה היה לובש את הטלית וכולם ביחד אמרו אחריו "שמע ישראל", זו התפילה שהצילה אותם ועזרה להם להתגבר על הפחדים.
לילה אחד כאשר אביה חזר מעבודתו תפסו את עגלתו חבורת שודדים ואיימו לקחת לו את כל הכסף שהיה ברשותו ולהרוג אותו, לאחר התחננות השודדים חסו על חייו.
אביה של בלה האמין שהיה זה כוח עליון שהציל אותו באותו ליל בלהות.
יושר, כבוד והאמונה בקדוש ברוך הוא חיזקו את בלה ומשפחתה ונתנו להם תקווה לחיים טובים יותר בעתיד.
ע"פ מרדכי אנסבכר מתוך אתר דעת הביטחון בה' היוו אחד מאמצעי ההתגוננות של עם ישראל בימי הסבל בשואה, ועזר לרבים מהיהודים לעמוד בייסורים האיומים שפקדו אותם.

 

אדם נוסף אשר לא איבד את אמונתו בה' בעקבות השואה אלא רק חיזק והעצים אותה הוא האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג שגם לאחר שאיבד אחד עשר ילדים בשואה, מקרה מאוד מצער כשלעצמו, לא איבד ולו לרגע את אמונתו ועמד בשערי אושוויץ ואמר לאנשים שבורא עולם נמצא בכל מקום, גם שם, בתאי הגזים, באושוויץ.
בנוסף, לאחר שזכה לעלות לארץ ישראל עבר לנתניה והקים משפחה וקהילה.
על פי תפיסתו של הרב תמיר גרנות בקשר לסיפור הזה ההכרעה של האדם להאמין ולחיות עם ה' גם במקום הבלתי אפשרי היא הכרעה שהופכת את האמונה לממשית.

 

סיפור נוסף בו האמונה בה' בתקופת השואה היא בעלת חלק משמעותי, הוא בסיפור של ניצולת שואה דתייה עימה נפגש ניר אביעד בחג הפסח שנת תשע"א.
לדברי המאמינה היא וחברותיה נהגו לשמור כל מצווה וחג בתקופת השואה, גם כאשר היו תנאים מכפירים ביותר, כדוגמת מצוות אי אכילת החמץ בחג הפסח והצום בכיפור.
כאר היא הייתה בשואה לא היה להם לוח שנה או כל דרך אחרת לדעת באופן מדויק את זמני החגים והמועדים החשובים ביהדות ולכן ניסו לשער.
יום אחד אמרה אחת מחברותיה שהשבוע מתחיל חג הפסח והיא ושאר חברותיה הצדיקות החליטו לשמור את מצוות חג הפסח ולא לאכול חמץ, כלומר לוותר על פרוסת הלחם שניתנה להן בכל יום ולהסתפק רק במרק הדל כך למשך שבוע.
לאחר שבוע אמרה חברה אחרת של האישה המאמינה שפסח דווקא מתחיל השבוע והן חזרו על המעשה גם בשבוע הזה, כך שוויתרו על המעט שהיה להן כדי לדבוק באמונה ובשמירת המצוות.
כך המשיכו גם ביום הכיפורים כאשר ע"פ היהדות שהו מועד בו היהודים צריכים לצום, לא לאכול ולא לשתות במשך 25 שעות.

גם זאת הן עשו בתנאים מכפירים והזויים ביותר תוך שהגרמנים הודיעו להן שיום כיפור הגיע ובוא בעת הגישו להן מנת אוכל גדולה במיוחד לשם שיתענו ויסבלו בעודן צריכות לצום.
עוד התאכזרו הגרמנים ע"פ דברי הניצולה המאמינה והוציאו להורג את מי שסירבה לאכול, ולכן רובן פשוט הכניסו את האוכל לפה וכשאף אחד לא ראה ירקו אותו, והכל כדי לשמור את המצווה ומנהגי היהדות כהלכה.
לאחר כל הזוועות האלה  ביניהן איבוד הוריה וששת אחיה במחנות היא ממשיכה ועונה על שאלת האמונה בה' – "אם אחרי הסיוט שעברתי הצלחתי לצאת משאול התחתיות, לשקם את חיי, לעלות לארץ הקודש ולבנות בה משפחה חדשה לתפארת – משמע אין שיש אלוקים בשמיים שאוהב ורוצה בטובתי"(מפי ניצולת שואה, "היכן האלוקים היה בשואה? לקחי השואה, וספורי מופת שאירעו 
בשואה", יהדות נט, כ"ה ניסן, תשע"ד)

 

ביטוי האמונה במהלך השואה

היהודים המאמינים בשואה השתדלו מאוד ולרוב גם הצליחו לשמור את כל המצוות והמנהגים של היהדות.
בחלק מהגטאות היו מספר בתי כנסת חלקם ייעודיים, חלקם חדרי מגורים ששימשו גם כבתי כנסת ואף עליית גג שהוסבה לבית כנסת. 
בוורשה הסתירו היהודים מאות מניינים,  ערכו תפילו בציבור ואף לא דילגו על הפיוטים הקשים ביותר, עשו הכל כנהוג ביהדות.
על כך כתב ביומנו חיים קפלן:

ביטוי האמונה במהלך השואה
פרק 1: המקום

אף לימים הנוראים לא נתקבל רשיון לתפילה בציבור, אם כי איני יודע אם הקהילה השתדלה בזה. ואם לא אין זה אלא מפני שידעה מראש כי ההשתדלות תושב ריקם. בימי גלותנו היותר חשכים ואפלים לא נוסינו בניסיון זה…

וראה זה פלא: אף על פי כן אנחנו חיים. אמנם חיי בוז ושפלות כלפי חוץ, אבל כל כך קהו רגשותינו האנושיים עד שחדלנו להרגיש ואין רגש העלבון האנושי המקנן בכל בן אדם מתקומם אף לנגד העלבונות היותר ברבריים ואכזריים.

– הא למה הדבר דומה? לכלב רע שאינו נוהג בך מנהג של כבוד; האם תעלב? הלא על כן כלב הוא!

ועוד: הכל אסור לנו; והכל אנחנו אשמים! את "פרנסתנו" אנו מוצאים באיסור ולא בהיתר.

וכן בנוגע לתפילה בציבור: מניינים נסתרים למאות בכל מלוא ורשה עורכים תפילה בציבור ואינם מדלגים אף על הפיוטים היותר קשים. גם מגידים ונואמים אינם חסרים בהם; הכל כמנהג ישראל מקדמת דנא. במקום שאין מסירה אין האויב יודע בין ימינו לשמאלו. וחזקה היא על אדם מישראל, אף על ישראל יליד פולניה, שלא ילך להלשין על יהודים העומדים לפני קונם.

בוחרים על יד בית התפילה הראשי באיזה חדר צדדי, שחלונותיו נשקפים כלפי החצר ויוצקים צקון לחש לפני אלוהי ישראל. הפעם בלי משוררים ומקהלות רק תפילה בלחש, אבל לעומת זאת תפילה שבלב; אף לבכות ולשפוך דמעות אפשר בחשאי, ושערי דמעות אינם ננעלים…"(מתוך יומנו של ניצול שואה חיים קפלן, "שמירת מצוות וחיים יהודים בגטו" – אתר דעת).

 

חלק נוסף מתוך יומן הוא של מרי ברג המתארת את תפילת יום הכיפורים תש"ג בבית מאולתר(גטו וורשה, יומנה של מרי ברג, מאנגלית יהודה האזרחי, ת"א תש"ן).
"בית כנסת ארעי הוקם בחדרם של הגברים. הצבנו זקיפים שהוחלפו כל רבע שעה. תפקידם היה להזהירנו שמא יבואו הנאצים לביקור. אולם הללו לא באו.. שני נרות הוצבו על גבי צלחת פח הפוכה שהונחה על השולחן מחופה מפה לבנה. רק אנשים מעטים התעטפו בטליתות. אולם כולם התפללו מתוך דביקות. מלותיו של החזן הועמו בקולות הבכי ואנחות הסבל"(מתוך יומנה של מרי ברג, גטו וורשה, מאנגלית יהודה האזרחי, ת"א תש"ן – מתוך אתר דעת – "שמירת מצוות וחיים יהודיים בגטו").

