כשהעבר והעתיד נפגשים

עבודת חקר במגמת "מידענות סייבר"
שם העבודה: יומני ילדים בשואה

שם כותבת העבודה: שי משורר
שם המנחה: מרה קופלר 
שם בית הספר: אורט יד ליבוביץ'

כיתה: י-9

"זרעו של רעיון יצירתי אינו דועך בבוץ ובזוהמה. אפילו שם ינבוט ויפיץ את פריחתו כמו כוכב שזורח באפלה"…  (שרות אנכי. 15 באוקטובר 2009) כך כתב פטר בגטו טרזין, מה שמחזק את הדעה שבגטו הוא רצה ללמוד ולהשכיל כמה שיותר במטרה להיות מוכן לעולם שלאחר המלחמה וגם כדי שיוכל להיות אדם משפיע ולהשאיר חותם.

​

לעומתו, אנה פרנק הרחיבה את השכלתה מפני שרצתה להפיג את השיעמום במחבוא. היא למדה גרמנית, צרפתית, הולנדית, אנגלית, מתמטיקה, תולדות האומנות, ביולוגיה, ספרות הולנדית, גאוגרפיה והיסטוריה מקראית ולרוב גם קראה וכתבה ספרים.

​

אנה פרנק ופטר גינז לפי דברי אחותו, השתנו מאותו הרגע שהשתנה מרחב החיים הבטוח שלהם. מעברם מאווירת הביטחון בביתם לאווירת כליאה וצמצום הכריחה אותם לקבל החלטות חשובות לגבי מהלך חייהם. שניהם התבגרו באותו הרגע שחל השינוי הגדול בחייהם. אנה לא הכירה בעצמה כילדה מאז כניסתה למחבוא בשנת 1942 ופטר השתקף כבוגר בעיני חווה בכניסתו לגטו.

​

לאחר זמן רב במחבוא, שיעממה אותה השגרה ואז מצאה לעצמה עיסוקים חדשים שהיו הצצה לתוך חדריהם המוארים של השכנים בשעות החשיכה, תעסוקה בקצרנות הולנדית, חקירת המיתולוגיה היוונית והרומאית, חקירת שושלות יוחסין ומשפחות המלוכה של ארצות שונות ורקדה בלט.

​

אנה שהתה בקרבתם של עוד שבעה מתחבאים מלבדה. הם היו יחד במקום סגור במשך שנתיים שלמות. בעיניה, שמונת המתחבאים היו כפיסת שמיים כחולים המוקפים בענני גשם שחורים המסמלים הגטו והעולם בחוץ. הטבעת המפרידה בינם לבין הסכנה הולכת ומצטמצמת.

 

במחבוא, כל השמונה חווים מצבי רוח שונים ומושפעים ממצבי הרוח של חבריהם למחבוא. ערימת המכתבים של אנה נכתבו גם הם במצבי רוח שונים. כאשר היא שמחה, היא מתארת ומרחיבה על היופי שבעולם ועל הדברים הטובים שעוד נותרו. אך, כאשר היא כעוסה, היא מתארת את הדברים כאילו זה סוף העולם למרות שידעה שהם לא.

​

אנה הייתה כה סקרנית לדעת מה אירע לעם היהודי ואף לעם ההולנדי שאליו הרגישה כה מחוברת. כמה פעמים בשבוע, האנשים שידעו על מחבואה ועזרו לה, סיפרו לה ולשאר המתחבאים על עולם החוץ. כמו שסבתא מספרת סיפור כולם מקשיבים, כך הקשיבו המתחבאים לחדשות על עולם החוץ מפי העוזרים. הם סיפרו להם כי בעולם בחוץ, אין איש יכול להימלט מגורלו האיום אלא אם כן הוא מסתתר. הגרמנים משליטים טרור ולא חסים על איש. שוררת אימה על כל היהודים חפי הפשע הנלקחים בטורים ארוכים עם ילדיהם ובוכים בכי תמרורים. מכים ומענים אותם עד שהם נופלים על פני האדמה בבושה וכאב. הזקנים, הנשים ההרות, החולים, התינוקות, הילדים- כולם  משתתפים במסעות ההשפלה והמוות האיומים האלו. מעבירים אותם בקרונות בשר למחנה היהודים הגדול בדרנטה שבו הם אינם מקבלים דיי אוכל ושתייה כדי לשרוד. מים יש שם רק במשך שעה אחת ביום ובית השימוש ומתקן הרחצה משמש לכמה אלפי אנשים. אין אפשרות לברוח מהמקום הנוראי הזה ואנה הניחה שרובם לא נשארים בחיים ונרצחים באכזריות שם. לא הייתה דרך לאמת את אמירותיהם משום שחלקן היו שמועות שעברו מפה לאוזן. שמועות שעוברות מפה לאוזן משנות את גרסתן, לכן בכל יום האזינה אנה לשידורי הרדיו בהולנדית מלונדון, שהיה מקור אמין עבורה, בשביל להתעדכן במה שקורה מחוץ למחבוא.

