כשהעבר והעתיד נפגשים

יוסף נולד בירוסלוב, פולין, בשנת 1937. בשנת 1941 כבשו הגרמנים את פולין. באותה תקופה עוד לא כבשו את העיר בה יוסף גר.

הוא מספר שהגרמנים נכנסו והתקרבו לכיוון פולין והאנשים החלו לברוח. הרוסים החלו לברוח ואספו איתם אנשים ברכבות ושלחו אותם לרוסיה וסיביר. בתור כוח אדם עובד שלחו אותם לרוסיה, והוא היה עם ההורים בעבודות כפייה. הוא אומר שאנשים היו חייבים לעבוד כדי לקבל מכסת לחם, 200 גרם. מי שלא עבד לא קיבל גם את זה. אנשים רבים מתו מרעב, עוני ומחלות. הוא גם מספר על הוריו שעבדו בקור איימי וביגוד מינימלי ואפסי. הם חיו שם כחמש שנים, ויוסף סיים שם את כיתה א'. בכיתה ב' הוא כבר היה בדרכו חזרה לפולין, כשהיה בן 7. לפני שהגיעו לפולין, הודיעו לו ולאימו מהצבא האדום הרוסי שאביו נהרג במלחמה, והוא, ילד בן 7, אומר קדיש על אביו.

 
כשהגיעו לפולין המלחמה נגמרה, הם הגיעו לעיר צ'צ'יל ואמא שלו הייתה לבד, בלי כלום. היא לא יכלה לפרנס אותם, אז היא שלחה אותו ואת אחותו לבית יתומים. במשך שנה וחצי הם היו בבית יתומים, עד שביום בהיר אחד אימם חיפשה אותם והגיעה אליהם. היא ניסתה להוציא אותם מבית היתומים אבל לא נתנו לה ורצו לשלוח אותם לישראל. לבסוף היא התעקשה ושחררה אותם. באותו זמן היא גילתה להם שאביהם נשאר חי בזכות זה שאף אחד לא ידע שהוא יהודי, אחרת היה מת. מצ'צ'יל הם ברחו לגרמניה ושם הם חיו במשך שנתיים עד שנגמרה מלחמת השחרור בארץ ישראל. כל אלה שהיו בארץ ישראל בגרמניה ב-1947 קיבלו פיצויים על ידי הגרמנים.

הם עלו לארץ דרך צרפת והגיעו לישראל ב-1949 לעיר פרדס חנה לבית העולים ומשם נשלחו לצפת. בצפת הוא למד בבית ספר עממי, הוריו פתחו מאפייה והם אפו עוגות והוא היה בתנועת נוער וביקש להתקבל לקיבוץ. הוא היה בקיבוץ דליה למשך שנה וחצי. כשכל הקבוצה הייתה צריכה להתגייס הוא לא רצה ולכן הלך לקיבוץ לוחמי הגטאות. הוא הכיר שם את אישתו, שכן גם היא הייתה בחברת הנוער בקיבוץ. לאחר מכן הם שירתו יחד בנחל. אחרי הצבא הוא חזר לקיבוץ שהיה בו לפני ושם הוא ואישתו החליטו שהם הולכים להתחתן.

​

​

ערכה: יובל נעים