תפילה להתרוממות רוח

 

דוגמא נוספת לתפקיד המשמעותי של האמונה ומה שכרוך בה מובאת בסיפור הבא.
יאנוש קורצ'אק או בשמו המקורי הנריק גולדשמיט, אינו היה קרוב לדת ואף רחוב ממנה, אך האמין שתפילות מביאות להתרוממות רוח בקרב בני אדם במיוחד בימים מרים, כדוגמת תקופת השואה בבית היתומים אותו הקים, ניהל וחינך.

– מספר ימים לפני ראש השנה אמר קורצ'אק למיכאל זילברברג(יהודי ששכן בוורשה) שברצונו לארגן תפילה בבית היתומים וביקש את עזרתו בכל הכרוך בכך.

כעבור מספר ימים הכל היה מוכן כהלכה ואולם בית היתומים היה כמעט זהה למראה בית כנסת: שטיחים היו פרוסים, פרחים קישטו את האולם, הכיסאות היו מסודרים בשורות ואף השיגו ארון קודש, פרוכת ושני ספרי תורה.
בזמן התפילה קורצ'אק עמד בצד הביט, הקשיב והיה כולו שקוע בתפילה.
החזן היה תלמיד חכם וידוע ולקריאת תפילתו ישב קהל נרגש מתמיד ואפילו הילדים, אף הקטנים שביניהם ישבו על הכיסאות כמהופנטים ולא זזו מפאת הרגש. 
במחנה הריכוז פייהינגן שבגרמניה חיי היהודים היו אכזריים ביותר ולמרות זאת, היו מספר יהודים שהתעקשו לשמור על יהדותם.

קידוש ה' בכל מצב
מעשה\מנהג נוסף בו התבטאה האמונה החזקה בקרב המאמינים בשואה זה הוא קידוש ה' כמעשה עליון של קידוש החיים, שמירת מצוות עד המוות.
במחנות הריכוז יהודים רבים הוצאו להורג כל יום ביומו וביניהם גם כאלה שהאמונה בליבם עד רגעם האחרון וכל אשר בראשם רגע לפני המוות הוא קידוש ה' והאמונה.
כדי לבטא זאת נקטו היהודים בכל מיני מעשים שונים שהאחד שייך בעיקרו לישראל אייזנברג ובין השאר גם לחבריו באותו מחנה הריכוז והוצאה להורג.
כאשר הוציאו את אייזנברג מחוץ למחנה הוא ידע שזהו הרגע בו הוא וחבריו מוצאים להורג והחליט לעשות מעשה.
אייזנברג, שבאותו הרגע דאג שלא להכביר במילים,  ביקש לנאום ולהגיד כמה מילים לכולם לפני שהוא נהרג.
תחילה אמר לחבריו שהם צריכים לשמוח על מוות זה לא להפך, כיוון שהם נהרגים עכשיו על קידוש ה', ולא שום דבר אחר שזהו הדבר החשוב והמשמעותי ביותר בעיניהם.
לאחר מכן המשיך בשמחתו ובעידוד חבריו והחל לקחת אותם, לתת להם ידיים ולרקוד כשברקע קוראים ואומרים הם "העיקר שנהיה בשמחה", שוכחים מכל מה שסביבם מורידים כובעים, רוקדים ושמחים שלא יאמן שדבר כזה קורה אצל בחורים צעירים יחסית רגע לפני שהם קופצים לבור ומקבלים  מטח של יריות עד המוות.
בתקופה בה היו עסוקים הנאצים בהשמדת יהודי העיירה הליטאית "קלם", הדרך בה השמידו את רוב היהודים הייתה מול בורות שהיו ממוקמים מול לועות מכונות ירייה.
בפעם אחת כזו, בה הוצא להורג גם רב העיירה, הרב דניאל מובשוביץ, הוא ביקש מהגרמני האחראי על ההריגה הגורפת רשות לומר מספר מילים לפני מותו, ונענה בחיוב ובהוראה לעשות זאת בקצרה.
בדבריו הזכיר הרב רבות את ה' ואת הקדושה ואמר: "הנה עומדים אנו אתה במצב שדיברתי עליו לפני רגע כלומר – קידוש ה'. לכן אל בהלה, צריך לקבל בשקט את גזר הדין."(מקור – אתר דעת).

בתי תפילה
בין כל האכזריות והאיסורים מצד הגרמנים היו גם מקומות בהם המפקדה הגרמנית הייתה "קלה" ו"רחמנית" יותר ולא ייחסה חשיבות רבה לענייני הדת בקרב היהודים האמינים.
כך היה בטרזין, שם המפקדה הגרמנית הייתה סובלנית יותר ולא הרשתה אך גם לא אסרה קיום מנהגי ושירותי דת וכתוצאה מכך יכלו היהודים במקום להקים בתי תפילה באזורים שונים אך גם לא גלויים במיוחד(בעליות גג ובצריפים), כדוגמת: "מגדבורג", "קבליר", "פודמוקלי" ו"סודטים".
לבתי תפילה אלה נהגו להגיע רבים ממקומות שונים ואף רחוקים כדי להתפלל, ביניהם אנשים מבוגרים כאשר גם לא היה ביכולתם להגיע ברגל ביקשו שישאו אתם על הידיים.
בתי תפילה אלה שימשו גם כ"בית דין" שלא באופן רשמי  והתפילות בהם התנהלו בצורה המקובלת.

טקסי הלוויות
ע"פ עדותו של הרב  ד"ר ריכרד פדר גם טקסי ההלוויות, לפחות בטרזין, היו כדלקמן.
במסע ההלוויה שיצא משער קסרקטין "מגדבורג" עם עגלת המתים נכחו רב(במקרה זה הרב ד"ר ריכרד פדר) וחזן שנשאו מספר מילים ואת תפילת "יושבים בסתר עליון".
לאחר מכן "העמיסו" את המתים שוב על העגלה והלכו בעקבותיה.
בני משפחות המתים הורשו ללוות את המתים רק עד שערי טרזיינשטאט ואילו המלווים הגיעו עד לשערי קסרקטין ו"רכלבי" שם היה בית חולים גדול בו מספר רב של מתים.
בשער פאתי טרזין מסרו החזן והרב את תעודות הזיהוי שלהם לשומרים ובליווי אחד מהם הגיעו לבית הקברות, שם "פרקו" את ארונות המתים מהעגלה אל תוך הקבר, הרב השמיע את תפילת "המנוחה האחרונה" מעל כל ארון ולאחר מכן, לאחר השעה שמונה בערב, יצאו לדרכם חזרה.

 