​

בדומה לאנה, הגטו עורר בדויד רובינוביץ' את סקרנותו. כל החוויות החדשות, הרעות והטובות של דויד, הדברים שמעולם לא ראה לפני כן, סיקרנו ועניינו אותו. למשל, הסתכלותו בתדהמה מבעד לחלונו על הצבא הגרמני שעבר עם פרשים רבים, שיירות ארוכות וארטילריה (כלי נשק) כבדה מפני שהם חלפו בעירו לעתים רחוקות. זאת ועוד שכאשר מצא ביער תת מקלע ברכיו רעדו מהתרגשות.

​

הוא תיעד ביומנו בעיקר את הנעשה ליהודים האחרים בגטו, מעט את חייו ואת חיי משפחתו. הוא ניסה בכל דרך אפשרית להשיג מידע על המתחולל בגטו. הוא ריחם על היהודים חפי הפשע שנרצחו בגטו באכזריות והתעצב שזהו גורלם אך הוא תמיד מצא דרך לגלות מה קרה להם לבסוף. כל פעם כשדויד שמע על אסון נוסף בגטו, עיניו יצאו מחוריהן, ראשו כאב והוא היה כה מותש כמו אחרי עבודה קשה ביותר אבל סקרנותו לגבי גורלם ולגבי המתחולל בגטו עלתה על כאביו. הוא שאל כל אדם שראה לגבי מה שקורה, מי נרצח ואיך, למי נגנב האוכל ומי גנב ומה המעשה הנבזה שנעשה ליהודים. את כל אלו כתב ותיעד ביומנו.

​

בניגוד לדויד, רותקה כמו אנה השתעממה גם היא מהשגרה. בנוסף לכך שתיהן הרגישו ככבולות משום שלא יכלו לצאת עקב המצב שהחמיר בגטו ובעולם בחוץ.

​

לאחר שהגטו הפתוח בו שהתה רותקה הפך לגטו סגור, היא הרגישה כלואה בו כטבעת המתהדקת סביבה. לעומת גטו פתוח, גטו סגור מוקף גדר או חומה, נשמר על ידי כוחות גרמניים ופולניים ותושביו לא הורשו לצאת מתחומיו. רותקה לא ניסתה לעשות דבר על מנת להיטיב את זמנה בעוד שרצונה להיות במקום טוב יותר הלך וגבר.

​

דויד לעומתן לא ראה את שהותו בגטו כשגרה משעממת הכולאת אותו אלא כמסקרנת.

​

למרות שכאשר נודע לו שכל מי שיצא או ייכנס לגטו צפוי לו עונש מוות, הוא התעצב, ובנוסף חשב שלרצוח בדם קר אדם חף מפשע זה מעשה נבזי ומיותר. לאחר שראה במו עיניו שני יהודים נורים למוות רק משום שיצאו מהשכונה, הגרמנים נראו בעיניו כחיות טרף. כשהגיע החורף, לא שמעו את קריאות השמחה האופייניות של הילדים. בשביל רוב תושבי הגטו החורף הוא סיוט של עוני ורעב. בכל מקום ישנם תורים ארוכים של אנשים המבקשים אוכל כדי להשביע את קיבתם הרקה. ילדים שהוריהם גורשו והם הופקרו לגורלם לבדם, לבושים בבגדים בלויים ומושיטים את ידיהם אל עבר ההולכים והשבים. הילדים האלו לפי רותקה, מסמלים את אפרוריותו של הגטו.

 

גורם ההשפעה השני היה הטבע.

​

אנה פרנק, התחבאה במקום סגור כך שהיא לא "זכתה" לראות את העולם בחוץ. העולם בחוץ לא היה כל כך זוהר באותם שנים אבל היא התגעגעה לטבע, לפרחים, לעצים ולשירת הציפורים כשהשמש זורחת מעליה. היא לא הייתה היחידה, רותקה ודויד גם הושפעו מהטבע. רותקה רצתה לפרוש כנפיים ולעוף הרחק. לשמוע את הרוח משתוללת על פניה ולחוש את משביה. לעוף למקום שבו גטו ומפעלים שבהם יהודים הוכרחו לעבוד אינם קיימים. דויד, כל פעם שחלה, ישב ליד החלון והביט אל עבר השדות הירוקים

ומיד הרגיש יותר טוב.

​

בנוסף לציוריו של פטר שבהם צייר את פראג, עיר הולדתו ואת הגטו, הוא צייר פרחים צבעוניים ובכך הביע את תשוקתו העזה לטבע. ארבעתם רצו להתאחד עם ההרמוניה של הטבע.

​

מחקר אחד הוכיח כי כאשר מטופלים בבית החולים הועברו לחדר המשקיף אל עבר נוף טבעי במקום אל עבר קיר בניין, המטופלים חשו יותר טוב, היו יותר שמחים וחיוביים והתאוששו יותר מהר. לעומתם, המטופלים שחדרם השקיף אל עבר קיר בניין, התלוננו רבות, כעסו, בכו, היו מדוכאים והחלימו לאט יותר. כל המטופלים קיבלו טיפול זהה לחלוטין כך שההסבר היחיד הוא שהטבע מחדש את האנרגיות בגוף האדם ומעניק להם הרגשה טובה.

​

מחקר נוסף הוכיח כי הטבע מעלה את מצב רוחנו ומפחית מהלחץ הנגרם לנו מעבודתנו ומחיי העיר הסוערים.

​

בעקבות מחקרים אלו, אפשר להבין מדוע ארבעת הילדים כה הזדקקו לטבע ולרוגע שהוא מעניק, כמה הטבע יכל להועיל למצבם הבלתי נתפס בתקופת השואה.

