כשהעבר והעתיד נפגשים

מבוא

נושא המחקר הוא  תיעוד בתקופת השואה בכלל ובפרט על ההבדלים בין התיעוד הרשמי של הנאצים לעומת התיעוד של היהודים.
שאלת המחקר היא מהם ההבדלים בין המציאות שמציגים הגרמנים בתיעודם לבין המציאות שמוצגת בתמונות שצילמו היהודים בחשאי?

 

מטרת הפרויקט היא להבין מה נמצא מאחורי התמונות- האם התמונות מציגת מציאות או שהן מבוימות?
מאז שהסתיימה השואה ועד היום קשה להבין איך העולם לא ידע שום דבר ואיך אף אחד לא ראה את מה שקורה ליהודים ברחבי אירופה,  אך זאת מכיוון שעל פי עדויות וסיפורים שאספנו למדנו שהנאצים ידעו להציג את המציאות "וורודה" ולהסתיר את מה שבאמת קורה. התמונות האמיתיות, שמציגות את המצב כפי שהוא היה באמת ומראות את הסבל והקושי, צונזרו על ידי הנאצים ולא פורסמו. המשטר הנאצי הטיל צנזורה על כל אמצעי התקשורת כולל צילום. למרות שהצלמים תיעדו את תהליך ההשמדה של הנאצים והתמונות הגיעו לעולם המערבי, תיעוד השואה לא פורסם במקביל להתרחשות ולכן הצילום לא עורר ביקורת חברתית.
המחקר מתבסס על אדם בשם מנדל גרוסמן שהועסק כצלם רשמי מטעם הגרמניים בגטו לודז' שבפולין. גרוסמן סיכן את חייו וצילם גם מנקודת מבט יהודית את חיי הגטו. במחקר אנתח ואשווה בין התמונות שצילם גרוסמן משתי נקודות המבט השונות.

​

מכיוון שגרוסמן נספה בשואה לא תהיה לי האפשרות לראיין אותו ולשמוע עדות מפיו אך מפני שסיפורו מפורסם אני אוכל להיעזר באינטרנט ובספריות השונות. המחקר יתבצע בעזרת חומרים ומידע שאאסוף מאתרים כמו יד ושם, גלריות של תמונות מהשואה ובפרט גלריות של תמונות שצילם מנדל גרוסמן, האתר הרשמי להנצחת השואה של ארה"ב ועוד.

 

מחקר זה יערך בשיטה האיכותנית מכיוון שמטרת המחקר היא להבין את האמת מאחורי התמונות ולבנות תיאוריה המעוגנת במציאות באמצעות השוואות והנגדות של הנתונים הנאספים המחקר. החומרים והנתונים שיאספו ינותחו על ידי ולא באמצעות סטטיסטיקה כמו במחקר כמותני ולכן המחקר האיכותני הוא מתאים יותר.

 

מהם ההבדלים בין המציאות שמציגים הגרמנים בתיעודם לבין המציאות שמוצגת בתמונות שצילמו היהודים בחשאי?

צילום תיעודי הוא צילום אשר מתעד את המציאות על כל פניה ללא התערבות ומניפולציות של הצלם. זהו צילום ישיר ובלתי מטופל.
בסוף המאה ה-19 התפתחה יכולתו של הצלם לתעד דמויות בתנועה. בעקבות זאת החל להתפתח הצילום החברתי: צילום המתעד קבוצות חברתיות שונות במטרה להשפיע ולהוביל לשינויים חברתיים. צילום תיעודי מתאר מציאות ברגע נתון כפי שהוא נתפס בעיני הצלם. הכוח הביקורתי שלו נובע מהצגתו בסמוך לאירוע אך כאשר צילום זה מוצג במרחק היסטורי הוא הופך להיות מסמך היסטורי המתעד את התרחשות עבר ואין לו שום כוח פוליטי. השפעת הצילום על הציבור הפכה לנושא טעון לאחר שגילו מקרים בהם הצלמים ביימו את הסצנות אותן צילמו, למטרות האישיות שלהם.