הלוויה – אוגוסט 1941

בתקופה שבין נובמבר 1939 לפברואר 1943 מתו בגטו מעל 96,000 איש מרעב וממגפות

שמירת מצוות אכילת הכשר בפסח
במחנה הריכוז פייהינגן שבגרמניה החיים היו קשים מאוד מכל הבחינות.
עבודות פרך ביום, בלילה, בקור ובחום, רעב תמידי, מגפת – טיפוס ששררה במחנה והפילה קורבנות רבים ומעשי רצח רבים של אנשי הס"ס(ארגון ההגנה והמודיעין של המפלגה הנאצית, "חיל ההגנה", על פי ראשי התיבות בגרמנית) כנגד היהודים.
לאור ולעומת המצב הקשה בו היו היהודים במחנה זה, יחידים מבניהם התעקשו לשמור על יהדותם עד הסוף, עד לרגע האחרון.
מועד היהדות הקרוב ביותר היה חג הפסח והיהודים המאמינים במחנה החלו לחשוב כיצד הם ימנעו מאכילת חמץ לאורך כל השבוע.
מספר ימים לפני החג נכנס למקום העבודה בו עבד אחד היהודים המאמינים במחנה, אחד מאנשי הס"ס וביקש שיכין לו מטרות לקליעה.
בעת ששמע את הבקשה על במוחו של היהודי רעיון והוא הציע לאיש הס"ס להכין מטרות גדולות שעליהן תמונות חיילים יורים, הגרמני אהב את הרעיון ונתן ליהודי פתק למחסן אשר מאשר לקיחת 5 ק"ג קמח.
מה שעמד מאחורי הצעה זו, זו בעצם העובדה שלשם הכנת המטרות הללו דרושה כמות גדולה של קמח להכנת הדבק, וכעת יש ליהודי אישור לקחת קמח.
כאשר יצא היהודי למטבח פגש את אחראי המטבח הלה, צ'כי ממוצא גרמני, והודה בפניו על תכניתו לגבי הקמח ואפיית המצות והוא למרבה ההפתעה הסכים לבקשת היהודי ונתן לו7 פתק ישור ל10 ק"ג קמח רק בתנאי שיוציא את הקמח בכמויות קטנות.
לאחר מכן, הגיע היהודי למחסן לקחת את 10 ק"ג המלח ע"פ הכתוב בפתק שברשותו, וגם שם כאשר סיפר את תכניתו לגבי אפיית מצות המצות הוסיפו לו עוד 5 ק"ג וכך היו בידיו 15 ק"ג קמח.
כאשר חזר לסדנה בה הוא עובד וסיפר לחבריו, אלה שמחו והחלו במלאכת אפיית הקודש ע"פ כללי היהדות המדויקים.
השמועה על אפיית המצות בסדנה התפשטה במהירות בין כל יהודי המחנה, וכולם החלו להתמלא תקווה מחדש.
בליל הסדר הראשון כל יהודיי המחנה התאספו בסדנה בה אפו את המצות, שרו ע"פ המסורת, ברכו ואכלו את מאכלי הברכות, שתו מים ממותקים בסוכר כתחליף ליין, אכלו מהמצות שאפו וקראו את ההגדה מתוך מספר סידורי – תפילה שהצליחו להסתיר במשך כל הזמן.
אחרי שקראו כמחצית מההגדה, עזריאל, אחד מהיהודים היותר מאמינים במחנה דרש מהם שלא יתייאשו ויקראו את כל ההגדה ויעמדו במבחן הייסורים כי הגאולה כבר קרבה.
לאחר אותו ערב ליל הסדר נודע ליהודים שהיו בסדנה וקיימו את מצוות החג שאחרים עמדו מחוצה לה על המשמר.
"אכן היה זה ליל – שימורים!" אמרו.

איסורי שירותי דת מצד הגרמנים

בתקופה הקשה ביותר בשואה השתדלו היהודים לשמור גם על יחסי אנוש המתקשרים לדת בערך "גמילות חסד" המובא לידי ביטוי בסיפור הבא.
באחד מימי החורף, על אף מזג האוויר הקר שהיה באירופה, בתוך קרון המתים שרר חום כבד והאוויר לא הספיק לכל ה"נוסעים".
כתוצאה מהשרב מספר אנשים התעלפו מצמא, והפעוטות היו במצב קשה, לא הבינו מה קורה עכשיו ומה יקרה בעוד רגע וצעקו רק: "מים".
באמצע הדרך, קרוב לעיירה קרקוב אחד הילדים היהודים הצליח להוציא את ידו ולקחת חופן שלג מבחוץ.
את החלק הראשון מהשלג נתן לאחיו הקטן, ואילו שלושה אחים שעמדו לידו רצו גם הם לטעום מהשלג, אך אותו הילד שחפן את השלג סרב.
לידו הייתה אישה שמצבה הבריאותי היה קשה מאוד ובין זרועותיה היה תינוק כבן 10 חודשים.
הבחין הילד באם ובתינוקה ובחר לתת להם את קמצוץ השלג האחרון שנותר לו.
לאחר המעשה בכו הוא ואחיו מרוב התרגשות. 

 

איסורי שירותי דת מצד הגרמנים
בתקופת השואה הגרמנים הטילו על היהודים בגטאות איסורים רבים ואכזריים למדי, ביניהם גם לא מעט איסורי דת, שעימם ניסו היהודים להתמודד יום יום ויחד עם זאת להמשיך ולקיים עד כמה שאפשר את מצוות ומנהגי היהדות.

איסור שחיטה כשרה

אחד מן האיסורים היה איסור על שחיטה כשרה בכל מקום אליו הגיעו הגרמנים.
את סיבת איסור זה ניסו להצדיק הגרמנים ולנמק בכך שהשחיטה הכשרה גורמת צער לבעלי החיים  והם(הגרמנים) רגישים מאוד כביכול, לצער שנגרם לכל בעלי החיים.
בנוסף, לאיסור המילולי התווסף גם איסור בכתב כאשר בתאריך ה- 26.10.1939 התפרסם חוק שעל פיו השחיטה היהודית הכשרה אסורה באיום של עונש חמור.
חוק זה הודפס בין היתר בעיתונות הגרמנית, ב"קוריער וורשבקסקי" ובמודעות ברחובות.  
שוחט מן העיירה פרושקוב שעל יד ווארשה, המתגורר בווארשה כגולה, יחד עם יהודים גולים מעיירה זו, מספר:

"עצבות ירדה על העיירה כאשר הופיעו המודעות ובהן צוו על איסור השחיטה היהודית. מייד נפסק המסחר היהודי בבשר.

נחושה הייתה החלטתנו שלא לגווע ברעב. לפיכך התחלנו להתעסק בשחיטה בלתי לגאלית.

החלו לשחוט בלילות במרתפים לאור נרות של חלב. בני אדם עמדו בתור בבתי הקצבים, כדי לקבל נתח בשר כשר.

אם כי סכנה ואימת מוות כרוכות בה בשחיטה זו, אבל למראה הרעבון לבשר…

פעם אחת בעיצומה של שחיטה (במרתף), הודיעו לנו ששוטרים נמצאים בחצר. הצטמצמנו בזוויות המרתף, נתכסינו בתבן ובשחת, כך שאי אפשר היה להרגיש בנו. לאחר ששכבנו כך שעות אחדות במרתף נודע לנו שהסכנה חלפה.

הוקל ללבנו כאשר הצלחנו ליצור קשר עם המשטרה הפולנית. בעד משכורת שבועית שמנה, לא זו בלבד שלא הלשינו עלינו, אלא גם שומרים היו לנו.

מפקד המשטרה נעשה בן בית קבוע בביתו של השוחט. שם אכל, שתה וקיבל את משכורתו השבועית. הוא העביר את סכין השחיטה למקום השחיטה, והחזירו יחד עם מנת הבשר של השוחט – לביתו.

הדברים הגיעו עד כדי כך, שהמשטרה ביקשה להרבות בשחיטה, כדי שיעלה בחלקם שוחד גדול יותר.

הקשרים עם שוטרים גרמנים. שטעמו את המטבע היהודי נעשו יותר טובים מאשר עם המשטרה הפולנית. מובן, ששמירתם הייתה יעילה יותר… קרה, ששוטר גרמני ליווה את השוחט הביתה בשתים אחר חצות הלילה, ופגש בהם שומר לילה. השוטר הגרמני הצהיר שהוא עצר את היהודי הזה. כמובן, שהחזירו לביתו. 
הדבר הביא לידי פילוג בין המשטרה הפולנית לבין השוטרים הגרמניים. ולבסוף, אלו ואלו באו על שכרם השבועי מכיסי היהודים. מפקד המשטרה הפולנית ושוטר גרמני היו נוהגים לבוא יחד, לקבל את משכורתם מידי השוחט.

מצב זה נמשך עד הגירוש מפרושקוב – פתאום הוגלינו לווארשה. כאן המשיכו הקצבים בפעולתם. הואיל ולהכניס בהמות חיות לווארשה היה דבר בלתי אפשרי, עמדו הקצבים על כך, שעלי להתחיל בשחיטה בכפר מאליק הסמוך לווארשה. יחד עם קבוצת פועלים עברתי על פני המשמר. שם הצטרפתי לקצבים ויחד פנינו אל הכפר. הסתדרנו בבקתת האיכר, שם אכלנו גם ישנו.