​

בכל  סביבת מקום ישנם גורמים משפיעים ומושפעים.

​

בפרק זה, הגורמים המושפעים היו הילדים והגורמים המשפיעים היו הטבע והמקום. דיברנו על הדמויות הראשיות בהשפעת הרקע של הסיטואציות והשלכותיהן במהלך השואה.

​

בפרק הבא נתייחס להשפעת הדמויות המשניות והשלכותיהן על הילדים.

 

פרק 2- השפעת דמויות חיצוניות:

איש אינו יכול לשלוט במעשים ובתגובות של אנשים אחרים מלבדו, אבל יש באפשרותם הכוח להשפיע עליהם. ההשפעה יכולה להיות חיובית ואף שלילית. זאת ועוד שהיא יכולה להשפיע עלינו באופן ישיר או באופן עקיף. אישיותנו מתעצבת ומתפתחת עקב השפעת האנשים הקרובים אלינו והחברה. בפרק זה נדון בהשפעת הדמויות המשניות והשלכותיה על כל אחד מארבעת הילדים. כלומר, השפעת החברה על הילדים.

​

אנה פרנק הושפעה מכמה אנשים שהתחלקו לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה הייתה המתחבאים והשנייה הייתה היהודים מחוץ למחבוא.

​

אנה במעברה למחבוא, טולטלה מחיי אדם נערץ למציאות של נזיפות ממבוגרים- קבוצת האנשים הראשונה שהשפיעה עליה. היא הייתה מותקפת מכל הכיוונים. כמעט כל המתחבאים זלזלו בה והעבירו ביקורת על התנהגותה, נימוסיה ומעשיה. הם ראו באנה כילדה קטנה בלי דעה, גישה ועקרונות משלה. הם התערבו בחינוכה וטענו שהוא מתחת לכל ביקורת. מדי פעם הוריה הגנו עליה מפני כל האשמות כלפיה, אך זה לא עזר. כלפי חוץ, היא צחקה מאמירותיהם למרות שהן לא הצחיקו אותה כלל. להפך, הן פגעו בה עד מאוד וכאשר הגיעה למיטתה, הכרית שלה התמלאה בדמעותיה המלוחות. היא ניסתה להתחמק אינספור פעמים מהנאומים הארוכים שהטיפו על חינוכה ודרך התנהגותה. היא ידעה מי היא ומה היא שווה למרות כל האמירות שלהם. אולם, לאחר זמן רב שכל מה ששמעה היה רק אמירות פוגעניות כלפיה, היא שאלה את עצמה שאלות רבות. האם היא נוראית כפי שכולם חושבים? האם היא מרוכזת בעצמה ולא מתחשבת באחרים? האם תהיה אי פעם תהיה כפי שהיא רוצה להיות? אנה כבר לא הייתה מסופקת ושלמה עם עצמה. זאת הייתה השפעת הביקורת של אחרים כלפיה. מרוב כל הביקורת וההאשמות, היא החלה לשפוט את עצמה ולערער באופיה.

​

למילים שאנו אומרים יש כוח עוצמתי שיכול לברוא קרבה וליצור אווירה נעימה או לחילופין לזרוע הרס וחורבן. הבחירה נמצאת בידיים שלנו או יותר נכון, בפינו.

​

החוקר היפני ד"ר מסרו אמוטו גילה במחקר את השפעת גלי הקול על המציאות החומרית. הוא הוכיח באמצעות בדיקה מיקרוסקופית, כי מים הנמצאים במקום בו נאמרים דברים חיוביים או שליליים, מושפעים פיזית מאיכות הדיבור. אם נאמרו דברים חיוביים בסביבת המים, לאחר תהליך הקפאתם מתקבלות צורות קריסטל נפלאות ומוארות. אך אם הדיבורים היו שליליים של ביזיון, קללות וכעס, מתקבלות צורות מכוערות ושחורות.

​

גוף האדם מורכב בערך מ- 70% נוזלים וכאשר נוזלים אלו "שומעים" רק אמירות פוגעניות ושליליות, אנו יכולים להסיק שהתנהגותה ומחשבותיה של אנה השתנו בהתאם לכך. במחבוא אנה הרגישה בודדה יותר מתמיד על כן, הזדקקה לחברה. למישהו שידבר עימה בלי להעליבה ושיאהב אותה בזכות פנימיותה ואופיה. היחידים שלא העבירו ביקורת על התנהגותה היו פטר (נער שהיה אחד מהמתחבאים) ואביה ולכן אהבה אותם יותר מכל שאר דיירי המחבוא.

​

הם היו שם בשבילה כשהזדקקה לכך. שימח אותה להיות בקרבתו של פטר מפני שהוא מילא לה את האובייקט הידידותי שהיה חסר לה כה רבות במהלך שהותה במחבוא.

