סיפורו של פרץ פראג'י חסון
שם פרטי: פרץ פראג'י
שם משפחה: חסון
תאריך לידה: 31.07.1937
ארץ לידה: לוב, טריפולי
גיל בתקופת המלחמה: גיל שנתיים עד גיל שמונה
שנת עלייה: 1950 (גיל 13)
עדה: טריפולטאית
מקצוע: מפעיל ציוד מכני כבד, סוכן בשר, שותף במפעל לכימיקלים "מ.שער בע"מ".
תחביבים אישיים: בישול, צפייה בטלוויזיה, לשחק ב"באבלס" במחשב ובילויים עם המשפחה.
סיפורו האישי:
קוראים לי חסון פראג'י נולדתי בלוב טריפולי להורים: ג'וליה וניסים חסון. שנת 1937ה-31 ליולי. מוצאי שבת שעה 23.00.
יש לי עוד שני אחים צעירים ממני ויקטור והשני חיים. כשנכנסו הגרמנים לטריפולי כשהייתי בן 5 לקחו את היהודים למחנות- לעבודות וגם אבי ושני דודיי היו בתוכם. לאחר כמה שנים חלקם חזרו הביתה וחלקם לא חזרו מהמחנות מהם אבא שלי. לא הייתה לנו שום עזרה מבחוץ אחרי שלקחו את אבא, לא היה לנו מה לאכול, אני זוכר את ההרגשה עד היום כשאני חוזר מבית הספר רעב ואימא מסתכלת עליי ואומרת לי שאין מה לאכול. פרץ היה בן 5 בפעם האחרונה בו ראה את אביו. לאחר שנה דודיו של פרץ חזרו אך אביו לא הגיע עימם, הוא נמחץ ע"י שתי קרונות רכבת ונהרג.
בחדר השינה של פרץ תלויה תמונה ממוסגרת של אביו, כששאלנו על כך פרץ ענה:" התמונה היא בגלל שהיה חי לא הספקתי לראות אותו הרבה".
פרץ נותר עם אמו, סבתו, דודיו, ואחיו.
לאחר תקופה אימא שלי התחתנה בשנית ונולד לנו אח שקראו לו אלפנסו שנפטר לפני שנתיים, אני זוכר אותו היפה של המשפחה. אימא בכתה מאוד ואמרה לנו שאבא לא יחזור לא סיפרה מה קרה ואמרה איך, לא שאלתי יותר מידי אבל אני זוכר שבכינו המון ביחד. כל התקופה הזו הגרמנים היו בלוב וטיילו ליד הבתים שלנו עם חיילים איטלקים וגרמניים. בבית הספר הג'וינט הגיע לטריפולי ונתן לי אפשרות אחרי בית הספר לקחת צלחת מרק לקחתי הביתה את הצלחת והתחלקתי בה עם כל אחיי. יום אחד פרץ חזר מבית הספר ואמר לסבתא שלו שהוא רעב, היא פרצה בבכי מר ואמרה שלא נותר להם אוכל. את טריפולי הפגיזו מטוסים גם בריטיים וגם גרמנים. לא היה אוכל ובכלל לא נותר דבר, ובערבים הם היו נוסעים לכפרים ערבים כדי להתחבאות מההפגזות. בבקרים, חזרו מהכפרים הערבים הם חזרו לטריפולי לביתם, כדי לבדוק שלא בזזו את כל רכושם, זאת עשו מדי פעם כדי לבדוק שהבית נותר כמו שהוא, ההליכה מהבית לכפרים הלוך וחזור בנפרד אורכה 30 ק"מ שהלכו ברגל ולעתים עם כרכרות וסוסים.
"זמן מלחמה זה המצב הנורא מכל, אתה בורח מהכל ולא יודע ממה". יום אחד אמא של פרץ התעקשה בעקשנות כי על כל המשפחה ללון בכפר ולעזוב את הדירה, בגלל עקשנותה המשפחה הסכימה, באותו הלילה היו הפצצות של מטוסים שהחריבו לגמרי את כל הבניין שבו פרץ גר, כל הדיירים נהרגו והם בזכות אמו ניצלו ממוות. בכפרים הערבים הם היו ישנים בחנות של דוד של פרץ (מצד אמא), הוא היה חייט ויצר בגדים עבור הצבא, ובשל עבודתו נתנה לו חנות. באותו הלילה אמרו לו ולאחיו לישון ולהיצמד לקיר, אסור להם להשתעל לדבר לזוז או ליצור כל רעש ותזוזה קטנה ביותר תוך כדי שהם מכוסים בשמיכה. משפחה יהודייה נוספת נכנסה לחנות כדי להתחבאות. בלילה, פרצו את הדלת ערבים ומצאו את המשפחה האחרת, 3 ילדים וזוג הורים, הם הרגו אותם "כמו חיות" הם שיספו את גרונם כל אחד בתורו והרעש היה איום, דוד של פרץ סימן להם שעליהם לשתוק ולא לזוז כדי שלא ימצאו אותם, פרץ היה בן 7.
לאחר שגדלתי, אמא שלי בגיל שבע מסרה אותי לדוד שלי אח שלה, שיגדל אותי כי היה לה קשה לגדל ארבעה ילדים בתנאים הנוכחים. הייתי אצל הסבתא והדוד וגדלתי אצלהם עד שעליתי ארצה.
כששמענו שבמלחמה מכניסים יהודים באירופה לתאי גזים, היו כל היהודים באזור מתלבשים באופן אחיד מכובד ועושים צעדות ותהלוכות עם סרטים שחורים על היד, כדי להשתתף בצער…
הייתה מתיחות בין יהודים לערבים והתרחשו פוגרומים רסים כלפי היהודים בכפרים הערביים, הם היו מתנפלים על היהודים עם סכינים וגרזנים והיו הרבה "מאורעות" כאלו.
בשנת 1950 החלטתי לא להישאר בלוב ולעלות לארץ יחד עם דודי וסבתי, הם הגיעו לארץ למעברה באשקלון ואחרי חודשיים הכניסו אותי לקיבוץ משמר השרון, הייתי בן 13. גדלתי בקיבוץ עד שהתגייסתי ובתום השירות שלי חזרתי לחיי הקיבוץ. בשנת 1965 לאחר 15 שנה של ניתוק מהאחים ומהמשפחה שהתקשורת היחידה בינינו הייתה מכתב אחד ששלחתי להם והם החזירו לי אחד כתשובה (דרך חברים מקושרים) פגשתי את אחיי ואימי שנית וחזרתי להיות איתם בקשר.