שחטנו ברפת, לילה לילה הגיעה מכונית, שהובילה את הבשר לתוך הגטו הוורשאי. מזמן לזמן נסעתי באותה המכונית לווארשה ומשם חזרתי שוב לכפר עם קבוצת עובדי הקהילה.

פעם בלילה, כאשר חזרתי לווארשה במשאית טעונה בשר והחלף אצלי, נעצרה המכונית על ידי שוטרים, שעלו עליה, כדי לערוך בה חיפוש.

כאשר ראינו אותם חדלו לבותינו מלפעום וכל אברינו נשתתקו מאימת מוות. ראינו כי אבדנו. נמצא בינינו אמיץ לב, שלא נפל לבו בקרבו, והציע לשוטרים מתת כסף. איני יכול לתאר לכם את השמחה והאושר, כאשר ראינו את חמש מאות הזהובים בידי השוטרים. תמורת סכום זה ניצלנו.

השוטרים הציעו לנו להבא את שירותם ושמירתם בעד מאתיים זהוב לכל נסיעה. ברצון רב קבלנו את הצעתם ומהיום והלאה נסענו בליווי שלהם.

השחיטה בכפר מאליק נפסקה. גם לקחנו בחשבון, שיותר זול יהיה להכניס בהמות חיות ולשחטן במקום. באנו לידי הסכמה עם השוטרים הפולנים, שקיבלו עליהם את ההשגחה על יד אותו השער, שם מתקיימת שחיטה גדולה יותר, עד סיום השחיטה.

כך מתנהל העניין עד היום הזה."(מתוך עדותו של שוחט יהודי מפרושקוב, "שחיטה כשרה",אתר דעתמתוך: הרב שמעון הוברבאנד, קידוש השם, כתבים מימי השואה, מתוך ארכיון רינגלבלום בגטו ורשה – בעריכת נחמן בלומנטל ויוסף קרמיש, הוצאת זכור תשכ"ט).

הפעלת המקוואות

איסור דת נוסף שהוטל על היהודים הוא המקוואות.
הגרמנים אסרו על היהודים לקיים את מצוות הטבילה במקווה ואף סגרו את כל המקוואות בטענה שהם לא היגיינים מספיק ומפיצים מחלות מה שנוגד את רצונם של הגרמנים לדאוג לבריאותם של יושבי הגטו, לדבריהם.
לפני פרוץ המלחמה היו בוורשה כתשעה מקוואות שהיו קיימים ופעילים עד דצמבר 1939, אז החל להתעניין בהם מנהל מחלקת הבריאות של וורשה, האנטישמי הידוע ד"ר שרמפף.
כבר ביום למחרת ביקורו של שרמפף ועוזריו במקוואות וורשה, הופיעו בעיתונות ידיעות על כך שהמקוואות בוורשה לא הגיינים, מלאי זוהמה ולכלוך ומעבירים מחלות מדבקות.
לאחר פרסומים אלה מפי מנהל מחלקת הבריאות של וורשה כל המקוואות נסגרו בהוראה, באישור ובחותמת השלטון ועל שער כל אחד מהם הודבקה מודעה החתומה בצלב – קרס:
"על שימוש במקווה או רחיצה בו

יוטל עונש כמו מעשה חבלה. 
עונש כזה פירושו עשר שנים מאסר – עד עונש מוות".

כנגד איסור זה היו גם בעלי מקוואות שניסו למצוא פתרונות לבעיה והמשיכו לקיים את מצוות הטבילה במקווה, ביניהם בעל מקווה ברחוב ג'זיבוב בוורשה שהצליח לשחד את המשטרה הפולנית באזור ופתח פתח בקיר המרתף שגובל עם המקווה שלו, ודרכו חימם את המקווה.
כך התנהל מקווה זה אחת לשבוע, כאשר גברים טובלים בו ביום ונשים בשעות הערב, בסודיות מוחלטת מחשש מהדיירים הנוצרים שגרו בשכונתם בתקופה שלפני הקמת הגטו.
בעקבות מעשהו של בעל מקווה זה כעבור מספר שבועות הופעלו עוד ארבעה מקוואות בסתר, בכתובות: גז'יבב 14, גז'יבוב 1, דזילנה 38 וסמוטשה 22. 
לאחר שנסגר הגטו בסוף נובמבר 1940 ולא נשארו עוד תושבים נוצרים כדי לחשוש מאימתם, החלו בעלי המקוואות להפעילם תחילה שלוש פעמים בשבוע ולאחר זמן מה גם בכל ימות השבוע – למעט שבת, והביקורים בהם היו רבים.
כאשר עזב ד"ר שרמפף האנטישמי את משרתו בשנת 1941 קיבלו סוף סוף בעלי המקוואות רשיון רשמי ונפתחו חמישה מקוואות באופן חוקי.
כידועים באכזריותם, הגרמנים לא הסתפקו באיסורים אלה והטילו עוד רבים שהיוו קושי רב על קיום חיי הדת בקרב היהודים.

 

שמירת שבת

אחד האיסורים ובין החשובים ביותר היה שמירת השבת.

לפני כניסת הגייסות הגרמניים לערים בפולין בהן היו יהודים ואף רוב יהודי הכל היה כשורה ואפילו החנויות היו סגורות בשבת ובחגים כחלק ממצוות שמירת השבת והחגים אצל היהודים, אך הכל השתנה ערב הימים הנוראים של שנת ת"ש.
כאשר נכנסו הגייסות הגרמניים לערי פולין החלו בגזירה על החנויות שיהיו פתוחות בימי שבת וחג וברוב הערים אף בערב ראש השנה ויום הכיפורים, מועדים חשובים במיוחד לעם היהודי ולמצוותיו.
בעקבות פתיחת החנויות בימים הללו יהודים אשר עבדו בהן נאלצו לחלל שבת וחג.
נוסף על כך מינו הגרמנים יודנראטים אשר היו אחראים לשליחת היהודים לעבודות כפייה גם בשבת ובחג מה שפגע בקדושת השבת וגרם לחילולה. 
בשל עליית מחירי מצרכי הקניות הבסיסיים והמחסור בהם נאלצו היהודים ואף מחמירי הדת שביניהם לצאת ולערוך קניות בשבת מטעמי פיקוח נפש, מה שהלך והוסיף לחילול השבת.
עוד הלך והחמיר המצב כאשר במקומות שונים עבדו היהודים בעבודות כפייה במשך כל ימות השבוע.
בערים שנספחו לרייך, עבודת הכפייה הייתה מלאה וגברים ונשים עבדו שבעה ימים בשבוע, עד לשכחת השבת לגמרי ואף הפסקת הדלקת נרות השבת – הן מסיבת עבודות הכפייה בשבת והן מפאת מחירם הגבוהה של נרות השבת.
כאשר סגרו את הגטו והמצוקה הכלכלית ברובע היהודי גברה עד מאוד היהודים ואף המבוגרים ביותר שביניהם נאלצו בשבת, כמו ביום חול להושיט יד ולקבץ נדבות…

 

עבודות כפייה

הבטחון בה' והאמונה היהודית היו אחד מאמצעי ההתגוננות והבטחון בקרב היהודים בימי סבלם בשואה ועזרו לרבים מהם להתמודד עם המצב הקשה באותה התקופה ועם הזוועות שעברו.
בעוד שעם אחר סביר להניח היה מאבד או אף מטיל ספק בערכיו הרוחניים בעיקר, רבים מהיהודים דווקא דבקו באמונה ובה' וקידשו את שמו בחייהם ובמותם.
יש האומרים שזוהי הבדידות משאר העמים בעולם, ש"תרמה" רבות להתייחדות, לדבקות באמונה ולבטחון בה' בקרב היהודים בתקופה זו.
בתקופת תחילת שלטון הנאצים הם תכננו לפגוע בערכי הדת היהודית לא פחות ממה שרצו לפגוע ביהודים עצמם.
כדי לקיים את הפעולה הראשונה כנגד היהדות, הקימו הנאצים מטות פעולה מאורגנים במטרה לחקור את המנהגים וההליכות של היהדות ואת שריפת בתי הכנסת ב"ליל הבדולח". 
בכוונה תחילה, בחרו הנאצית לפגוע בדת היהודית בעיקר בשבתות וחגים, וזאת משנת 1940.
הנאצים דאגו לפגוע ביהודים דווקא בימים החשובים והקדושים להם בשנה, במטרה להשפיל ולבזות אותם.
דוגמא לכך, היא העובדה שקהילות יהודיות רבות מישראל הושמדו ונהרסו לגמרי, במיוחד בימי התכנסות תפילת ציבור לפני ה', ובעקבות כך התפילה הפכה לאחרונה בחייהם.