​

בנוסף לכל ההטפות ה"מוסריות", הדבר שעשו המתחבאים הכי הרבה היה לריב. כל עכבר הפכו להר. דבר זה נמאס על אנה ובשל זאת, חיפשה לעצמה דרך מילוט שבה תוכל להיות עם עצמה בשקט. בהתחלה, הפיתרון לכך היה הלימודים ועל כן עסקה בהם בשקידה. אולם, לאחר מכן, הבינה שזה לא ממש עובד ולכן מצאה פיתרון אחר שהיה השהייה בעליית הגג. שם יכלה להיות עם עצמה, להסדיר את מחשבותיה ופשוט לנשום. הטבע, השמים, הירח והכוכבים הרגיעו אותה, מילאו אותה בציפייה ונטעו בה אומץ לב לקראת המכה הבאה.

​

בזמן שהותה במחבוא, היא הרגישה שבגדה בשאר היהודים ושהיא עוקבת אחריהם באסונם. זו הייתה קבוצת האנשים השנייה שהשפיעה עליה. הרגשה זו גרמה לה לערוך השוואות רבות בין חיי המתחבאים שכללו את חייה שלה לבין חיי שאר היהודים, אם אפשר לקרוא להם חיים בכלל.

​

היא טענה שמצבה במחבוא טוב בהרבה לעומת שלהם. המתחבאים ישבו בשקט ובביטחון, אכלו לרווחה, דיברו על עתידם לאחר המלחמה ובחוץ הילדים התהלכו בחולצה דקה, נעלי עץ, בלי מעיל וגרביים ואין איש בא לעזרתם. הם גוועו ברעב וביקשו מהעוברים והשבים פרוסת לחם לקיבתם הריקה. כתוצאה מכך, אנה החלה לחשוב שהיא לא בסדר ושהיא רעה כי ישבה במיטה חמה כאשר כל יקיריה צועדים בטורים אל עבר מותם. למרות זאת, אנה חשבה שמוטב לה ולשאר המתחבאים להישאר עליזים ככל האפשר ולהתעלם כביכול מהמצב הנוראי ששרר על היהודים. היא טענה שאין טעם להפוך את מחבואם ל"מחבוא עצבות" על אף שכל דבר הקשור לחייהם הקודמים לפני המחבוא נהרס ונחרב.

​

בשונה מאנה פרנק, דויד רובינוביץ' הושפע מאביו, האדם הקרוב אליו ביותר. השפעתו מאביו עוררה אצלו שני פחדים: פחד מהגרמנים ופחד מאובדן אנשים שחש כלפיהם קירבה.

​

בהיות אביו  בן 11, ירה גרמני לנגד עיניו באבא שלו, סבו של דויד. דבר זה זעזע את אביו ומאז כל פעם שהוא רואה גרמני הוא מתחבא. דויד מתנהג בדיוק כמוהו. הוא מתחבא כל פעם שנמצא גרמני בשדה ראייתו ומנסה בכל אפשרות להימנע מלהתראות עימו. כשנודע לו על כך שנמצא גרמני אצל בית דודתו, הוא מיד הפנה את גבו, שינה את כיוונו והלך לרחוב המסוכן במקום לביתו הבטוח.

​

הטראומה הנוראית שעבר אביו בילדותו הועברה אליו. פחד מגרמנים ופחד מאיבוד אב או כל אדם אחר הקרוב אליו.

​

יום אחד, ביקשו מאביו להתייצב במשטרה. במשך שעות אחדות הציץ דויד מבעד חלונו בציפייה ותקווה שאביו ישוב אליו בקרוב. כשנודע לו שאביו נאסר הוא היה כה מבוהל ועצוב עד שהרגיש שהוא מאבד את כוחותיו. יום למחרת שב אביו ודויד הרגיש שהתחזק רבות לאחר שובו אך, אינו יודע כמה זמן יעבור עד שהאנרגיה והחוזק הנפשי שהפסיד יחזרו אליו.

​

כשנלקח אביו בפעם השנייה לנגד עיניו, הוא הרגיש עד כמה הוא אוהב אותו וכמה הוא יקר לו מכל. הוא לא יכל לשכוח את פניו העצובות של אביו והדמעות הרבות ששטפו את עיניו כשנלקח.

​

דויד תיאר לעצמו שאביו שוכב על קש בצריף בזמן שהוא שוכב במיטתו הנוחה. כאשר הביט במקום הריק בשולחן של אביו, הצער ועצב קרעו את ליבו. עקב היעלמו, נוצר חלל עמוק שלא היה באפשרותו למלאו.

​

במאמר שנכתב בשנת 2015 על ידי מרין ליבמן, פסיכולוגית קלינית, נאמר כי ישנו קשר הדוק בין מות הורה בילדות לבין חרדה. כך שכאשר איבד אביו את אחד מהוריו על ידי גרמני, הוא פיתח חרדה.

​

חוקרים מאוניברסיטת ויסקונסין מצאו כי אצל קופי רזוס, כמו אצל בני האדם, להורים בעלי חרדה יש סיכוי גבוה שילדיהם יירשו את התכונה הזו. אביו של דויד היה חרדתי עקב איבוד אביו ולכן חרדה זו הועברה גנטית אל בנו דויד. היעדרו של אביו השפיע על איבוד כוחותיו ופיתוח פחד וחרדה תמידית לגורלו משום שהתכונה עברה בתורשה. דויד ירש את החרדה.