​

בתחילת המלחמה, ניתן עידוד רשמי מטעם המפלגה הנאצית והצבא הגרמני לצילום בשטחי הכיבוש לצורכי תעמולה  ואף ב2 באוקטובר 1939 הוציא משרד התעמולה הגרמני בברלין הוראה רשמית לחיילים בחזית לאסוף חומרים מצולמים המחזקים את ההסברה האנטי יהודית  בגרמניה ובעולם. החומרים שנאספו פורסמו בפולין ובגרמניה ברדיו, בחדשות ובעיתונים. החיילים והאזרחים הגרמנים שצילמו נשאו איתם את הסטראוטיפים שהטביעה בהם האידאולוגיה הנאצית: היהודי הוא הגזע הנחות והם הגרמנים בני  הגזע הארי עליונים .יחסם של החיילים אל היהודים נחשף באופן שבו הציגו את היהודי בתצלומיהם וכן בתיאורים שצירפו לתצלומים ובמכתבים ששלחו לחברים ובני משפחה בגרמניה. בחודשים הראשונים לפלישה לפולין הרבו החיילים לצלם מראות של השפלת יהודים: גזיזת הפאות והזקנים של הגברים, יהודים מסומנים על ידי טלאי או סרט, בתי כנסת עולים באש ויהודים עובדים בכפייה. לאחר שהוכנסו היהודים לגטאות ,הרבו החיילים לצלם דמויות של יהודים, ילדים רעבים ומקבצי נדבות, גדרות, חומות ושערים בהם הוצבו שוטרים ואת שלטי האיסור שהגדירו את הגטאות כאזור יהודי נגוע שהכניסה אליו אסורה.

​

מאז הפלישה לברית המועצות ועם תחילת הרצח ההמוני הוטלה הצנזורה על צילום בגטאות ובמחנות ההשמדה. הנאצים הטילו צנזורה מקיפה על כל סוגי התיעוד והשואה הייתה לסוד מדינה בגרמניה הנאצית.
כל ההוראות וציווי ההרג היו מילוליים ומסווגים על מנת לא להשאיר מסמכים שישמשו כראיות. היטלר הוציא פקודות רק במקרה הצורך ומנהיגי הנאצים פעלו באופן שיטתי ומידי פעם אלתרו.

​

היטלר הורה לא להזכיר את ההרג באופן ישיר בתיעוד ובהצהרות הפומביות ולכן השתמשו הנאצים בשמות קוד לדוגמא  המילה פעולה ( Aktion ) התייחסה למבצעי פעולות אלימות של האזרחים או כוחות הביטחון כנגד היהודים, הביטוי "יישוב מחדש במזרח" (Umsiedlung nach dem Osten) התייחס להעברה של היהודים לפולין הכבושה והביטוי "טיפול מיוחד" (Sonderbehandlung) פירושו הרג. כך רק מי שהיטלר רצה שיבין את המסר יכל להבין אותו משמות הקוד.
בנוסף לשימוש בקודים, קציני הSS הכריחו את האסירים לפתוח קברי אחים ולשרוף את הגופות כדי להשמיד את הראיות לרצח המוני כאשר יבואו צבאות הברית.