במצב מכפיר זה, התפללו היהודים בתדירות גבוהה יותר ובכוונה גדולה יותר, כדוגמת הבקשה "נקום נקמת דם עבדך השפוך" אותה הדגישו רבות היהודים, כאשר אדם נפל מרעב ואפיסת כוחות ליד אדם מתפלל.  
למורים בגטו קובנה היה כוח וחוזק רב, במיוחד נפשי, כאשר בחרו ללמד את תלמידיהם היהודים תורה ומצוות בעודם יודעים שבכל יום יכולים הם לצאת להורג יחד עם תלמידיהם.
עוד אשר מביעים ומסמלים גבורה, אלו הם האבות של התינוקות הקטנים, העוללים והיונקים, שלאחר האקציה הגדולה שנע
רכה בימי שני ורביעי בניסן תש"ב, ובה נרצחו ללא טיפת חמלה ורגישות אלף ומאתיים ילדים, פנו הם לרב ושאלו האם חלה עליהם החובה לומר קדיש? על היצורים הקטנים? בעצבות גמורה.

למרות איסורי הדת הרבים והקשים שהטילו הנאצים על היהודים, הם המשיכו בשלהם, דבקו במנהגי הדת, וזאת הייתה להם כמקור הישענות ובטחון.

התנהגות זאת באה לידי ביטוי בין היתר במחנה ההשמדה הנורא אושוויץ, בו התגלו צורות מדהימות, שונות ומגוונות של קידוש ה' מתוך הסבל, וכך היה:
בתקופה בה נהגו להוציא יהודים להורג באמצעות משרפות, הייתה קבוצת ילדים המיועדים לשריפה שנסגרו בהבלאק ו"המתינו" לתורם.
באחת משעות שהותם שם, עבר ליד המקום רב שבידו שופר.
כאשר הבחינו הילדים בשופר, החלו בצעקות חזקות ובבכי תמרורים במטרה שייכנס הרב ויתקע בשופר לידם ברגעיהם האחרונים לפני שירשפו על קדושת ה', וכך לזכות במצוות תקיעת השופר בר"ה(בראש השנה).
במוחו של הרב התרוצצו מחשבות רבות וההתלבטות הייתה קשה.
מצד אחד היה בו רצון עז להיכנס למקום ולשמח את הילדים בזמנם האחרון, ומצד שני הייתה זו סכנה גדולה כיוון שהשעה בה היו אמורים הנאצים לקחת את הילדים הילדים למשרפות קרבה, ואם הוא ייכנס ויבחינו בו שם, יוציאו אותו להורג יחד איתם.
בעוד הרב מתלבט ומהרהר, בנו שהיה לצידו ניסה לשכנע אותו לא לעשות זאת שמא יקרה לו משהו והוא(הבן) ישאר לבדו חס וחלילה.
למרות שהחלטת הרבי לבסוף הייתה לא להיענות לבקשתם של הילדים, הרי זוהי דוגמא שגם בשעות הקשות האמונה היא בראש מעייני היהודים, במקרה זה הילדים, שהדבר האחרון שברצונם לעשות רגע לפני מותם על קידוש ה' הוא לקיים מצוות.

פרק 2: נוטשי האמונה

פרק 2: נוטשי האמונה

כמו שמהשואה "יצאו" יהודים מאמינים, היו גם כאלה שלא, כאלה שאיבדו את אמונתם או כאלה שמעולם לא האמינו ולא בחרו להאמין גם בעקבות השואה.
בקרב אותם יהודים שבחרו לא להאמין היו וישנם כאלה שהרגישו שה' נטש אותם ולא הבינו את הסיבות לסבל שעברו.
כיצד זה הגיוני שהרבנים ואנשי הדת הגדולים לא הזהירו אותם לפני כן? שאלו.
כל אלה חוו משבר אמוני קשה ואף נטשו את הדת.
"כיצד היהודים מאמינים באל כל יכול ומטיב אחרי אושוויץ?"(רובינשטיין, 1966, 153).
העלה ריצ'ארד רובינשטיין את השאלה הנוקבת הזו בספרו "After Auschwitz".
אם ע"פ תיאוריות שונות השואה הייתה העונש על חטאי העם היהודי, אזי ה' הטיל את ביצועו על היטלר ואנשים צבאו? לראות במוות האכזרי במחנות ההשמדה ביטוי לכוחות אלוהיים זה קשה מאוד מבחינה נפשית ולא מתקבל על הדעת גם בעיניי האדם המאמין.
אסונות קודמים שעבר העם היהודי עוד היו ניתנים להסברה כעונש על חטאים שונים שביצעו היהודים, אך את השואה, התאולוגיה היהודית לא יכולה להסביר באותם הנימוקים והאמצעים שהסבירה את האסונות הקודמים שאירעו ליהודים במהלך ההיסטוריה.
עוד מוסיף ואומר רובינשטיין "אם אאמין באלוהים כמחבר הכל יכול של הדרמה ההיסטורית ובעם ישראל כעם הנבחר שלו, יהיה עליי להסכים שהיה זה רצון האלוהים שהיטלר ירצח שישה מיליון יהודים. אינני יכול להאמין באלוהים בעין זה ולא בהיות העם היהודי
העם הנבחר אחרי אושוויץ."(רובינשטיין,1966, 46).
מכאן עולה שתפיסתו של רובינשטיין ושל חלק מהיהודים שאיבדו את אמונתם בעקבות השואה היא שלא צריך להאמין בה' ולהשלים עם זה שהחיים הם חסרי משמעות ותכלית אלוהית.
אין שום קדושה בחיי היהודים ורוב העולם אף אדיש לקיום היהודי, ואין טעם לחפש הסבר או משמעות לשואה ע"פ האמונה, אלא שההסבר נמצא רק בהווה, וכעת כבני אדם אנחנו יכולים ליצור אותו מתוך החיים והניסיון שלנו עד היום.

הסיבות לנטישת האמונה

הסיבות לנטישת האמונה בעקבות השואה
השאלה הראשונה שמתעוררת אצל רבים אשר שומעים על נטישת האמונה בקרב יהודים שחוו את השואה היא: למה? מה גרם לכך? מה הייתה הסיבה? האם זה הוא מקרה ספציפי או שמדובר בסבל כללי? האם הייתה זו החלטה של רגע או אולי חשיבה ממושכת? 
לשאלות אלה תשובות שונות ומגוונות בקרב ניצולי השואה שבחרו לנטוש את האמונה בעקבות השואה.

אצל ניצולי שואה רבים, ביניהם שלום וויס, אובדן ונטישת האמונה פשוט קרה, מבלי שום חשיבה מוקדמת או אמירה מסויימת שאומרת בין היתר שכיוון שה' עכשיו לא מצילם או לא עושה דבר טוב למענם, אז אינם מאמינים בו יותר.