​

מחקר נוסף שעקב אחר ניצולי שואה קשישים ומשפחותיהם ואחרי יוצאי מלחמת וייטנאם ומשפחותיהם גילה צד גופני לתופעת הטראומה. אלו שחוו את הטראומה וגם ילדיהם סבלו מייצור נמוך של קוֹרְטִיזוֹל. קורטיזול הינו הורמון שמסייע לתפקוד הגוף בשעת לחץ. בשעת כעס או סכנה הוא דורך את הגוף ומגביר את התוקפנות. התברר שככל שטראומת ההורה החמירה, הגוף של ילדו ייצר פחות קורטיזול.

 

לפי מחקר זה, ישנה אפשרות נוספת שהסיבה למה דויד נימנע מלהיפגש עם הגרמנים הייתה שהפגישה עצמה הלחיצה אותו והוא לא ידע כיצד להתמודד עם הלחץ מבחינה פיזית עקב חוסר הקורטיזול.

​

דויד הושפע על ידי הגרמנים ממקור עקיף משום שהחרדה עברה בתורשה מאביו.

​

לעומתו, רותקה הושפעה מהגרמנים ממקור ישיר.

​

ב12 באוגוסט 1942, מגרש הספורט של קבוצת הכדורגל "הכוח" בבנדין שימש לגרמנים מקום לעריכת סלקציה ליהודים- יום הדין. ביום זה קבעו הגרמנים מי מהיהודים ישלח חזרה לביתו, מי יעבוד, מי יעבור בדיקה נוספת ומי יגורש, כלומר, מי ימות. לאחר שהתוודעו למה נועד הכינוס, היהודים החלו לעורר מהומה ולנוס כל עוד נפשם בם. על כן, השוטרים הכו אותם וירו בהם באכזריות. סערה השתוללה מעליהם והילדים נרמסו תחת ההמון. רותקה התייצבה בעבודות כאילו מישהו הלם בה. היא לא בכתה אפילו לא טיפה אחת. היא ישבה שם עד אחת בלילה ואז ברחה כאשר ליבה דפק כמו פטיש בעוד שסביבה היה חושך מוחלט ואור ברקים שהאיר את השמיים מדי פעם. זה היה היום שבו הגרמנים השאירו עליה את חותמם. חווית הטראומה הזאת, ראיית המוות האינסופית הזאת השאירה עליה כתם. צלקת. היום הזה היה היום הטראומתי שחוותה בחייה והיא קיוותה שאם לא ישלחו אותה למחנות הריכוז, תוכל להיזכר בו.

​

היא רצתה לזכור את מה ששינה אותה. מה שהפך אותה באותו הרגע להמומה ומאז לאדישה. רותקה הייתה כה ספוגה לדבריה מהידיעות על מעשי האכזריות שנעשו ליהודים עד שכבר לא השאירו עליה שום רושם. מאז אותו יום, רותקה הייתה עדה לאסונות רבים. היא ראתה כיצד חייל תלש תינוק זעיר מידי אימו והטיח את ראשו בכל הכוח בעמוד של פנס הרחוב. מוחו של התינוק ניתז על העץ והאמא איבדה את עשתונותיה. רותקה כתבה זאת כאילו לא קרה כלום, כאילו היא מנוסה באסונות של צבא.

​

שהכו אדם קשיש עד לאיבוד הכרה רק מפני שחצה את הרחוב שלא כהלכה היא טענה שזה כלום לעומת מה שקורה באושוויץ והייתה סבורה כי זה ממש מגוחך.

​

רותקה הצעירה, רק בת 14. עוד לא ראתה הרבה בחייה והיא כבר כה אדישה. היא פחדה כל פעם שראתה את אותם האנשים עם "המדים" היא פחדה והרגישה כמו חיה המחכה למותה. כאשר עברה רותקה ליד גרמני גופה התכווץ בתוכה והיא לא ידעה אם זה מפחד או שנאה. רותקה כתבה ביומנה שהיא הייתה רוצה להתעלל בהם כפי שהם התעללו ביהודים.

​

בהשוואה לרותקה, פטר לא רצה להתעלל בגרמנים כפי שהם התעללו ביהודים. הוא דווקא האמין בחוזק של העם היהודי וביכולתו לנצח את הגרמנים.

​

פטר היה החזק ביותר מבחינה נפשית מבין כל ארבעת הילדים. הוא חי בשני מקומות שבהם הגרמנים השליטו טרור.  הוא חווה שתי חוויות שונות להן לא נכנע. פטר לא נתן לדבר להשפיע עליו ולשנותו.

​

על אף כל הזוועות שהטילו הנאצים על היהודים בפראג, פטר לא כתב שום דבר רע אודותיהם. בשיר שכתב פטר ביומנו, הדגיש את ההפרדה שהייתה בין הארים לבין היהודים וכתב שהקרב כבר הוכרע. ואנו, היהודים, צריכים להיות חכמים ולקבל זאת בגבורה למרות שכף המאזניים לא התאזנה. אך, הוא לא נתן לדברים האלו להשפיע עליו. או לפחות כך הוא גרם לנו לחשוב כי בכל זאת הוא לא הביע רגשות במהלך כתיבתו ביומן. גם כאשר רצה לשחק בחוץ עם חברו הארי בפראג ותוכניתם לא יצאה לפועל משום שנער בערך בגילם החל לזרוק עליהם אבנים. הוא עדיין לא אמר דבר רע עליהם.