​

לאחר פלישת הנאצים לברית-המועצות פסקו בהדרגה גם הפקות סרטי התעמולה האנטישמיים והחלו להפיקו סרטים שמטרתם לייפות ולהבליט את ה"צד הטוב" בחייהם של היהודים בגטאות. ב2010 נעשה סרט דוקומנטרי בשם "שתיקת הארכיון" החוקר את הסרט שצולם ב1942 בגטו ורשה בשם "הגטו" (Das Ghetto) על ידי צוות צילום גרמני שצילם במשך חודש. צוות הצילום צילם מצד אחד מראות של עוני, רעב, מחלות, ילדים וקבצנים וגופות מוטלות ברחובות הגטו ומצד שני צילם מראות של עושר וחיים טובים בגטו: בתים מפוארים, חנויות ובתי קפה מלאי כל טוב ויהודים לבושים מהודר. סצנות "החיים הטובים" בוימו אבל בנוסף להן ישנם גם קטעים המשקפים את המציאות בגטו כפי שהייתה אך מטרת הקטעים האלה היא לצחוק, לזלזל או להראות את היהודים שחיים טוב כאפאתיים ליהודים העניים.
מבין הסצנות שבוימו צילמו באחת המסעדות גטו יהודים לבושים היטב ובעלי מראה יהודי טיפוסי, הושיבו אותם בשולחנות וציוו על המסעדה להגיש להם מכל טוב על חשבון הקהילה היהודית. מטרת הסצנה הייתה להראות באיזה "גן עדן" חיים היהודים בגטו. הסצנה נמשכה שעות. אומר אחד הניצולים המרואיינים בסרט "שתיקת הארכיון" כי הגרמנים שבאו לצלם בגטו הביאו איתם בשרים ואוכל בשפע כדי שיוכלו לצלם זאת ולהוכיח שהיהודים חיים טוב אך כשבעצם היו פחות מ50 יהודים בגטו אשר הרשו לעצמם באמת לקנות אוכל יקר כזה. יום למחרת הסצנה במסעדה הוציאו את המלצריות מחוץ למסעדה כשהן לבושות מהודר והתבקשו לשחק מאושרות ושמחות, הביאו ילדים קבצנים והורו להם לפשוט יד (המתחננת לאוכל) ועל המלצריות להתעלם מהם. הסצנה צולמה כדי להראות שהיהודים חיים חיי מותרות אך לא נותנים דבר לרעבים. בסצנות שביימו יש דגש על המראה החיצוני של היהודים, היהודים המצולמים לבושים מהודר ומטופחים. אחת הניצולות המרואיינות בסרט אמרה: "גם אמא שלי לבשה את המעיל הנהדר שלה, אז מה? אז זה אומר שהחיים התנהלו כרגיל? הרי אחרי הצילומים האלה האנשים הועמסו על משאיות או באיזושהי צורה אחרת נתפסו והלכו. הם האמינו שהצילום יושיע אותם אבל סופם היה כסוף כולם".
גם את הסוף עליו דיברה הניצולה ביימו הגרמנים. הגרמנים רצו להראות שלא רק שהיהודים חיים חיי מותרות אלא גם מתים בכבוד. הם החרימו ארון קבורה וביימו סצנה של לוויה בבית קברות. כשבעצם מספרת אחת הניצולות שהגופות היו מוטלות ברחובות וגם במשפחות המכובדות ביותר הצטרכו להוציא את הנפטר היקר שלהם לרחוב, היא אף מוסיפה ומספרת איך בתור ילדה כשהלכה ברחובות הגטו מעדה ונפלה על אחת הגופות ואיזו טראומה זו הייתה עבורה.
כשמצאו את הסרט הזה בארכיונים, חקרו וחיפשו את הצלמים שעומדים מאחוריו. הצלם היחיד אליו הגיעו הוא וילי וסט. כשנשאל וסט האם ידעו הצלמים  מה הייתה מטרת הצילום הוא אמר שלא ידעו אך היה ברור שזה למטרות תעמולה מכיוון שהתבקשו לתעד בעיקר את ההבדלים בין היהודים העשירים לעניים. בסוף הראיון שלו כאשר סיפר איך ראה עגלות מועמסות בגופות ואיך קוברים ערימות של גופות התוודה וסט ואמר שלמרות שהמצב והתנאים בגטו היו מזעזעים הוא לא חשב לרגע שהאנשים האלה שצילם יירצחו באופן שיטתי.

​

ב1944 כשכבר הופצו שמועות בעולם על השמדת היהודים והגרמנים נחלו מפלות בכל החזיתות, הגרמנים החליטו לנקוט במדיניות הדיסאינפורמציה ליצור תמונת מציאות מעוותת אצל שאר העולם שהתחיל לחשוד. לדוגמא, ב23 ביוני, 1944 הגיעו נציגים מועדת הצלב האדום הבינלאומי אל גטו טרזיינשטט בצ'כיה. בביקור שנמשך שש שעות הקימו קציני הSS מתיחה משוכללת: נפתחו בתי הקפה והתאטראות, גורשו יהודים כדי להקל על הצפיפות והיהודים שנשארו התנהגו על פי תסריט של הנאצים והתבקשו לספר טובות על חייהם בגטו. בנוסף לביקור, הפיקו הגרמנים סרט תעמולה בגטו טרזיינשטט. בסרט צולמו מקהלות ילדים, תאטראות וקונצרטים, נשים וגברים עוסקים בספורט וזקנים משחקים שח. הניצבים בסרט שהיו תושבי הגטו ניספו כולם במחנה ההשמדה אושוויץ זמן קצר לאחר סיום הצילום.