המציאות השונה, החדשה, האחרת שנקראת שואה, שינתה כמעט כל דבר מוכר שהיה בחייהם הקודמים של היהודים באירופה.
יחד עם המשפחה, הקהילה, ההרגלים והערכים, המציאות החדשה הזו חייבה גם שינוי תפיסה ואמונה, וכך הגיעה נטישת האמונה בה' ובדת היהודית.
ע"פ אייטינגר, פסיכיאטר חוקר שואה(2003), ישנה טראומה קשה שעברו בני האדם כאשר חוו את השואה, ולה שלבים מסויימים.
השלב הראשון הוא שלב ההלם שמופיע כאשר מגיעים למחנה הריכוז ובו שרויים היהודים בין שאר האנשים בשואה, בבלבול רב.
על דברים אלה מוסיף ויקטור פרנקל(1970) בספרו "האדם מחפש משמעות", שנקודת הקיצון, השיא, אלייה הגיעו היהודים כחלק מהטראומה היא מחיקת כל חייהם הקודמים, ביניהם האמונה.
זאת כתוצאה, משלב התגובה המגיע לאחר שלב ההלם כחלק מהטראומה.
ד"ר גיא אור, האחראי לטיפול במצבי משבר וטראומה במרכז אביב, טוען שכאשר אדם שרוי בטראומה, האמונות הופכות למופרכות, נעלמת תחושת הרצף בחיים והכל הופך להיות מסובך יותר.
במצב של טראומה האדם החווה זאת אינו מסוגל לסמוך על אף אחד, ובייחוד על שום דבר, וכך נהרסת גם האמונה בדת, בה' או בכל דבר אחר.
כל דבר שלא משתייך לסכנה שחווה הטראומה נמצא בה, לא מתקבל על ידו ומופנה כלפיו חוסר עניין משווע, אטימות לחלוטין.
במצב המזוויע בו נמצא אדם החווה טראומה כדוגמת השואה, החשיבה העיקרית היא על קיומו הבסיסי, ועל איך לשרוד כל יום ביומו, ורוב ההתעסקות שלו היא בחיפוש אחר אוכל ודרכים להתקיים, ולכן, אצל יהודים רבים במהלך השואה לא הייתה פעילות קוגניטיבית מעבר לצורך הקיומי הנדרש, ולא היה מקום לחשוב על רוחניות, אמונה או דת.

סיבה נוספת אשר הובילה לנטישת האמונה היא אובדן קשה וכואב מאוד שחוו יהודים אשר איבדו אחד או יותר מבני משפחתם בשואה וכתוצאה מכך יצאו באמירה שאין טעם להתפלל תפילת שווא, כזו שלא תחזיר את הוריהם, אחיהם, או כל בן משפחה אחר שנספה בשואה, לפעמים גם אל מול עינייהם.
בעקבות אכזבה קשה מה' איבדו רבים את אמונתם וטענו שע"פ חז"ל: "ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעימך, כי אם ליראה… ולאהבה אותו"(דברים, י', י"ב, ).
היהודים בכלל, והמאמינים בפרט, אמורים לפחד מתוך כבוד מה' ולאהוב אותו.
פחד היה קיים בשואה, לאו דווקא מתוך כבוד, אך אהבה? אי אפשר לאהוב אל כזה הם טוענים, ואף כועסים על אלה שהתעקשו להמשיך בחיי הדת לנוכח כל הזוועות.

 

אחד היהודים שאיבד את אמונתו במהלך ובעקבות השואה היה חיים כהן ז"ל, משפטן ישראלי.
ע"פ דבריו של חיים כהן, הוא אינו מוכן להתנחם באמירה שמוחו של אדם לא יכול לתפוס ולהבין את דרכי ה', הוא התייאש מלהבין את ההסבר הדתי לזוועות השוכח לנוכח קיום ה', וכך גם התייאש מלהאמין.
ממשיך ואומר, שאפילו ה' לא יכול לדמיין מה שאירע בשואה ואת הזוועות שעברו היהודים.
ישנו משפט האומר שלעולם לא ינום שומר ישראל, בשואה, בסבל ובזוועות לא ראו את משפט זה מתקיים כלל לפי דבריו של חיים כהן ורבים אחרים, ולהם, לא נשאר עוד כוח לשאת את ה'.
"תמיד גרסתי שמוטב שלא להאמין בו, מפני שאחרת הייתי צריך לשנוא אותו" (ספרו של מיכאל ששר, "שיחות עם השופט חיים כהן", עמ' 132)

סבא רבא שלי, ישראל קיוונטה ז"ל היה ניצול שואה ובעקבותיה איבד את אמונתו בה' וזה הוא סיפורו: כשסבא ישראל, היה בן 9 פרצה מלחמת העולם השנייה, או בשמה האמיתי והכואב -השואה-.


לפני השואה היה הוא אדם מאמין, בן למשפחה מאמינה, אך בעקבות מה שעבר בשואה וקצת אחרייה, נטש את האמונה.
זמן מה לאחר פרוץ המלחמה באו הגרמנים הנאצים ולקחו את משפחתו של סבי עוד לפני הקמת הגטאות ומחנות הריכוז, עם יהודים נוספים והכניסו אותם בצפיפות רבה לתוך רכבת.
באמצע הדרך תפסו הנאצים במספר יהודים והשליכו אותם מתוך קרונות הרכבת היישר החוצה, לפסי הרכבת.
בין היהודים הללו הייתה משפחתו של סבי כולה, הוריו ותשעת אחיו בעוד שהוא שהיה ילד קטן הצליח להסתתר.
כאשר השליכו הנאצים הרעים את משפחתו היישר אל המוות הבטוח תחת גלגלי הרכבות החולפות, זעק סבי ביידיש לעזרה מה' "גוועלד" כלומר, הצילו, ה' ישמור, שמע ישראל וראה ששום דבר לא קרה ושה' לא עזר לו  בזעקתו.
לאחר מחשבה קצרה התערערה אמונתו של סבי בה' וזאת גם לאור העובדה שאביו היה רב גדול והתפלא איך ה' לא הצילו ממוות.
לאחר המקרה הנורא הזה שאירע בתחילת תקופת השואה, המשיך סבי, ישראל, להתמודד לבדו באושוויץ וכשהסתיימה השואה, אחרי ששרד את זוועותיה, עלה לארץ.
כמה שנים לאחר עלייתו לארץ פרצה מלחמת העצמאות בשנת 1948, בה הוא לקח חלק ואף נפצע קשה.
לאחר פציעתו, הוא החליט באופן סופי שהוא נוטש את האמונה ושבשבילו אין יותר ה' ושהוא מפסיק מיד להאמין.
מה שהוסיף להחלטתו לנטוש את האמונה היא העובדה שכאשר הגיע לארץ והקים משפחה נולדו לו 3 בנות ואף לא בן אחד, מה שאומר שאין מי שימשיך את שושלת המשפחה, שיעביר את השם המשפחה כיוון שהוריו וכל אחיו נספו בשואה.

 

ע"פ עדות נוספת של ניצול שואה מתוך ספרו של גדעון גרייף העוסק באנשי ה"זונדר קומנדו" באושוויץ ובבירקנאו, עולה כי סיבת נטישת אמונתו הייתה הזוועות שראה וחווה במהלך השואה.
המקרה הספציפי שגרם לו להזדעזע הוא מקרה בו גרמני נאצי לוקח תינוקת מאמה, תופס ברגליה ודופק ומנתץ את ראשה בקיר.
אם דבר כזה יכול לקרות, אין כל ערך לאמונה, לדבריו.
בין הזוועות הנוראיות שראה בחווה במהלך השואה וגרמו לו לנטוש את האמונה לחלוטין, היו תינוקות שנטלשו מאימם בעודם יונקים, כשלא הספיקו לעשות דבר, לא רע לגרמנים, ולא לחטוא בפני ה'.
גם בקרב ניצול זה היה כעס ולעג כלפי יהודים שהאמינו בה' במהלך השואה ובעקבותיה, ודאג לכנותם תמימים ונאיבים.

רגע ההחלטה על נטישת האמונה

רבים החליטו בעקבות השואה לנטוש את אמונתם, אך רגע ההחלטה היה שונה אצל כל אדם ואדם.
מספר מהאנשים החליטו זאת בן רגע כתוצאה  ממקרה זוועתי שראו אצל אחרים או שמא מקרה סבל שחוו בעצמם.
היו כאלה שהחליטו זאת עוד במהלך השואה, וכאלה שרק לאחר שהסתיימה.
בקרב מספר יהודים האמונה רק התערערה במהלך השואה, ורק לאחר מכן, כאשר קרה מקרה קשה נוסף שכמו שאומרים, הקש ששבר את גב הגמל, החליטו לנטוש לחלוטין את האמונה.
ככתוב לעיל ישנן דרכים שונות של רגעי החלטת הנטישה וכאן יוצגו דוגמאות לחלק מהן.