​

בגטו טרזין הוא גילה את זוועות השואה וראה את האנושות נמחקת לאיטה. אך לא היה בכך כדי להסיטו ממסלולו.

​

"הם תלשו אותנו באופן בלתי צודק מהקרקע הפורייה של העבודה, השמחה והתרבות, שהיו אמורות להזין את נעורינו. הם עושים זאת למטרה אחת בלבד – להרוס אותנו, לא פיזית, אלא רוחנית ומוסרית. האם יצליחו? לעולם לא! שללו מאיתנו את המקורות התרבותיים הקודמים שלנו, ואנו ניצור מקורות חדשים. נותקנו ממקורות האושר הישנים שלנו, ואנו ניצור חיים חדשים וקורנים משמחה!" (מתוך מאמר שכתב פטר בגטו טרזין). המשפטים הללו מדגישים את העוצמה שהחזיקה את פטר מפני איבוד נפשו במקום כה איום. הוא ראה את האור בקצה המנהרה בעוד חפירתה בחושך הנצחי. פטר הבין מה מטרתם האיומה של הגרמנים והוא אינו נותן לכך להשפיע עליו. במקום זה, הוא ראה בצורה בוגרת את העתיד האופטימי הקרב של העם היהודי.

​

החברה האנושית מחולקת לשניים: דמויות משניות שהן הסובבים אותנו, ודמויות ראשיות שהן אנחנו.

​

בפרק זה דנו בדמויות המשניות והשפעותיהן על הילדים וראינו כי התנהגות הילדים הושפעה בדרך שונה על ידי כל אדם או סמכות הקשורים אליהם ובכך נבע השוני ביניהם.

​

בפרק הבא נדון ברגשות והמחשבות בעקבות המלחמה של הדמות הראשית, הילד עצמו.

 

פרק 3-רגשות ומחשבות:

חשיבה הינה פעולה שמוח האדם עושה בכל שעות היממה גם בשנתו. זוהי פעילה העוסקת בקליטת מידע מן הסביבה על ידי החושים או מידע הנשלף מהזיכרון ובארגונו או בעיבודו מחדש במוח.

​

הופעת הרגשות מתחילה עם קליטת מידע מחמשת החושים במוח המועבר לאיברים בגוף. כל מידע חושי יוצר ייצוג מדומיין במוח, משמע מחשבה.

​

בפרק זה נרחיב ונדון על הרגשות והמחשבות שהתחוללו בראשו של הדמות הפנימית והראשית- הילד עצמו.

 

מטבע האדם לחשוב ולהביע רגשות בדרך כלשהי.

​

רותקה דויד ואנה הביעו את עצמם גם דרך הבעת רגשותיהם. זה היה נראה להם הדבר הכי הגיוני ונורמלי לעשות וחלק מטבע האדם.

לפטר הייתה נקודת מבט אחרת משאר הילדים בנוגע להבעת הרגשות.

​

פטר לעומתם החשיב את הבעת הרגשות כגון בכי כפחיתות כבוד. חווה אחותו סיפרה כי מעולם לא ראתה אותו בוכה ואף כי כל פעם שבכתה הקניט אותה בנוגע לכך וקרא לה בכיינית.

​

כל אדם חייב להביע בדרך כלשהי את רגשותיו ולא יתפוצץ. פטר לא ראה באור חיובי את חשיפת רגשותיו בפומבי ולכן היה חייב לבטאן בסודיות, מול עצמו. כלומר, בציוריו. הוא רצה להיות להיתפס בעיני אחרים כחזק ולכן העדיף לבטא את רגשותיו בציור ולא בדמעות.

​

פחד הינו רגש שכל אדם ובעל חיים חווה. הרי מטבע האדם לפחד. פחד הינו תחושה רגשיתופיזיולוגית הנגרמת כתוצאה מחשיפה לגירוי חיצוני מסוכן או מאיים מבחינה פיזית או מנטלית בעיני המפוחד.

​

הפחד מהווה תפקיד מרכזי במערכת הישרדותו של האדם. הוא משמש כאמצעי להרחקת סכנות הנשקפות לחייו ולעתים גם מונע מהאדם להיכנס מלכתחילה למצבים המשתקפים לו כעוינים. זאת ועוד שהפחד יכול להגביל את תפקודו, את מרחב עשייתו ואת פעילותיו של אדם.

​

פטר לא כתב את יומנו בפירוט רגשות אלא בצורה עובדתית כך שאין ביכולתנו לנתח את פחדיו והשלכותיהם עליו. למרות זאת, תיאור היומן בצורה עובדתית נבע מכך שפחד לשכוח את הדברים החשובים והרגיש את הצורך לתעדם. בעמוד הראשון הוא כתב על כך שהיהודים התבקשו לענוד טלאי צהוב. מעמוד זה ניתן להסיק כי החל את כתיבתו כאשר ראה דבר חשוד ואינו רגיל החשוב לתעדו, כך שמטרת כתיבת יומנו מלכתחילה הייתה תיעוד עובדות. כמו כן, אחותו מחזקת את עמדתי ומספרת כי מעולם לא ראתה שהביע את רגשותיו בכתיבה וכי את רגשותיו הוא לא ראה את הצורך לתעד כיוון שאותן הוא זכר בבירור אך את העובדות הוא פחד לשכוח.

