כשהעבר והעתיד נפגשים

סיפורו האישי:

​

חיים אמיל אבוטבול נולד בשנת 1931 צרפת בעיר ליון, השלישי במשפחה משישה אחים ושתי אחיות.

​

הוא נולד בתקופת האביב וזוכר שבתקופה הזו בשנה השלג שבהרי האלפים היה נמס, ומציף את נהר "הרון" ליד ביתו- עד כדי הצפות חוזרות ונשנות שאילצו את משפחתו לעבור לבית אחר.
אביו של חיים היגר ממרוקו לצרפת בשנת 1911 עקב סיבוכים במשפחה, ולחם למען צרפת במלחמת העולם הראשונה. הודות ללחימתו נחשב לצרפתי ולא למהגר. אמו של חיים היגרה גם היא ממרוקו באותה השנה, והשניים הכירו בצרפת, התחתנו ובנו משפחה.

​

בשנת 1940 פלשו הנאצים לצרפת, ותוך חודש כבשו את המדינה כולה. חיים מספר שהוא ומשפחתו חיו בפרברי העיר ליון באותה התקופה, וכי בעיירה שבה חי היו הפגזות רבות. מכיוון שלא היו מקלטים בעיירה, היו מכבים את האורות בעיר כולה לפני ההפגזות על מנת לאפשר לאנשים לברוח אל יער קטן שהיה בקרבת מקום. לפני כל הפגזה הייתה נשמעת אזעקה, וחיים זוכר שפעם אחת לא כיבו את האורות לפני הפגזה וכשנשמעה האזעקה מיהרו הוא, משפחתו וארבע משפחות נוספות מהשכונה להתחבא בתוך צינור ביוב רחב.

 

בשנת 1941, מספר חודשים לפני שהחלו הנאצים לקחת את היהודים בצרפת, מנכ"ל המפעל שבו עבד אביו של חיים הבריח אותו, את אשתו ואת שני אחיו הגדולים של חיים. חיים ושאר אחיו הוברחו על ידי מנהל בית ספרם- שהיה פרטיזן נוצרי, ופוזרו בבתים של איכרים נוצרים בפרברים. חמשת האחים לא ראו את הוריהם במשך 4 שנים.

​

חיים מספר שחייו אצל האיכרים היו קשים מאוד. הם איימו עליו פעמים רבות, ולמרות שהקפיד להיות ממושמע גורש מדי פעם מביתם וישן ביער קרוב עם הפרטיזנים. במשך 4 שנות חייו אצל האיכרים לבש חיים את אותם הבגדים והנעליים, וכאשר נעליו הבלויות נקרעו- נתנו לו האיכרים אצלם גר את המגפיים של בנו. חיים מספר שהמגפיים הזיקו לרגליו עד כדי מצב שבו הרגיש "כאילו הולך על ספוג". הרגשה זו נעלמה עם חזרתו לביתו בסיום המלחמה, אך חזרה בשנים האחרונות.

מקרה שזכור לו במיוחד מחייו אצל האיכרים הוא היום הראשון שבו לקחו אותו ואת אחיו לבית הספר הנוצרי במקום. בבית הספר כרעו הילדים הנוצרים ברך והתפללו, בזמן שהוא ואחיו עמדו "כמו עמודים" לדבריו. כאשר המורה שהיה בכיתה שאל מדוע הם אינם מתפללים, ענו לו שהם יהודים. חיים גם מספר כי בילדותו לעולם לא הבין את משמעות המילה "יהודי" ולמרות שאכל כשר, לעולם לא הבין מדוע הוא ומשפחתו עושים זאת.

​

בהיותו בן 16 הסתיימה מלחמת העולם השנייה, חיים חזר למקום מגוריו הקודם ולמשפחתו ונולדו לו עוד 2 אחיות.

​

בשנת 1949 עלה חיים לארץ במסגרת ארגון "UJJ" – "יהודים צעירי צרפת",  שעלו לארץ במטרה להתנדב לצה"ל ולהילחם במלחמת השחרור. מספר שבועות לאחר הגעתו לארץ, עלתה גם כל משפחתו.
חיים השתחרר מהצבא בשנת 1951 והוענקו לו חליפה, כסף וכרטיס נסיעה חזרה לצרפת, אך הוא החליט להישאר בארץ ושירת במילואים בכל מלחמות ישראל עד למלחמת לבנון הראשונה.

​

בארץ חיים למד מסגרות (תעשיית המתכת) ועבד כמנהל בית מלאכה בכור בדימונה. בדימונה גם פגש את אשתו רחל, שעלתה ממרוקו בשנת 1956, והשניים התחתנו שנה מאוחר יותר ונולדו להם 4 ילדים ומאוחר יותר גם נכדים, שהביאו להן גאווה רבה.
בעקבות תקופת מיתון פוטרו כל העובדים בכור בדימונה וחיים עבר לעבוד במפעל "תמנע" באילת- שם עבד בתור מקים מפעלים במשך 7 שנים. לאחר מכן נפתח הכור שנית וחיים חזר לעבוד בו, אך לאחר זמן קצר החליטו הוא ואשתו לעבוד ללוד.

​

בלוד חיים ואשתו היו חלק מ"המשמרת הצעירה" של מפלגת "העבודה", ונהגו לערוך נשפים חגיגיים בימי שישי ושבת. במשך תקופת מגוריהם בעיר עבד חיים בתעשייה אווירית בתור סגן מנהל.
הוא מספר שבאותה התקופה היה מיתון והיה קשה מאוד למצוא עבודה, אך כאשר ניגש לראיון בתעשייה האווירית עם מכתב המלצה מהכור קיבלו אותו מיד ונאמר לו כי "הוא יכול להתחיל לעבוד מתי שירצה".
בשלב מסוים הוצעה לחיים עבודה זמנית בשכר גבוה מאוד (לעומת שכרו בתעשייה האווירית)- לעבוד בהקמה מחדש של המפעל "קרטון גל" שנשרף. כשסיים את עבודתו במפעל, חזר לתעשייה האווירית, גילה שהמנהל הוחלף ופוטר מעבודתו.
לאחר פיטוריו עבר חיים לעבוד במפעל "עילית" שבלוד באחזקה. במסגרת עבודתו יצא לסיור בנתניה, התאהב בעיר ועבד עם אשתו וילדיו לגור בה. בנתניה עבר ב"מלון העונות" באחזקה, ולאחר מכן עבד כעצמאי.

​

כיום חיים בן 85 וחי בנתניה עם אשתו רחל. הוא לומד מחשבים במסגרת פרויקט "מחוברים" עם גבריאלה לוין ושחר נעים.
חיים מספר: "כששמעתי שיבואו ילדים מבית ספר ללמד אותי להשתמש במחשב נורא התלהבתי." נושא המחשבים מעניין אותו מאוד, והוא מצפה ללמוד ולהיחשף כמה שיותר לעולם המחשב.
"אני מאוד שמח שאני יודע להשתמש במחשב, הרבה פעמים אני בא הנה (למחשב) ועושה כל מה שלמדתי: נכנס לקופת חולים, לבנק, עושה קניות ודברים כאלה. אם אני לא יודע משהו אני בודק במחשב, ואני מצפה ללמוד עוד יותר ממה שאני כבר יודע". חיים אומר לנו שהוא מאוד שמח שהתלמידות באות מדי שבוע ושהוא תמיד מחכה לבואן.