ישראל קווינטה ז"ל, סבא רבא שלי נטש את האמונה בשלבים.

רגע ההחלטה

כלומר, בתחילת השואה כאשר כל משפחתו נזרקה מהרכבת והוא זעק ובכה לה' ולא הייתה שום עזרה, אמונתו התערערה רבות, אך רק לאחר שנפצע במלחמת העצמאות בשנת 1948 החליט שאין אלוהים ושאין שום טעם להאמין בו.

 

אצל שלום וייס, ניצול שואה שאף הוא נטש את האמונה ומוזכר בפרק הקודם ההחלטה אינה הייתה צלולה, אלא כמעט באי וודאות מוחלט.
אובדן הדת פשוט קרה מבלי כל חשיבה מוקדמת על הנושא, ביום הראשון שחווה אותה, ככל הנראה כתוצאה מהטראומה.
ע"פ מחקרים מדעיים עולה שהחלטה פזיזה ולא מודעת כזו מהווה לעתים מנגנון הגנה ולפעמים אף מחליפה את האמונה.

 

רמת השינוי הדתי

לפני השואה, רמת הדתיות והאמונה בקרב היהודים הייתה שונה, וכך גם אחריה, אך יחד עם זאת היו שינויים, נטישות והתחזקויות.
חלק מהיהודים שהיו דתיים, ואף חרדים הפכו חילונים, חזרו בשאלה, או במצב הקיצוני ביותר הפכו למה שנקרא ביהדות "כופרים", כלומר לא מקיימים מצוות, ולא מאמינים בה' כלל.
לעומת זאת, היו חילוניים או כאלה שלא האמינו כלל בה' ובעקבות השואה עברו "התחזקות", החלו להאמין ואף חזרו בתשובה.
כל זוועות השואה שחוו גרמו ליהודים להגיע למצבים של טלטלות נפשיות קשות, איבוד צלם אנוש וטראומות קיצוניות אשר הובילו אותם להגיע להחלטות הלל.
יש הסבורים שככל שהאדם, במקרה שלנו היהודי, מבוגר יותר ובעל אישיות יציבה יותר, כך סיכוייו לשמור על אמונתו גבוהים יותר.

בנוסף, סביר להניח שככל שהאמונה הייתה חזקה ומוחלטת יותר לפני הטראומה, היא תשרוד, אך עם זאת לפעמים אמונה עמוקה יכולה לקרוס במפגש עם המציאות הטראומטית.
בחרתי להתמקד במצב הקיצוני ביותר, שהוא נטישת האמונה לגמרי, ממצב של אמונה מוחלטת וחיים דתיים עד מאוד, למצב של חוסר אמונה מוחלט,  וזאת תוך דירוג מהפחות קיצון לקיצון ביותר.

הדוגמא הראשונה היא של ניצול שואה שנטש את אמונתו – מתוך ספרו של גדעון גרייף העוסק באנשי ה"זונדר קומנדו" באושוויץ ובבריקנאו.

ניצול זה היה אדם מאמין ואף דתי. לאחר השואה הוא מרגיש שהוא מאוד רחוק מזה, פחות מהדת, אלא יותר מהאמונה.
אחרי כל הזוועות שהוא ראה הוא בחר לא להמשיך יותר להאמין. אולם לעתים קרובות הוא הולך לבתי כנסת אך לאמונה הוא לא מוכן לשוב יותר.

שלום וייס, יהודי, שנטש גם הוא את האמונה, נולד בהונגריה, למשפחה יהודית אורתודוקסית.

בילדותו, האמין באמונה שלימה ואף למד ב"חדר" וב"ישיבה", אך יחד עם זאת הוא היה ילד מעט בעייתי מבחינה דתית.
וייס לא התנהג כהלכה מבחינה דתית ודאג לעשות באלאגן כשהיה ילד, תמיד לחקור ולשאול, 
ותמיד היו בו החששות והספקות בנוגע לה' ולאמונה עצמה, עד שיום אחד פשוט באה לו החלטה פתאומית להפסיק להאמין בה' כתוצאה טראומתית מהשואה.

 

המשפחה של סבא רבא שלי, ישראל קווינטה ז"ל, היו משפחה של צדיקים, גם המורחבת וגם המצומצמת, בייחוד שבראש המשפחה הדתית עמד אביו של סבי, מיכאל, שהיה רב מאוד גדול בגרמניה ולימד ילדים ב"חדר".

לאור הסיבה שאביו היה רב גדול, וסבי היה בן למשפחה דתית, הוא התפלא שה' לא הקשיב לזעקתו, ולא הציל את משפחתו בכלל ואת אביו הרב הגדול והצדיק בפרט, בחר סבי לנטוש את האמונה היהודית ואת ה'  כהתחלה.

רמת השינוי הדתי

פרק 3: השוואה – תפיסות המצדדות באמונה לעומת אלה שלא
ישנם הבדלים רבים בין שתי התפיסות העיקריות הקשורות באמונה בה' לאחר ובעקבות השואה.
התפיסה של אלה שבחרו לנטוש את האמונה לאחר הסבל שחוו, והתפיסה של אלה שהמשיכו להאמין ולבטוח בה' ובסיבותיו להתרחשות השואה.

המאמינים נוהגים להזכיר ולשבח יום ביומו את היהדות ואת ה' באמרות שונות, שאליהן נוטים להתנגד אלה שאיבדו את אמונתם בעקבות השואה.

פרק 3: השוואה

ישנן שאלות רבות הקשורות באמונה ובקיום ה' שמתעוררות בעקבות הסבל שהיהודים חוו בשואה, ולהן תשובות ופתרונות שונים מפי שתי התפיסות.
אתם אומרים שיש ה'? אם כן, איפה הוא? למה הוא לא עושה דבר? האם הוא בכלל יכול, או רוצה לעשות משהו בנוגע לכך? למה הוא מעביר את היהודים את הייסורים הללו? הוא בוגד בעמו? "בעם הנבחר"? למה צריך להמשיך להאמין בו? איך אפשר? איך מצליחים להאמין?

 

על שאלות אלה בוחרים המאמינים לענות, מן הסתם, בצורה חיובית המצדדת ומצדיקה את סיבות היהדות והאמונה להתרחשות השואה לנוכח קיום ה'.
ע"פ תפיסתם ה' כועס ומעניש אותנו, היהודים, על חטאים, מעשים רעים והפרת הברית בינינו לבינו ולכן, גורם לנו לסבל הזה.
בנוסף טוענים המאמינים, שאי אפשר להבין את ה' ועל מי שמאמין בו, לעשות זאת באמונה שלמה, טהורה ולא כמטרת אינטרס.
האמונה בה' לא ידועה ולא מתבססת על מחקרים מדעיים ועובדתיים, ולא תלויה בדבר.
ה' לא חייב לעשות מה שטוב בעיניי היהודים, אלא מה שטוב בעינו.
-"הכל לטובה"- אמירה שרווחת בקרב יהודים מאמינים שמשמעותה היא שמה שה' בוחר לעשות לנכון, טוב גם לנו.
ה' חושב ומתכנן כל צעד ושעל, כדי להביא אותנו למצב הטוב ביותר בעיניו, גם אם בדרך אנחנו צריכים להיענש.
ה' לא מתערב בעניינים כאלה, כמו התרחשות השואה, אלא רק בעניינים רוחניים, אך יחד עם זאת הייתה לו השפעה על ההתרחשויות בשואה ואחריה באופן הבא:
ה' בחן אותנו, לאחר מכן בחן את הרשעים(הנאצים), הציל את הניצולים והעביר אותם לארץ.
החשובה ביותר היא העובדה שלאחר השואה קמה מדינה לעם היהודי, וה' שוב הציל את העם כנגד כל הסיכויים.
יחד עם זאת, אומרים המאמינים, בואו נתמקד בחלקים הטובים של השואה, בניצולים הרבים שיצאו ממנה, ביופי של הטבע, בתקומת המדינה ובניסים הרבים שהתרחשו במהלך השואה, ויחד ננסה להבין את הטוב שבאמונה ונאמין גם יחד.