​

רותקה בדומה לפטר גם לא הביעה באופן מדויק את פחדה ביומנה. אך, הפחד שהיה על פני האנשים בגטו היה האיום ביותר. היא טענה שהוא נצמד לכל אחד בזרועות תמנונו ואינו מוכן לעזוב. היא הרטיבה את כריתה בדמעותיה המלוחות מפני שלא יכלה לשאת יותר את פרצופם המפוחד של תושבי הגטו.

​

בניגוד לפטר ורותקה, דויד ואנה הינם דוגמה לילדים שפחדם הניע אותם לבריחה ממצב עיון.  

​

כאשר המשטרה לקחה חלק ממשפחתו, הוא פחד שתיקח גם אותו ולכן התחבא אצל השכנים עד שנעלמה ושב לביתו. זמן קצר לאחר מכן ראה שוב את המשטרה ולשם כך רץ לשדה. בהיותו בשדה, הפחד שתפס את דויד לא פסק והוא אף חשב לברוח לכפר אחר כדי ששם יהיה בטוח. הוא החל ללכת לכיוון הכפר והמשטרה ראתה אותו וכבר לא היה באפשרותו לנוס. על אף הפחד הוא הפקיד את רוחו ביד הגורל והוריד את הסרט מעליו על מנת שלא יהיה ניתן לזהותו כיהודי מרחוק. בהגיעו לכפר דויד הצעיר חשב שיקבל שבץ-לב הוא היה כה מבוהל והוקל לדעת כי השוטר הלך בדרך אחרת ולכן שב שוב לביתו הבטוח.

​

דויד ראה את המשטרה כאיום ובשל כך נמנע מליצור אינטרקציה עימה. גם לאחר שנוצרה אינטרקציה ביניהם שלא בכוונתו, הסווה את עצמו כדי לא להיחשף כיהודי ובכך שמר על עצמו מפגיעה.

​

זאת ועוד שדויד טען כי כאשר אנשים נורים למוות בכל עבר ושומעים סיפורי זוועות בלי סוף, אדם אינו יכול לחיות בשקט. נפשו של האדם יוצאת מפחד והוא חרד לכל.

​

אנה פחדה מיריות וממטוסים. כאשר מהשמיים נפלו פצצות על יד מקום מחבואה וכל הבית החל לרעוד, היא לחצה את תיק הבריחה לגופה בעיקר מפני שהייתה זקוקה למשהו להיאחז בו ולא באמת לנוס מפאת העובדה שאין לאן. הרחוב יותר מסוכן מהמחבוא עצמו. בנוסף לכך, כל פעם אשר שמעה אנה יריות מבחוץ הלכה בזריזות לחדר אביה. ההגעה לשם הרגיעה אותה. השהייה עם אביה הרגיעה אותה. היא הרגישה בטוחה ועל כן פחדה הופחת ויכלה לחזור למיטתה בשלווה.

​

התקווה היא רגש המתפתח כתוצאה מפחד. כלומר, כאשר לא טוב לך או שאתה מפחד ממשהו, אתה רוצה שמשהו טוב יותר יתגשם.

​

כאשר ראה דויד שתלו מודעה שבה ביזו את היהודים וכשהאנשים קראו אותה הם צחקו, דויד קיבל כאב ראש מההשפלה הזאת שהיהודים חיים בה באותה תקופה. הוא פחד שההשפלה והשנאה כלפיהם לעולם לא תסתיים ולכן קיווה שאלוהים יפסיק את הביזיון שנעשה. אנה בדומה לדויד מקווה גם היא ששנאת היהודים תחלוף במהרה.

​

בנוסף לכך, אנה חשבה כי סוף המלחמה רחוק ובלתי ממשי וחשבה שתצטרך להישאר במחבוא לעוד זמן רב. בעקבות מעשי הגרמנים חששה שלבני האדם יש יצר השמדה והריגה ועד שיחול שינוי משמעותי באנושות, תסער המלחמה. אבל היא האמינה וקיוותה שיבוא יום והמלחמה האיומה תסתיים. היא האמינה כי יצר האדם טוב בליבו ולכן לא התייאשה מתקוותיה שהן כביכול בלתי ניתנות להגשמה. יבוא יום שבוא יהיו שוב בני אדם ולא רק יהודים וביום הזה לא תדע מה לעשות מרוב אושר.

​

זאת ועוד שכאשר הידיעות על העולם בחוץ החמירו היא שאבה נחמה, הרימה את ראשה והאמינה כי עוד יבואו זמנים אחרים. היא תלתה את כל תקוותיה בחייה לאחר המלחמה וחיכתה בקוצר רוח ליום שתוכל להגשים ולעשות את הדברים שנאלצה לוותר עליהם בכניסתה למחבוא ותחילת המלחמה. אנה השתוקקה לחופש ולאוויר הפתוח, לחופש התנועה, לעליזות וצחוק עד כלות הכוחות. רצונה העיקרי היה להיות נערה רגילה ושמחה. ללמוד בבית הספר, לרכב על אופניים, לשרוק, לרקוד, לראות את העולם, להרגיש צעירה ולדעת כי היא חופשיה. היא התגעגעה לביתה החם ולפשטות.