 

 

לעומת המאמינים, אלא שבחרו לא להאמין בעקבות השואה, או לנטוש את אמונתם בעקבות ההתרחשויות הנוראיות בה, יוצאים כנגד האמונה וקיום ה' לאור הסבל שעברו היהודים בשואה, ועונים על השאלות הללו באופן שלילי, המתנגד לתפיסת המאמינים.
הם טוענים שלה' בכלל לא אכפת מהיהודים והוא אדיש אליהם.
ה' בכוונה רוצה לגרום ליהודים סבל והשפלה, להתעלל בהם, להתאכזר ולרדות.
בנוסף, לפי תפיסתם, ה' בוגד בעמו – "העם הנבחר", ולא אמין כלפיהם. 
עוד מוסיפים ואומרים אותם אלה שנטשו את האמונה בעקבות התלאות שעברו בשואה, שלה' אין את הכוח המרבי כדי להתמודד עם כל הסבל שעברו היהודים וכדי להושיע אותם, ה' הוא חלש בכלל, ויחסית לציפיות ממנו בפרט, ולכן הוא גם חסר ערך.
לסיום הם מוסיפים שה' בכלל לא קיים ואין ליהודים במה להאמין, הבטחון בה' והאמונה ההדוקה בו ובדת היהודית לא מסמלים דבר אלא רק כוח נפשי חסר תכלית להיאחז בו כשאין במה.

 

השוני בין שתי התפיסות מתבטא גם בוויכוח ממושך בין חיים כהן ז"ל שנטש את האמונה בעקבות השואה לבין ישעיהו לייבוביץ ז"ל שמאז ומתמיד האמין בה' ודבק בדת היהודית.
בעוד חיים כהן מסביר ואומר שבעקבות מה שאירע לו באושוויץ נטש את האמונה בה' ונעשה אפיקורס, ישעיהו לייבוביץ מגיב לאמרה זו ואומר : "מי שאמר שבעקבות אושוויץ איבד את האמונה בה', לו אני עונה מיניה וביה: משמע שמעולם לא האמנת בה' אלא בעזרת ה' "(ישעיהו לייבוביץ' ז"ל, בכל שיחת אמונה על השואה – משפט ידוע).

 במצב הטראומתי ששרר במחנות המוות, היו ניצולים שאיבדו את אמונתם, ואחרים ששמרו עלייה.

יכול מאוד להיות, שאלו הן שתי אסטרטגיות שונות ויעילות להישרדות במצב הזה.
לשתיהן יש תמיכה, סיבות והוכחות תאורטיות מדעיות.
מצד אחד ההשפעה הנפשית של הדת על היהודים, ומצד שני, נטישת אמונה לרוב כתוצאה מטראומה, זוהי תגובה הישרדותית אשר הופכת לדרך הישרדותית, מתחילת המסע הנורא ועד הסוף.

 

נספחים
כחלק ממאמציי לקבל את התשובות לשאלות המחקר שלי פניתי לגורמים שונים אשר שייכים לנושא ולפעמים קיבלתי גם תשובות שעזרו לי מאוד.

נספחים
סיכום והסקת מסקנות
ביבליוגרפיה

סיכום והסקת מסקנות
לאחר שחקרנו, העמקנו בנושא האמונה בשואה והצגנו את רוב ההיבטים בו אנחנו יכולים לענות על רב, אם לא על כל השאלות ששאלנו תחילה.
השואה והזוועות שעברו היהודים השפיעו רבות על אורח חייהם הכוללים גם את האמונה.
ישנם יהודים שהשואה גרמה להם לחזור בתשובה או לחזק את דתם כתוצאה מניסים שהתרחשו להם במהלך השואה, תמיכת ה', קיום המצוות וההשארות בחיים.
נוכחנו לדעת שיהודים רבים אכן המשיכו לקיים את המצוות השונות, גם את הקשות ביותר כדוגמת צום ביום כיפור, למרות איסורי הנאצים והתנאים הקשים עימם התמודדו יום יום.
בנוסף גם האמונה השפיעה על השואה,ועבור יהודים רבים היוותה כגורם מחזק אל מול כל הזוועות ואף תמיכה נפשית שע"פ מחקרים שגילינו זהה לטיפול פסיכולוגי בקרב רבים וכך עזרה להם לשרוד.
דרך הישרדותית נוספת אך שונה הייתה זו של אלה שנטשו את האמונה בעקבות השואה מסיבות שונות, ביניהן שתיים עיקריות.
האחת, הייתה הטראומה וההלם שחוו היהודים כאשר החלה השואה ובעקבות כך איבדו את רב מה שהיה להם לפני השואה, בין אם מבחינת רכוש ובין אם מבחינה נפשית ורוחנית, בין אם במודע ובין אם לא.
הסיבה השנייה היא הזוועות שחוו כל אחד אחד בשואה, חלק נטשו את האמונה ממקרה מזוויע שראו קורה לאחרים וחלקם בעקבות מקרה סבל או כאב שאירע להם, עצמם.
ישנם יהודים שהחלטה זו, על נטישת האמונה, קרתה בבת אחת, ברגע, וכאלה שהאמונה התערערה בהם לאט עד לחוסר אמון מוחלט כדוגמת סבא רבא שלי ישראל קווינטה ז"ל ניצול השואה, שעדותו מוצגת בעבודה.
מאפיין נוסף על פיו מתחלקים היהודים שנטשו את האמונה הוא רמת האמונה, יהודים אשר האמינו במעט ואף רק כיבדו את היהדות ואת ה' ובעקבות השואה הפסיקו להכיר בו כלל, יהודים אשר היו מקיימים רק את מנהגי החג ולאחר הזוועות לא מקיימים דבר מן היהדות, והשלישי והבולט ביותר בעבודה הוא השינוי הקיצוני ביותר, מיהודי דתי ולעתים גם חרדי לחילוני גמור, כזה שלא מכיר בקיום ה'.
עם זאת, נוכחנו לדעת שנטישת האמונה תלויה גם במשתנים אפשריים כגון, גיל האדם ורמת האמונה שהייתה בו לפני השואה.
לבסוף כאשר השוונו בין שתי התפיסות, נחשפנו לשוני הרב ביניהן ולדעות השונות של יהודים משתי התפיסות.
למשל, בעוד יהודי שנטש את האמונה אמר שבלתי אפשרי לאהוב ולהאמין לאחר אושוויץ באל כזה כמו ה' שגורם סבל לעמו ומעביר אותו ייסורים קשים, היהודי המאמין טוען שאם אדם הפסיק להאמין בה' בגלל מה שאירע באושוויץ, משמע שאף פעם לא האמין בעולם, ולדבריו ה' עושה את הטוב בעיניו. 
מחקר זה, ענה על שאלות רבות שעלו מהצגת הנושא אך ישנם עוד הרבה תחומים מעניינים המתקשרים לאמונה בה' בעקבות השואה אשר ניתן לחקור בלי סוף, למשל, הכחשת השואה בקרב יהודים חרדים מסוימים.
לאחר מחקר ממצה זה הבנו והשכלנו רבות אודות התחום ואין ספק שהוא עזר לנו להבין את הנושא על הצד הטוב ביותר.

 

ביבליוגרפיה

מקורות אינטרנטים: 

מקורות שאינם אינטרנטיים

  • עבודת השורשים שלי

  • בני משפחתי

  • דיסק בו מידע מוקלט על השואה מפי סבא רבא שלי ז"ל, מסמכים הקשורים לכך ומידע מסבתי , בתו - בלה ניצולת השואה מפרויקט "מחוברים" , דיסק בו היא מספרת על השואה ומסמך עם קורות חיי משפחתה

 

תמונות:

bottom of page