​

לאחר זמן מה במחבוא, נמאסה עליה חוסר הידיעה בנוגע לגורלה. כבר לא אכפת לה כבר מה יעלה בגורלה, ניצחון או אבדון ואפילו את הסוף המר היא מוכנה לקבל רק על מנת לדעת מה יקרה! היא איבדה תקווה בחייה אבל לא בגורל סוף המלחמה. עד היום המופלא שבו המלחמה תסתיים, על מנת להמשיך לשאוב אמונה ממקור כלשהו, הרימה היא את מבטה אל השמיים, העצים והציפורים והאמינה. הטבע ויופיו חידשו בה את אמונתה לגבי המלחמה ורעננו אותה.

​

זאת ועוד שאנה יכלה לדמיין את עתידה בראשה. בעתיד היא רצתה להיות עיתונאית או סופרת. היא ידעה שהיא מסוגלת לבטא את כל מחשבותיה, שאיפותיה ופרי דמיונה ובכך להגשים את חלומה. היא אהבה לכתוב מפני שכאשר היא כותבת הכל עובר, צערה חולף ואומץ ליבה שב אליה. היא הייתה המבקרת החריפה ביותר של עצמה וחשבה שדבר זה יעזור לה בכתיבתה המקצועית העתידית. היה לה רצון עז להתקדם בחייה, להתמסר אל הכתיבה, ולהוסיף ולחיות גם אחר מותה. בזה כמובן, היא הצליחה. יומנה הוא המוכר ביותר מכל היומנים שנכתבו בשואה, גם בקרב עמים אחרים.

​

בניגוד לגישתה האופטימית של אנה לגבי המלחמה ועתידה, לרותקה הייתה גישה יותר פסימית לגביהם. היא אינה מאמינה כי אי פעם תוכל לצאת מביתה בלי הטלאי הצהוב ושאי פעם יהיה סוף למלחמה.

​

אחרי הכל ולמרות כל הזוועות שנגרמות לעם היהודי, רוצה היא לחיות אך היא בספק שתשרוד את המלחמה. אך אם אכן תזכה לראות את סוף למלחמה החלומי לדעתה בוודאי הייתה משתגעת מרוב שמחה. גם כאשר הגרמנים נסוגו בחזית המזרחית חשבה שסוף המלחמה קרב שזהו דבר טוב ומשמח, חששה כי היהודים יושמדו עוד קודם לכן. כמו כן, רותקה סבורה כי אנשים שלא ראו את המתרחש בתקופת שלטונו של היטלר לא יאמינו לדבר. זה ישמע להם כמו סיפורי סבתא אלא שאין זו אגדה, זוהי האמת. היא הרטיבה את הכרית בדמעותיה המלוחות מפאת הדבר שנמאס לה להיות סביב הבתים האפורים והמדכדכים כאשר כל יום הוא אותו הדבר. בחלק מימיה בגטו, רותקה מרגישה מדוכדכת ואם תפתח את פיה זה יהיה רק כדי לעקוץ מישהו. בכמה מהימים, מלאה בשמחה בלתי מוסברת וצוחקת בלי הפסקה. בשאר הימים, מרגישה רותקה כי היא ספוגה בגעגוע למשהו יפה ורחוק. ושאם אכן תהיה במקום כזה שבו תצפה אל עבר נוף מרהיב היא תרגיש הקלה. כאשר תעמוד על שפת הנהר בעודה מתבוננת בזרם המים שבמפל הגועש היא תרגיש שמשהו בתוכה מתרומם ושואף רחוק. היא טענה שלהיות בגטו הסגור בקיץ, יהיה בלתי נסבל. לשבת בכלוב אפור נעול ולא לראות את השדות והפרחים יהיה דבר איום לדעתה. הטבע היה הבריחה שלה. המקום הרגוע שלה. בשני דפים שלמה ביומנה פירטה והרחיבה בדיוק מרבי את טיולה בהרים. היא כה נסחפה עם התיאורים עד שהרגישה כאילו נמלטה מהמקום האיום. וכשלא היה ניתן לצאת מן הגטו אפילו כדי להיות בטבע, לא היה את הדבר שיכל לעזור לה להימלט. לברוח. הדבר שהיווה לה כתרפיה מכל האירועים באותה תקופה. הטבע. הוא מהווה לנו מקום לשחרור לחצינו הרבים הנגרמים בחיינו המתועשים. גוף האדם מגיב להחזרתו אל סביבתו הטבעית ללא ידיעתנו. האדם נברא מהאדמה אל הטבע- סביבתו הטבעית.

 

מצב רוחנו יכול להשתנות בצורה משמעותית רק מעצם היותנו נושמים אוויר צח. הריח הטבעי והצבעים הירוקים המכסים את השדות והיערות מעניקים לנו תחושת רוגע וחופש. בנוסף לכך, היופי שבטבע מלמד אותנו את הטוהר והיופי שבפשטות.                                                      

עבור אלו שמפחדים, בודדים או אומללים, התרופה הטובה ביותר היא היציאה החוצה. למקום שבו יוכלו להיות בשקט, לבד עם הטבע והשמיים הכחולים. משום שלא היה באפשרותה של רותקה להיות בסביבה טבעית, הטבע לא יכל לרפות אותה ועקב זאת לא יכלה להאמין מחדש ביופי ובדברים הטובים שעוד נותרו בעולם.

​

באחד מציוריו הרבים של פטר, צייר פרחים.